חודש: נובמבר 2020

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.11.20   י"ב כסלו תשפ"א        (שנה עשירית)

"שעת נעילה", אותה סידרה המשחזרת את קרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, לא עושה לי טוב, היא מעלה בי מצבים מודחקים ונשכחים. הייתי במלחמה הזו ברמת הגולן והייתי עד לחלק מהדברים המועלים בסידרה. כל שבוע אני מחליט מחדש שלא לצפות בפרק המשודר ובסוף אני מוצא את עצמי נשאב וצופה בו מרותק למסך! על אף שאני מודע לכך. הסדרה החזירה אותי 47 שנים לאחור ושוב ושוב אני חוזר לתמונות מה'מחדל' של אוקטובר 1973. הרגשת השמחה היחידה בעקבות הסדרה היא שאוריקי ביקשה שאקח אותה לסיור באתרי הקרבות ברמה.

קראתי את "זכאויות החבר בתיקונים והתקנות בדירתו" מחשבה ראשונה בעקבות הקריאה ב"דף", היא למה חותרים המתקננים? האם באופק כבר רואים הפרטה? ואולי הכוונה מתייחסת לצעד ביניים שנקרא "העברת יותר אחריות על החבר"? שידע בדיוק איפה הוא חי? באיזה מסגרת? ואיך להתנהל בה? האם כולנו באמת שווים בצרכים? בבקשות? אחת "ההמצאות" הגדולות של מייסדי הקיבוץ הייתה הקמת ועדות בעלות סמכות לפתור בעיות שצצות לבקרים. כידוע בראשית ימי הקיבוץ הכל נידון ב"שיחת החברים". –  לאור התקנות והתקנונים הרבים אין כבר צורך בקיום ועדות, ולחבר אין למי לפנות זולת המזכירות/ים.  מפריע לי שאין  חוליית ביניים – הועדה – שתקשיב, שבה תוכל להסביר את הייחוד שבבעייתך שדורש אולי סטייה מהתקנון הנוקשה, כי הוא כבר נכתב ואושר. וסיפור אישי מאוד: כשבאנו למנהלת בענייני דיור, שלפו תקנון שאושר ב… ואמרו: "מצטערים, אתם בקבוצה של חסרי זכאות דיור". לכו למזכירות!   כך זה יהיה מעכשיו בהחלפת אסלה והחלפת ברז וכיו"ב. "לכו למזכירות" יגידו לכם. הריכוזיות הזו היא בעכרי  הקיבוץ. ושימו לב לטרמינולוגיה המשתנה והמגדילה את תוקף הסמכותיות: רכז ו. עבודה היה ל'מנהל מש"א', גזבר ל'מנהל כספים' רכז ענף הפך ל'מנהל הענף' ואו טו טו המזכיר למנהל קהילה או 'שר' הקהילה ועוד כהנה וכהנה. ותסלחו לי שאני מביט  כמה שנים קדימה. אך פירסום "הזכאויות" הנ"ל שבוודאי יתקבל באהדה בחוגים מסויימים במסגרת "כך בונים חומה ב- 2020",  שיגידו שזה רק עוד צעד טכני קטן ויעיל ביותר, בלי לקיים על כך דיון ציבורי משמעותי אלא לקבלו כתורה מסיני, מדאיג אותי.

פרשת השבוע ו"יצא". אחרי שיעקב קיבל במרמה את ברכת יצחק הוא נמלט מהבית מפחד נקמת עשיו החלה פרשת חיי יעקב להעסיק אותנו. ומי שאחראי לצרותיו – הוא לבן הארמי כמובן, ואיך? כך היה: יעקב ובניו ירדו מצריימה משום שיוסף חי במצריים, יוסף היה במצריים משום שאחיו מכרו אותו למצרים. ולמה מכרו אותו? כי הם שנאו אותו. ולמה שנאו אותו? כי אביו העדיף אותו על פניהם. ולמה העדיף אותו על פניהם? כי יוסף היה בן זקונים שנולד שנים אחרי אחיו. ולמה כך? כי לבן נתן במרמה ליעקב לאישה את לאה לפני רחל. אילו נתן לו את רחל כפי שהבטיח היה יוסף נולד ראשון ואז לא היה בן זקונים אלא בן בכור ואז אחיו לא היו מקנאים בו ולא מוכרים אותו למצרים, ויעקב ובניו לא היו יורדים מצריימה ולא היו עבדים, ופרעה לא היה הורג בהם. אז מי שאשם בכל השרשרת הזו הוא לבן.

