"שבוע טוב" (262)

25.2.17  כ"ט שבט תשע"ז

"ויבוא יתרו אל משה אל המדבר… ויישב משה לשפוט את העם. ויעמוד העם על משה מבוקר עד הערב. וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם… ויאמר לו: מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך… כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשותו לבדך". בקיצור, יתרו מציע למשה להקים מערכת משפטית בה משה יבחר שופטים אנשי אמת ושונאי בצע וגם שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות שישפטו את העם. יתרו הוא אבי רעיון הפרדת הרשויות, אחרי שנוכח, שעם ישראל אינו יודע לנהל שלטון כראוי לו.  אחרי שיתרו מניח את התשתית למערכת משפט מסודרת, אנחנו מגיעים בפרשת "יתרו" למועד קבלת חוקים שהוא הפרק המרכזי בפרשה: מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדיברות.
צריך, כנראה, איזה גוי שיבוא ויפקח לעם את העיניים.
בשבוע שעבר שוחחתי עם חבר על הקיבוץ שלנו, במהלך השיחה שח לי בערך כך: אנחנו חיים בשגרה בלתי מכוונת, בכל זאת אנחנו מפתחים את המשק וזה מצליח מאוד, קולטים אלינו חברים חדשים רבים, מקיימים חיי חברה ותרבות, טורחים רבות בחינוך הילדים והכל על פי דפוסים וכללים שנוצרו בעצם על ידי דור המייסדים ו"שכלולים" שהוכנסו בעקבות הזמן. (לדוגמה: הכנסה מסיבית של פועלים שכירים, לינה משפחתית ועוד). אבל האם השינויים שעברנו לא מחייבים מחשבה ובחינה מחודשת לגבי העתיד? למשל: המזכירים לדורותיהם, תמיד באו מתחום הפעילות החברתית, וכל מי שנבחר לתפקיד ניהל את חיי הקיבוץ לפי דפוס העבודה המסורתי. אבל הקיבוץ גדל מאוד ואינו מונה 250 או 300 חברים אלא קרוב ל600, ואוכלוסייתו מונה כבר 1000 נפש ויותר, האם בסדרי גודל כאלה לא צריך לשבת בראש הפירמידה שלנו מנהל מקצועי, שיוכל להתמודד עם הבעיות העולות במציאות הקיימת, מנקודת מבט ניהולית ארגונית כזו, שתבחן דרכים אחרות לקידום הקיבוץ. "בעיני", אמר, "זאת הבעיה שלנו, ניהול נכון שיביא לטיפול מקצועי רענן, דמוקרטי, שיביא בהכרח ליתר שקיפות, להתנהלות נכונה ושיפור המערכות. ודאי", הוסיף, "שתנאי הכרחי הוא שיקבל את ערכינו כבסיס לעבודתו, ושלידו יהיו אנשי 'החברה' המכירים את ארחות חיינו". כששאלתי אותו האם כוונתו לכך שצריך לעשות "מהפך", שינוי קיצוני כלשהו, השיב: לא! כי לדעתי עוד לא מיצינו את עצמנו, אבל צריך לחשוב ברצינות על כך לקראת מציאות בה יחיו כאן 1000 חברים/ות על בעיותיהם. אני הוספתי: לחשוב תמיד טוב, אבל אתה יודע, שלבני אדם טוב, הם לא רוצים שינוי, זה טבע האדם.
נ.ב. אחרי שיחת הקיבוץ האחרונה מישהו אמר, שהיום, לחשיבה על כל נושא שאינו קשור בצריכה שוטפת, קוראים 'תהליך אסטרטגי'.
מילים בומבסטיות בלבד, שלרוב אינן מקדמות דבר. כמו שקרה לדיונים לפני שנתיים או ארבע או יותר.

ופתגמון מנחם לנינתנו תומר, פתגמון צ'ילני חמוד שרעיה הייתה שרה לילדתנו,  'סבתא' קרין ואחריה לילדינו ונכדינו כאשר קיבלו מכה/נפלו/חלו/בכו, מיום שנולדתם:

SANA SANA POTITO DE RANA

SI  NO SANA HOY- SANARA MANANA

סאנה סאנה, פוטיטו דה ראנה  /  סי נו סאנה הוי,  סאנארה מניאנה.

ובעברית: "תבריא, תבריא, טוסיק של צפרדע
אם לא תבריא היום – תבריא מחר".

"שבועטוב"!

