חודש: יוני 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.6.22   כ"ו סיון תשפ"ב

השבוע החל 'החופש הגדול' בבתי הספר התיכונים (אורי שסיימה, מאי, וניר). ובשבוע הבא בבתי הספר היסודיים ( גלי, רומי, לי ותומי). כמה מילים על תולדות החופש הגדול. מזה שנים אומרים לנו שהחופש דרוש לחניכים 'למנוחה' ו'חידוש כוחות' ולמורים להכנות לשנה הבאה וכמובן למנוחה. האמת שהרעיון של 'חופש גדול', החל מסיבות חקלאיות! כשהאפיפיור גרגוריוס התשיעי ב- 1231, (רק לפני 900 שנים) פנה באגרת לכל מוסדות החינוך הקתוליים להוציא את התלמידים לחופשה, כדי שיוכלו לסייע בעבודות הבציר. זו הייתה ההתחלה, ועם המהפכה התעשייתית וההגירה הגדולה מהכפר לעיר, שחייבה הקמת בתי ספר רבים, החופשה התרחבה ונקבעו כבר שתי חופשות בשנה: חופשת חג המולד וחופשת הבציר. בארץ ישראל הוחלט על קיום החופש על ידי 'הסתדרות המורים' ב- 1904, תקופה בה טרם היו קיימים מוסדות לאומיים שנקרא 'החופש הגדול', להבדיל מחופשות החגים (סוכות, חנוכה ופסח). ומילה עלינו כילדים, רובנו בילינו את החופש בעבודת בציר הענבים המגעילה והעונש הכי קשה שקיבלנו אי פעם, היה בכיתה ה' או ו' ששלחו אותנו הביתה בבושה, כי "התבטלנו". בלשון הוותיקים, "שיחקנו" בשעת העבודה. ושיחת הבירור לאחר שסולקנו מהעבודה ובקשת הסליחה שלנו, זכורים לי עד היום.

אני זוכר את א.ב. יהושע בתור אדמיניסטרטור, כדיקן הסטודנטים  באוניברסיטת חיפה לפני 50 שנה. באותה תקופה היו באוניברסיטה 4000 סטודנטים  (היום יותר מ- 18.000) ובהם כאלף סטודנטים ערבים. היה מתח רב בין הסטודנטים בעקבות מלחמת ששת הימים. הקמנו "גוף" בראשות גדעון ספירו שכלל גם חברי קיבוצים כמוני, כחנן ארז מהזורע ועוד כמה שאני לא זוכר וכמובן נציגים ערביים שה"מצב" הפריע להם. הלכנו להיפגש עם 'דיקן הסטודנטים'  כדי להתייעץ מה עושים להפחתת המתח. ידענו שזה א.ב.יהושע וגם קראתי את ספרו הראשון "מות הזקן". עמדתו האוהדת לרעיון "אחוות העמים" שהצענו, מצא חן בעיניו והתרשמנו (למרות שלא אמר במפורש) שדעותינו 'המפ"מניקיות' קרובות אליו בנושא "השלום" בין העמים בכלל ובאוניברסיטה בפרט. רק כעבור כמה שנים עבר להוראה בחוג לספרות. בשנות עבודתי ב"ספריית פועלים" נפגשנו כמה פעמים כשהוא כבר סופר מפורסם. הפליא ליצור קשר אישי אותו ("אתה יכול לקרוא לי בולי") תוך מאור פנים, שיחה בגובה העיניים, בלוויית חיוך מבויש וגילה עניין רב במשוחח עימו. וכך אזכור אותו. מבין הספרים הרבים שכתב הייתי ממליץ על שני ספרים: "מר מאני" ו"מולכו". בכתבה ששודרה בטלוויזיה לאחר מותו נשאל איזה מספריו הוא הכי אוהב הצביע על שני הספרים האלה.  

שוב התעוררנו ליום הארוך ביותר בשנה, ושוב חשבנו על יום הולדתו של מור חביבנו, חשבנו שהשנה זהו יום ההולדת האחרון לפני שחרורך מהצבא, השחרור שישנה את כל מסכת חייך. פתאום תעמוד מול הצורך להיות עצמאי, לחיות את החיים האמיתיים, את האחריות: לפרנסה, לחברים, להכיר מעשית את המציאות, להתלבט, להחליט, 'לחטוף' ו'להחטיף', לחשוב הרבה, למצוא את אהבת חייך וכיו"ב. כל זה- עליך. זה לא קל ולא פשוט למצוא את הדרך. עצה ראשונה: תמשיך להיות אתה! עם המורל הגבוה שלך, עם החן שלך, עם יכולת ההסתגלות שלך, החברתיות שלך והשמחה שבך. יש לך משפחה שתסייע לך ככל שתרצה וזה כולל אותנו הסבים.
מורי, מאחלים לך ולהוריך, באהבה גדולה, יום הולדת שמח! חיבוק גדול!!!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
18.6.22   י"ט סיון תשפ"ב