חבר מהלימודים שאל אותי איך אני מסתדר עם ה'זום'? והוסיף "השימוש בזום זה כמו "ללקק את הדבש דרך הצנצנת" השבתי לו שהזום, לדעתי, יכול לשמש, אולי, לדיונים "טכנים" אך לא לדיונים מהותיים. וחשבתי על ה-20-30. חבר אחר צלצל לשאול לשלומי ועניתי לו: "הרוב טוב" קטע אותי באומרו:   ו"הרוב צודק" וכך נכנסנו מ"מה שלומי?" לשיחה על דמוקרטיה.
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.11.20  ה' כסלו תשפ"א       (שנה עשירית)

נפתח בברכה חמה לקרן יום הולדתה. אנחנו מאחלים לך, כלתנו הצעירה, את כל האושר שבעולם עם שיר, גלי, רומי ושנוקי. שתזכי להרבה נחת, שלוה ושמחה, הרבה שמחה! חיבוק חזק! וחובתנו לאחל… שביום הולדתך הבא, לעת כזו תשכני כבר בביתכם החדש!  

ולפרשת השבוע "חיי שרה" שלמעשה צריך לכנותה "מות שרה" ו"חיי אברהם":
בן מאה שלושים ושבע היה אברהם כשנכנס למשא ומתן קשה עם עפרון על קניית מערת המכפלה כמקום קבורתה של שרה אשתו (בנפרד- במונחים של היום). והיא רק בת 127. דומם עמד אברהם בעת קבורתה ולנגד עיניו עלתה תמונת השבר הגדול ביניהם, בגין ניסיון העקדה של יצחק בנם. הקרע שמלווה אותו כל חייו כששרה קמה והלכה בזעם מאוהלם הגדול והמרווח, לא הוציאה הגה מפיה. ולא רצתה לשמוע דבר. לקחה את חפציה המעטים והלכה לקריית ארבע היא חברון. בעודו מלווה אותה במבטו. מול עיניו עלתה התמונה, שהוא חוזר לביתו לבד מותש ועייף מחווית העקדה, אך בהתרוממות רוח מההפתעה הגדולה שעשה לו האל בשלחו את האייל כתחליף לבנו, ומאמירתו של המלאך ש"הוא עמד בניסיון". עומד מול הקבר הטרי ונזכר, שבעקבות מבחן הנאמנות שלו לאל בקיום טקס העקדה, איבד גם את בנו יצחק הנעקד והפגוע שהלך לו לדרכו ואינו יודע אפילו למה ולאן. "עברתי בחיי דברים קשים" אמר לעצמו, "מכולם יצאתי וידי על העליונה אבל פרשה זו גרמה לי להתייסרות ולכאבי גוף ונפש, ועל אף שהוכחתי לאל את נאמנותי, אין רפואה לנפשי כי במו ידי פרקתי והרסתי את ביתי שלי". כך עמד והרהר על קברה הטרי של שרה.             
בתום ימי האבל קיבל החלטה: "החיים צריכים להימשך, אסור לשקוע במה שהיה, כוחי עדין במותני"! הוא חש בפרץ של יצירה, של עשייה גדולה שנכונה לו. ראשית, קרא לעבדו אליעזר ואמר לו "יצחק בני טרם מצא אישה, קום, לך לאור כשדים ומצא לו כלה ראויה". אחר כך ביושבו בדד באוהלו חשב כמו אלוהים בגן העדן: "לא טוב היות האדם לבדו" קם ונשא אישה, את קטורה, שילדה לו עוד ששה בנים את מדין, יקשן, שוח, ישבק, זמרן ומדן.                                                                                         
בן מאה שבעים וחמש היה אברהם במותו. ישמעאל ויצחק קברו אותו ליד שרה במערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוהר החתי.
שתי תגובות על ה- "2030" משבוע שעבר:
1. מה לבני ה- 80-90 להתערב בחיי הקיבוץ.  (בבחינת "זמנם עבר")      
2. למה אתם המבוגרים פרשתם מפעילות בעיצוב פני הקיבוץ. ???!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

14.11.20   כ"ז חשון תשפ"א    (שנה עשירית)