שבוע טוב (261)

18.2.17  כ"ב שבט תשע"ז

ביום רביעי ה15.2.17 י"ט בשבט תשע"ז בשעה 14.13 הפכנו באחת לסבים רבים לתומר! לאושרנו כי רב מאוד, נוסף נדבך דור רביעי הקרוי כבר בתנ"ך בספר בראשית, נינה! את הנדבך הזה יצקו נואי ואיתן שוודאי שאין מאושרים מהם בהולדת בתם הבכורה ומהוריהם שהפכו לסבים. איזה אושר, אהבה, התרגשות וגאווה, שזכינו לראות דור רביעי במשפחתנו. לנינה הזו לא תחסר אהבה ולא מעריצים יהיו לה בני דודים,  דודים בדרגה ראשונה,  דודים דרגה שניה, סבים  וסבים רבים, לכולנו מגיעה ברכת מזל טוב, חיבוק חזק והמון אהבה!!!
אין מילים לתאר את הרגשת- העל הזאת.

שני אירועים מרכזיים בפרשת 'שלח', ושניהם קשורים במים: הראשון: "שירת הים", אותה שירה אדירה שפרצה מפי "יוצאי" מצריים לאחר שצבא המצרים טבע בים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת: אשירה לאדוני כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים אמר אויב ארדוף, אשיג, אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי… כיסמו ים צללו כעופרת במים אדירים… מי כמוך בעולם אלוהים מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא". האירוע השני: פרשת המים הראשונה (שכן במדבר היו כמה מצבים קשים הקשורים לענייני מים). בפרשה, העם מגיע למקום בו ציפה להרוות צימאונו והנה המים הם מרים. לכן נקרא המקום בפיהם מרה. העם מתלונן ומשה כדרכו מעביר את התלונה לאלוהים והקוסם הידוע מצווה להשליך למים עץ והמים הפכו למתוקים! איזה סוג של עץ זה היה? חכמי המשנה סבורים שזה היה או ענף מעץ הערבה, או מעץ הזית או אפילו ההרדוף כשברצונם להדגיש ולהבהיר שלא היה זה סוכר או ממתיק אחר אלא חומר מריר. כי תחושת המרירות היא  זו שמאפשרת לנו גם לחוש את טעם המתיקות בחיים.

המקרא מתייחס לשוחד כאל סוגים שונים של נתינה… לשם השגת טובות מהמקבל. שוחד שייך לתחום מעשי שחיתות, שבהם נותנים כסף או שווה כסף למי שהדין או הכוח נתון בידו כדי להטות ליבו לטובת הנותן. המילה שוחד מופיעה בתנ"ך 23 פעמים ובנוסף המילה בצע (כסף) 17 פעמים. למילה שוחד יש גם מילים נרדפות: שלמונים (ישעיהו), שילום (מיכה), מתנה ומתן (משלי), כופר (עמוס). בקשר למהומה הגדולה המתרחשת סביב הגדרת סוג המתנות שניתנו לראש הממשלה ולשרתו, אזכיר לכם נשכחות מהתנ"ך דווקא משום שהמשפחה הזו מדברת כל כך הרבה על התנ"ך כנכס לאומי (כמעט פרטי). אתם זוכרים ששאול (המלך הראשון שלנו) הביא לשמואל שי צנוע כמה מטבעות והגמול היה מלוכה!  סביב דוד המלך היו כמה "מליונרים" "ספונסרים", "תורמים" למיניהם, שמימנו וכלכלו את הצבא. המפורסם שבהם הוא ברזילי הגלעדי שבזקנתו, דוד הציע לו לבוא להתגורר בארמונו והוא סירב, רק ביקשו, שייקח תחת חסותו את בנו. דוד לא רק לקח את חסותו עליו אלא אף הוריש לשלמה הנחייה ברורה על כך. מה אנחנו למדים מכל זאת שאין חדש תחת השמש וכאז כן היום, מתנות אינן ניתנות בחינם ושוחד זה עניין של הגדרה.

ונסיים בברכות נוספות: לאורי שופעת החינניות, הלבביות והבלתי אמצעיות, נברכה בקול חזק משלה, במזל טוב ליום הולדתה, שמחים אתך ואוהבים אותך ומחבקים אותך שכך ימשך תמיד. ולהדר: שהיית ילד היינו הולכים ליער, קוטפים המון כלניות (מה שהיום אסור), מסדרים זר יפה על "כיסא" יום הולדת ליד מיטתך בבית הילדים ומצרפים ברכה באותיות גדולות ובה איחולים לשנה הבאה. השנה אין כמעט כלניות ביער וגם אין כיסא ליד מיטתך אבל הלב שלנו גדל והתרחב והתמלא ברגשות ביום הולדתך. מברכים אותך מכל הלב המתואר לעיל, שרק אהבה, אושר ונחת יהיו בחלקך במשפחתך שלך ובמשפחתנו הגדולה.