אין כמו פרשת השבוע "בהעלותך" להבהיר את "מצוקת המזון" שלנו, המביאה אותנו לרצף של דיונים, ויכוחים, תלונות וגילויי התמרמרות בנושא המזון. בפרשה הזו באים לביטוי הלא מרוצים, ש'השיעמום' הקיבוצי שלהם, כבר אינו יודע שבעה, שמחזיר אותנו 3000 שנה לאחור, להתמרמרות העם,  שנה אחרי היציאה ממצריים בעת המסע במדבר, ככתוב: " מי יאכילנו בשר?" ו"… זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים חינם. זכרנו את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, (נזכור את מה שיש לנו – ע.) ועתה נפשנו יבשה!" (סוף ציטוט מ'במדבר' י"א). אנחנו כמו בני ישראל במדבר, מודאגים מדי מ"הצרכים המיידיים"  והאישיים מאוד ומתעלמים למשמעות ההיסטורית של הרגע הזה, שיש לו השלכות על העתיד מבלי להתייחס אליו. עלינו להכיר בטוב שהתקופה שלנו מאפשרת לנו ולא לאפשר לרגעים הקטנים של מרירות ו"חדשנות" לשבש את המסע הגדול שלנו לעתיד טוב יותר. בכך, אני חושב שהבעתי את דעתי על חשיבות וערכיות הדיונים שגוררים אותנו אליהם. אני, למשל, הייתי מכוון את המאמץ לדיון איך 40% מהמצביעים הצביעו נגד 'שמירה עצמית', לחינוך לחיי קיבוץ, לעקרונותיו.

שתי תערוכות של ציירים מוכרים לנו, מרשימות ביותר מתקיימות בזמן האחרון בקיבוצנו. תערוכת עבודותיו של עמי ואלאך בגלריה וזו, הצנועה בהרבה של דרור לילו בעמדה ב"שומריה". אינני מומחה כדי לנתח אמנות, אך מה שהביא אותי להתייחס אליהן היא לא ה"אמנות", אלא שיחת טלפון מחבר, שאמר לי  בערך כך: "הדור שלנו נכשל בחינוך ילדינו, בניגוד לדור הורינו. לא ידענו ליצור אצלו את הסקרנות! סקרנות "שאינה תלויה בדבר", סקרנות בתחומים רבים ושונים". הוא נתן לי שתי דוגמאות אחת היא המוזיקה –  הקלאסית, שהיא הבסיס לכל סוגי המוזיקה. וסיפר, שילדיו באים לבקרו וברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית שהוא כל כך אוהב להאזין לה, ללא מילה הם סוגרים את הרדיו ומעירים משהו שלילי לגביה. הם יכולים לנסוע למרחקים לשמוע זמר אבל לא מוכנים ופתוחים להאזין לקונצרט. והדוגמה השנייה היא: אמנות הציור והפיסול, הם לא הולכים גם לא עם ילדיהם לראות תערוכות אמנות, אין להם ספרי אמנות בבית וכשאני מעיר להם הם עונים לי "בשביל מה? מה זה ייתן לי? לפעמים אני חושב שהם לא מבינים על איזו חוויות הם מוותרים. אני נזכר בחיבה במורינו למוזיקה וציור, לספורט, לספרות והיסטוריה ולתנ"ך, שהטמיעו בנו את הסקרנות להתעניין, להכיר, להעמיק בעוד ועוד תחומים קיימים. גידלנו דור שרובם ככולם אקדמאים, אמר, אבל אינם 'משכילים' בעלי תרבות רב תחומית רחבה. דור חומרני, נטול "רוח". אני נזכר בימים שעוד היינו קיבוץ שיתופי והכל היה חינם, בני הדור, שאנחנו חינכנו לא היו באים, לא לקונצרטים, לא להופעות או הרצאות בערבי שבת "כי זה לא היה 'נחוץ' להם". היום אני (הוא) שואל איך פספסנו, איך לא שמנו מספיק לב, (והורינו כן), לעורר את הסקרנות לספוג מעבר למקצוע אותו לומדים. וסיים את שיחתנו שהוא לא רוצה לעשות הכללות אבל שבגדול "אני צודק". ואני חושב שהוא צודק בדבריו על כישלון בחינוך ילדינו לסקרנות מרחיבת עולם, אולי הוא מגזים קצת בתיאוריו. אך יש בהם ביטוי להחמצה וכאב אמיתי.  בעניין הסקרנות, פתחתי בשתי התערוכות המרשימות, אל תחמיצו לכו לראותן!