כמה מילים על נתן זך ז"ל, עבדתי איתו ב'ספריית פועלים'. על כך שהיה משורר גדול אין צורך להכביר מילים. גם על כך שבין דמותו כמשורר לבין האיש עצמו היו ניגודים. לפעמים הפערים האלה היו יוצרים גם קשיים בעבודה. הוא היה קפדן ועקשן. הוא אהב לריב, ידע לייצר ריבים ונהנה מכך. אבל את התענוג לשבת איתו על הוצאת ספרים והתענוג לשבת איתו כ'איש חברה', לספוג מהאיש הזה כל כך הרבה ידע, לשמוע מפיו סיפורים מחייו הלא פשוטים, אי אפשר לשכוח – כולל את הבעות פניו. כל חובב שירה וספרות מכיר את הטענות כלפיו על שתקף את אלתרמן על שיריו המחורזים ועל תוכנם באופן בוטה, למעשה תקף את כל בני דורו, כולל שלונסקי ולאה גולדברג על כך שאינם משקפים ביצירותיהם את אמת החיים. יום אחד ישבנו בדירתו והוא אמר:  "תמיד באים אלי בטענות על ש"הרגתי" ספרותית את אלתרמן. אבל לא מספרים שאני הצלתי אותו פיזית ממש, וכך היה: "ישבנו, חבורת משוררים בבית קפה על שפת הים ופתאום נכנס בן אדם לא מוכר שהתפרץ בצעקות על אלתרמן על אחד משיריו ב'טור השבועי' שפירסם ב'דבר'. לפתע החל לתקוף אותו וניסה להכותו ואז קמתי ממושבי, הסתערתי עליו והפרדתי בגופי בינו לבין אלתרמן שאהבתי אותו מאוד. את זה משום מה לא מספרים" סיים. משורר גדול שעליו באמת אפשר לומר שחידש את שפת השירה ל'מדוברת' לפני עמיחי או דליה רביקוביץ'. אני שמח שזכיתי להכירו ולעבוד אתו. ואני בטוח שזכרו יהיה ברוך.

כולנו זקוקים לחסד- נתן זך
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,
שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ.

פינת השפה העברית והפעם (בהקשר לפרשת שבוע "נח") מבול. כתוב "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". מבול הוא גשם עז ושוטף. מקור המילה לא ברורה. בסיפור המבול המסופוטמי המבול מכונה "אבובו" אולי משם נגזרה המילה? היום, המבול הוא ביטוי לשפע רב "מבול של שערים", "מבול של דימויים" וגם שמעתי ברדיו איחול ל"מבול של בריאות".

קראתי בעיון את הכתוב ב"דף" על תהליך ה- 20-30. למרות שדעתי עליו ידועה לכם, איני לוקח בו חלק כיון שהיא נוגעת לשנים שלא רלוונטיות לגבי. יש לי הערה פרקטית. לדעתי אי אפשר לקיים דיונים רציניים בימי הקורונה בהם אנו נמצאים. דיונים כאלה אי אפשר לערוך ב"זום" או ב"טימס", הם מחייבים מפגש חי, שיח גלוי ותגובות ישירות. החיובי שבתהליך הוא, שכל כמה שנים עושים תכנית המאפשרת לכל החברים לומר את שעל ליבם וזה חשוב. ומכאן.. במה היא עוסקת? בראשי פרקים: 1. עבודה ופרנסה. 2. דמוגרפיה. 3. החבר והמוסדות הכולל : דרכים אפקטיביות לניהול הקיבוץ, האמון במוסדות, גיוס ואיוש תפקידים מרכזיים שיפור וחיזוק הדמוקרטיה. "נפלא" תגידו "ככה בונים חומה"! זה יופיו של קפיטליזם מרוכך ונודה, שאנחנו כבר קפיטליסטים בהתנהלותנו, ומה שנותר לנו זה רק לדון ב'דרכים לשיפור' המצב. ובהם עוסק התהליך. בעיני, הבעיה היא שאין בינינו בסיס רעיוני משותף להיות חברה שיתופית קיבוצית.  אולי בגלל המצב הכלכלי הטוב שלנו, שבעטיני תמה זורם זהב וכל כך טוב ונוח לנו  אז מי צריך מכנה משותף, בסיס רעיוני כלשהו לחייו בקיבוץ. אני מבין שהצוות המוביל יוצא מהנחה שהבסיס הרעיוני קיים ולכן נמנע מלדון בו. הייתכן אחרת?  אבל מי שחושב "קיבוץ" ולא סתם "כפר" חייב להבהיר זאת לעצמו  ולציבור. ועל כך צריך לדבר!  אם לא נעשה זאת, תעסקו מדי כמה שנים במיני תהליכים דומים שמביאים בעקבותיהם לניכור גדול יותר בין החבר והמוסדות, בין החברים עצמם, בחוסר מחויבות, בהתדפקות על דלתות עורכי דין ויועצים חכמים וכיו"ב. נמשיך להתעטף בכותרת "קיבוץ" בלי להבין את המשמעות. אני בטוח שאחרי שנדון ברעיון, בבסיס, הדיונים בהם מדובר יהיו מובנים יותר. גם המסקנות. אני מקווה ומאמין שמיכל תוביל אותנו  לדיון האמיתי המתבקש, בדרכה הרצינית והנבונה.       