"שבוע טוב" ומבורך במיוחד!

"שבוע טוב" (260)

11.2.17  טו בשבט תשע"ז

בנוסף על התפעלותנו מהידע שהפגין ספיר (עם גלי) בחידון התנ"ך. הופתענו מהאירוע עצמו, מכך שמרכזים את כל חניכי 'שומריה' במשך כמה שבועות  מכיתה ז' ועד י"ב  ומשקיעים בלימוד, שינון פרקים, לימוד התקופות השונות ואירועים מסוימים בתנ"ך. בהחלט מאורע חשוב. הבקיאות שהפגינו החניכים שהגיעו לגמר הייתה מרשימה ולא פחות גם תגובת אלה שישבו באולם והיו  שותפים. יש לציין את צוות המחנכים שבחר להעלות את נושא התנ"ך בחידון השנתי ועשה עבודה נהדרת. אני כמעט חוזר בי מכל מה שכתבתי על "דור הקליפים" בשבוע שעבר. ובנוגע לספיר – נקווה לשמוע ולראות את השיגו מדי שנה.

משהו על העברית: כתבתי כבר שקשה לי לקבל שמרבית הזמרים הישראלים, על כל במה אפשרית (וגם אצלנו), הזמר העברי לא מכובד דיו בעיניהם והם מעדיפים שירה באנגלית, יותר נכון מנסים את כוחם באנגלית. אחד הנימוקים  הוא, שאנחנו חיים בעידן גלובלי המנטרל את הלאומי- הפטריוטי – העצמי.    אבל שימו לב לתחום אחר, לתחום הספרים. מקריאה במוסף הספרותי של "הארץ" מסתבר, שמתוך 21 הכותרים המופיעים ברשימת רבי המכר רק שלושה ספרים הם של סופרים ישראלים (14%) ובתחום ספרות לילדים ונוער המצב מביך יותר מתוך תשעה ספרים  (ברבי במכר) רק אחד הוא של סופר ישראלי (11%). האם אנחנו בעיצומו של תהליך של מיסמוס זהותנו וייחודנו התרבותיים? דיברתי על כך עם עמית למו"לות, לדעתו, הבעיה נעוצה במו"לים עצמם, שהספר בשבילם הוא קודם כל בעל ערך כלכלי וספרים מתורגמים נמכרים טוב יותר לציבור הקוראים. והגורם השני המשפיע הוא הרשתות הגדולות 'סטימצקי' ו'צומת ספרים' שדוחפות את הציבור לכך. כתוצאה מכך ה"ביקוש" לספרים מתורגמים עולה והספרים המקוריים נדחקים הצידה.     וחבל שכך!.
היום ט"ו בשבט, כמה מילים על יום זה: ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה (המאה הראשונה והשנייה לספירה) כאחד מהתאריכים המציינים שנה חדשה לעניינים השונים כמו: א' ניסן – ראש השנה למלכי יהודה וישראל, שהיו מונים את שנות מלכותם. א' תשרי – ראש השנה למניין השנים וט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. ההסבר לעיתוי הוא שבעת ההיא, זה היה המועד להערכת היבולים השנה לפיהם, על פי חוקי המקרא, יש לחשב את גודל המעשר שצריך לתת לעניים, לנזקקים וכד'. (אגב, גם אנחנו במועד זה עוסקים ב'תכנית המשק' וב'תכנית פיננסית' לשנה הקרובה שלנו). במשך הדורות הפך ט"ו בשבט לחג שבו אסור להספיד מתים וצריך לאכול בו לפחות פרי אחד מפירות הארץ (גפן, רימון, תאנה, זית ותמר). המקובלים בצפת במאה ה- 16 הוסיפו וקבעו שיש לערוך גם 'סדר' ליל שמחת האילנות' בט"ו בשבט. ליד שולחנות ערוכים לומדים על הפירות מהתורה, התלמוד וספר הזוהר ובסיום עורכים תפילות לאילנות.
ולימינו: ט"ו בשבט בארץ ישראל, קיבל את משמעותו כחג נטיעות לפני 133  שנה (הפעם הראשונה בה נחגג היה ב- 1884 ביסוד המעלה). עם התפתחות המדינה בתחומי החקלאות, התעשייה והבניין, הצטמצמו מאוד שטחי הנטיעות והחג שינה פניו, לתחומי שמירת הטבע והגנה על החי והצומח. לאוהדי חג הנטיעות נותרו רק הזיכרונות והשירים המספרים על חג הנטיעות:
"כך הולכים השותלים /
רון בלב ואת ביד /
מן העיר ומן הכפר  /
מן העמק מן ההר  /
בט"ו בשבט /
בט"ו בשבט".
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (259)

4.2.17   ח' שבט תשע"ז

ו'השלמה' לסיפור על משה רבנו: עשרה שמות נקראו לו למשה והם: ירד, חבר, יקותיאל, אבי-גדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי ומשה. אמר לו הקב"ה: "מכל השמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראה לך  ביתיה,(בת פרעה) בשם: משה".