בכל אחד מנכדנו, אנו גאים. מעולם לא חשבתי שנכד שלנו יבריק במתמטיקה! וזו עבורי גאווה מיוחדת. מתמטיקה היום זו אבן פינה לכל מה שעושים ותעשה בחיים, לכן תמשיך בכיוון בכל הכוח! אל תצטנע! לצאת שלישי מתוך 1700 משתתפי התחרות, זה אדיר!!! אוהבים וגאים מאוד, הסבים שלך.

ולסיום משהו מדהים, לכבוד החתונה של רעותי ויהב, פרחה לה בגינתנו בראשית חודש יוני רקפת אדומה! "שבוע טוב"!     

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

11.6.22   י"ב  סיון תשפ"ב

אני מרגיש צורך לברך את הדר לבחירתו כרכז תרבות הפנאי. לדעתי על הדר להניח לתוצאות ההצבעה ולהיכנס חזק לעבודה. הדר באמת מגיע לריכוז הפעילות התרבותית הרחבה שלנו, מתוך רצון עז לקדם את התחום, במציאות ההולכת ומשתנית לכיוונים שלא יקלו עליו, מציאות בה האני המשפחתי מביס חזק כל סוג של פעילות קהילתית כשפער הדורות מתרחב (שונא את המילה קהילה אבל מודה שאין כמוה לתאר את השינוי מקיבוץ קלאסי לזה של היום). אני חש את האכפתיות שלו ליצור חיי תרבות רחבים ומקיפים ואני מכיר את יכולותיו להבחין בין עיקר לתפל, בין חשוב לפחות חשוב (אני בטוח שסבא בן עמי היה מתגאה בו מאוד). בעיני זה התפקיד הכי קשה במקומותינו ולמה? כי זה תפקיד מרכזי, אולי היחידי, שפתוח לביקורת, אפילו בוטה ומתפרצת מכל החפץ להשמיעה, מבלי להזמין תור לפגישה מראש, (כמקובל היום) אלא על כל צעד ושעל, "על השבילים" כמו שאנחנו אומרים. עם ביקורת שלילית, ספקנית, רעה, עוקצנית,  קשה מאוד להתמודד מבלי להגיב, ואתה תלמד להקשיב גם לטרחנים הכי גדולים. תענה להם את התשובה הקלאסית של בעל תפקיד: "תודה לך, אני אחשוב על הדברים" ותיפרד בחיוך. תצטרך המון סבלנות וסובלנות לחברים, תצטרך למחוק את 'הזלזול' בלב ולהאיר לכולם פנים. (עם ביקורת חיובית (ותתקל גם בכזאת) יהיה לך יותר קל לקבל ולחייך, זה ייתן הרגשה טובה תמיד. זה יהיה החלק הקשה בתפקידך כי היכולת הקשורה לרעיונות ויוזמות מצד אחד לביצוע מצד שני,
זו הרי המומחיות שלך! אנחנו מאחלים לך הצלחה מכל הלב!

השבוע ציינו מלאת 55 שנים למלחמת ששת הימים. כל שנה אני זוכר ומספר משהו על המלחמה הזו. השנה (55) אנסה לעשות סיכום שטחי אבל ממצה למלחמה שאת תוצאותיה אנחנו אוכלים עד היום ובכל זאת היא הולכת ונשכחת. המלחמה שגרמה לשינוי המשמעותי בתולדותיה הביאה את המונח 'כיבוש' שסיבך אותנו ומסבך אותנו עד היום. מלחמת ששת הימים נפתחה ב – 5.6.67 בשעה 07.45 במבצע "מוקד", בו מאה ושמונים מטוסי חיל האוויר תקפו בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצריים, סוריה, ירדן ועיראק. המלחמה ארכה ששה ימים וישראל כבשה את: סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, רמת הגולן ומזרח ירושלים. כך הגדילה ישראל את שטחה פי שלושה. במלחמה נהרגו 779 חיילים ונפצעו 2593.  בחרתי לסיים תזכורת סמלית קצרה בשיר 'ירושלים של זהב' מאת נעמי שמר  ובמקביל את 'ירושלים של ברזל' של מאיר אריאל:

שבועטוב!                                                            

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.6.22    ערב שבועות –  תשפ"ב