ואחרון… ראינו את הכתבה על קיבוץ "האון". (כמובן זו רק כתבה בטלוויזיה וצריך טוב-טוב לבדוק) אני חושב שעלינו לצמצם את מהלכי 'הפילנתרופיה' שלנו ולהפנות מאמצים להצלת הקיבוץ הזה. גם בכסף וגם בכוח אדם. לפחות כמו הסיוע שהגשנו לניר דוד.  אחחח… לו הייתי צעיר יותר!
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

7.11.20   כ' חשון תשפ"א   (שנה עשירית)

איזה צירוף מועדים בשבוע אחד: 2 בנובמבר יום הולדתה של מיה,  ב' בנובמבר – הצהרת בלפור, 3 בנובמבר יום העלייה על הקרקע לפני 94 שנים ו – 7 בנובמבר יום המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהפכה לברית המועצות. ונתחיל מהתחלה: 2 בנובמבר יום הולדתה של מיה. נשלח לה ברכות חמות ושפע איחולים שמתחילים בנחת ושלווה ומסתיימים באושר ושמחה ומה שביניהם. רק-טוב שיהיה לך במשפחתך שלך עם הדר,מור, אורי וניר, עם משפחתנו הגדולה כולה, עם חבריך וחברותייך ולשפע פעילויות בדרכך! כמובן תוך כדי ריצה! חיבוק גדול והרבה תודה מאתנו.                                               
על הצהרת בלפור ב-ב' בנובמבר הרחבתי אשתקד. אתרכז ב- 3 בנובמבר 1926, יום העלייה על הקרקע של קיבוץ משמר העמק. לאחר שהקיבוץ נכלל ברשימת המתיישבים לשנת תרפ"ז (1926-7) ניתנו הוראות מהסוכנות: יעלו על הקרקע עד 35% מכלל חברי הקיבוץ שייקראו "קבוצת כיבוש". הקבוצה תמנה 15 חברים ובתוכה שתי חברות. התקציב לשנה הראשונה יהיה 1500 לא"י, לעיבוד בהרים נמצאו ראויים 3000 דונם. זריעת 69 דונם חיטה ו50 דונם שעורה. שני זוגות בהמות ואישור להכנת זריעת 225 דונם תירס. זו הייתה האחיזה בקרקע.    

                                                                                   
דמיינו בעיניכם קבוצת חברים מגיעה למקום ורואה לנגד עיניה הרים צחיחים וחשופים ככל שהעין קולטת, עמק שומם למרגלות ההרים, וחושות של ערביי הכפר אבו-שושא. וליד מקום עמדם ניצב החאן הגדול הבולט בשטח. הם מעכלים לאט- לאט את שרואות עיניהם ותוהים: איך מתחילים עכשיו? מתקינים את החאן למגורים? מחפשים מקור מים? ומחליטים שראשית יש לגדר את השטח, כדי שתתחום ותגדיר ברורות את פיסת הקרקע שלהם. שכאן, בשממה הזו יוקם הבית שלהם לעתיד! השמש עולה והאור החזק מסנוור את עיניהם ואין מקום מוצל והחום מתחיל להעיק, אך הם נחושים לתקוע יתד באדמתם והם דבקים באמונתם! זהו הצעד הראשון בהגשמת חלומם!  לפני שנים רבות היינו מציינים את התאריך הזה כתאריך מכונן בחיי הקיבוץ. היום זה נראה אחרת, הדגש הושם על ה"21" שהוא יום הולדת הקיבוץ.

וה-7 בנובמבר, יום המהפכה הבולשביקית, המהפכה שיצרה תקוה אדירה לעולם צודק יותר. זה היה אחד מחגי ילדותנו ונעורינו הגדולים! אני זוכר את חדר האוכל בצריף, שכולו מכוסה בדגלים אדומים וביניהם שולבו צילומי מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין. רק בפינה ליד הפתח לכיורים לרחיצת הכלים התנוסס דגל כחול לבן. איזו אווירת חג חגיגית שרתה כבר מהבוקר שהגיעה לשיאה בהתכנסות בערב. הנאומים… שירת המקהלה… את כל ההוד וההדר הזה אזכיר בשיר מהימים ההם: הורשוויאנקה                                                      
סערת הרשע מעל לראשנו/ 
כח האופל – ישחק הברזל,  
קרב אחרון נאסור על אויבנו/
עוד גורלנו יכס ערפל.                              
הניפו דגלנו, אל חיל ומורך אחים נתעודד,                                         
תחזקנה ידינו, יישר מפעל,
הלאה קדימה העם העובד.                              
מת ברעב הפועל בימינו/ 
האם נחרישה, אחים, ונידום?                          
את העיניים, עיני גיבורינו/ 
האם להפחיד יוכל הגרדום.                                        
הניפו דגלינו…

"שבוע טוב"!