מוזר, שאני המוכר לכם כאחד שאין לו סבלנות רבה, שגורס תמיד כי סוד ההצלחה הוא הקיצור, סבור, שאנו מצויים בתקופה שהרוח השורה עליה, בעיקר בתחום ה'תרבות' הגלובלית היא רוח הקליפ, שהכל מוגש, קצר, מהיר, לעוס. 'רוח' זו דבקה גם בנו! היא גורמת לשטחיות ורדידות של נפש האדם לתופעות כמו: ירידה תלולה בקריאת ספרים, ספר עב כרס לא נקרא כלל (גם ספר דק),  בכל צפייה בסרט הפורש עלילה רחבה נטולת "אקשן", חבל על הזמן, כך גם בתיאטרון,  בקונצרט (מה זה) או ביקור בתערוכות אמנים ותוסיפו לכך את מה שנשקף אלינו מהטלוויזיה… זה מחלחל לחיינו, מתחיל בחוסר הקשבה לדיבורים מעבר לכמה דקות… חוסר עניין… הכל חייב להיות קצוב, מתומצת, מרתק בסגנונו, אפילו במגזין השבועי שלנו בשיחה עם חבר מחברנו כבר אין סבלנות להקשיב. כך בתרבות החיים שלנו. וחמור מזה, בלי משים אנו מחנכים לכך את הילדים והנוער. לא להתאמץ אינטלקטואלית, לא להשקיע בעולם "הרוח", ב"בניין העל", בנכסים חווייתיים, אפילו לא בחלומות על עולם אחר, ולא עוסקים בכל הדברים שמעבר לצריכה השוטפת.  קשה לקבל שזו היום "תבנית נוף" עולמנו. חיינו בקיבוץ בנויים על מפגש חברתי, על חיים משותפים, יצירה משותפת, היכרות הדדית. איך נשיג כל זאת שכל כך מעט חברים (ורובם זקנים כמוני) באים לאירועים שמקיימת לנו ו. תרבות? כמה יוצאים מביתם המרווח ויורדים לחדר האוכל או למועדון לשמוע הרצאה מעניינת או להאזין לקונצרט כדי להתעשר בחוויות שמעבר לחיי היומיום. שמחתי להאזין לקונצרט של תלמידי הפסנתר והשירה בכלל, (האם קם דור חדש?) ולנגינתו המעולה של ספיר בפרט, ואני מברך אותו על הצלחתו. היית מדהים!!!
המחשבות הלא קליפיות עלו אצלי כשניגשתי להכין את הסרטים למפגש הגיל השלישי לחג הקיבוץ. בחרנו 3 קטעי סרטים כל אחד מהם אורך כ- 10 דקות, סרטים, שאולי לא מסוגלים לצפות בהם בסבלנות ראויה בשל הקצב הפנימי שלהם, הוספנו שני קטעי קריאה שכתבתי ועוד כמה שירי מקום שהושרו בשמחה והתלהבות והתקבל ערב בסגנון אחר. בערב זה חשתי מעין "שמחה", מאוד נוגע, ערב שהשאיר, כמו שאמרו לי חלק מהמשתתפים "טעם של עוד". ערב של "יחד".

בימים שאו טו טו יתפרסם הדו"ח ויתחדש הויכוח על המנהרות ב'צוק איתן' מעניין להזכיר, שמלחמת המנהרות הראשונה הייתה במרד בר כוכבא ברומאים בין השנים 131 ו- 135 לספירה. דרך הלחימה של הרומאים ביושבי המערות והמנהרות, כדי להכריח את הלוחמים היהודים לצאת מהן, הייתה להזרים לתוכן עשן סמיך –  וזה הצליח! והיום, אחרי אלפיים שנה, עדיין מתלבטים מה יודעים, מה ידעו, מי היה הראשון שזיהה את המנהרות, אבל על פתרון הבעיה עדיין לא שמענו.

"שבוע טוב"!