מהו חג השבועות? החג עם הטנא והחלב – למה כולנו חוגגים אותו בכלל? אם בחנוכה היה נס, בפסח מסע מעבדות לחירות וביום כיפור, עת לסליחות, מה בדיוק קרה בשבועות? ובכן, בשנת 2448 לבריאת העולם הופיע אלוהים בהר סיני לעיני כל עם ישראל והעניק לנו את התורה. זה קרה ביום שבת, במעמד שנחקק בתודעה הישראלית ועבר מדור לדור. ועובדה שעד היום אנחנו מציינים האירוע הזה. התורה היא למעשה מערכת  ציוויים וכללים שעל פיהם אנחנו אמורים להתנהג. התורה אמורה לרסן אותנו, לעשות 'סדר' ולנהוג בדרך הנכונה, החוקים שבני האדם מחוקקים הם דבר חשוב, לפעמים קריטי, כי בני האדם מסוגלים לחוקק גם חוקים מעוותים עד מפלצתיים (ר' היטלר וחוקיו) מכאן החשיבות של חוקי-על. חוקי התורה, המעניקים לנו כלים לגבש מוסר לא על פי גחמות אישיות אלא על פי בורא עולם. זו השקפתו של מרצה בבר אילן על מהות חג השבועות, שהוא רק חג מתן תורה. ודעתו זו אומרת: "עזבו אותנו מטקס הבאת ביכורים ,עזבו אותנו מכל התוספות החקלאיות, מכל המחולות והשירים, ממנהגי מאכלי החלב, ומכל יומרת החידושים שהביאו החלוצים עם עלייתם ארצה בתחילת המאה ה- 20. זה אולי נחמד וחביב, אבל לי ולשכמותי, סיכם, חג שבועות הוא רק חג מתן תורה!"  

ומכאן רק לשמחות וראשונה, לרעותי ויהב – ברכה לנישואיכם! כל זוג  שבא בברית הנישואים, והדגש הוא על "הברית", חושב שחתונה כזו טרם התחוללה על פני תבל. אז לרגע אחד חיזרו להכרה ותקשיבו לדברי הסבים שלכם, מה הם חושבים על מהות האירוע: החופה שאתם עומדים תחתיה היא מעין שער, שער ראשון לעבור בו כדי להמשיך ביחד, כדי להתחיל לממש את הברית שכרתתם זה עתה. ברית האהבה, שהיא ברית שוויונית, בה כל צד מחויב לצד השני. אמרתי שער, כי הוא באמת שער של התרגשות גדולה, שער של תקווה גדולה, לחיים משותפים ומאושרים, שתשמרו בהם מכל משמר על רגשות ומחשבות, על כבוד הדדי, על וויתורים ופשרות, על כנות, הבנה והקשבה, הערכה, קבלה ונתינה.  המפתח המשותף לכל אלה היא האהבה! שתהיה תמיד הכוח המניע של מאווייכם המשותפים. תעשו את חייכם לסיפור של אהבה! ונאחל לכם, שבעיניכם יזרח הניצוץ כמו עכשיו, ממש, שתהיה בהן תמיד הרבה שמחה, והדמעות, תהיינה דמעות של אושר והתרגשות,שתעשו את הטוב והחשוב לכם. אך העיקר הוא לאהוב! וכל יום יותר! מברכים אתכם זוג יקר ואהוב, את הוריכם ואת המשפחות מכל הלב! מהסבים שלכם! 

ועוד שמחה משמעותית לי לפחות, אבל בטח של כל אוהדי הכדורגל במשפחתנו.  קבוצת הילדים של הפועל 'מגידו' זכתה באליפות הכדורגל. זו קבוצה בה גלי (שלנו) מהווה חלק חשוב מאוד. אני חושב שזו הפעם הראשונה שקבוצה שלנו זוכה באליפות כלשהי בכלל, ואני רוצה לברך את גלי ואת חבריו שאיני מכיר, על כך. יש גמול למאמצים הרבים באימונים ובמשחקים ויש תקווה להמשך.

ועוד שמחה והפעם בתחום האומנות, שגרמה להרבה גאווה, אני לא מוצא מילה אחרת, היא עבודת הגמר של אורי בעיצוב גרפי באמנות. החלק הגרפי יפהפה ומשקף היטב את החלק העיוני, שניכרת בו מחשבה רבה על ראיית האחר בכיוון חינוכי כל כך חיובי והשקעה בעיצוב התוכן.

וכמובן, שמחת הצפייה במופע של נבחרת ההתעמלות של משמר העמק, שניר (שלנו) לוקחת בו חלק מרהיב כבר כמה שנים ואני נהנה ממנו יותר מכל מופע אחר שמתקיים לאורך השנה. ניני, את מדהימה!   

שירבו שבועות שמחים כאלו, "שבועטוב"!