חודש: מרץ 2014

בעקבות חגיגות פורים הנמשכות כבר שבוע ויותר אתייחס לסוגיה השייכת לחג. בהרצאה מרתקת ששמעתי בבר אילן עמד המרצה על הוויכוח בין החכמים על מידת קדושתה של המגילה והאם להכלילה בתנ"ך. מגילת אסתר הוא הספר היחידי בו לא מוזכר ולו פעם אחת שם האלוהים ודי בסיבה זו כדי שלא להכניסו לתנ"ך המחלוקת נמשכה עוד בתקופת התנאים והאמוראים במאה השנייה לספירה ולבסוף הוכנסה המגילה לכתבי הקודש. חז"ל חשו, כנראה, ביסודות הזרים המצויים בסיפור, ויתכן שמדובר בחג פרסי קדום שהיהודים אימצו ולאחר מכן גיירו אותו. ואז… המרצה אמר: "בשבוע הבא, פורים. אני רוצה לספר לכם היום את הסיפור היפהפה על מרדוך ועשתר בימי מלכותו של כסרקסס (אחשוורוש)" וכאן בערך הסתיימה ההרצאה כשחלק מאתנו צוחקים וחלק זועם.
כשדיברנו בינינו על פורים אמרה לי רעיתי החכמה: "תראה, למדנו והושפענו מעמים אחרים איך לשמוח וליהנות מהשמחה מהלב (צ'ילה, ברזיל!) אבל על מה אנחנו חוגגים פורים?  איזה "נס פורים" אנו מציינים בריקודים ותחפושות? על רצח הרבים שעשו היהודים בגויים, על תליית עשרת בני המן ועוד ועוד. האם זו סיבה למסיבה?  (שכל יהודי מצפה לה מדי שנה). ותראה" הוסיפה, "גם בחג החנוכה חוזר סיפור דומה, (נס חנוכה) שאנחנו חוגגים את הטבח ביוונים, והורגים בהם בתחבולות מכביסטיות מתוחכמות". אבל כשהורגים בנו… אנו מעלים נימוקים מוסריים, כמו זכויות אנוש אלמנטריות, ושוללים כל רצח והרג באשר הוא.  הסכמתי ורק אמרתי: "תראי, חנוכה ופורים הם החגים היחידים שיש לנו, שהם לא באים מהתורה אלא באים מתקנת "חכמים". והגענו בשמחה לחג הפורים שלנו. קראנו ב"דף לחוגג" שבחגיגה שלנו, החל משעה 22.00, מי שיגיש לנו את המשקאות החריפים, לא יהיו חברינו אלא שכירים. לא מזמן שאל אותי חבר האם המציאות בה יש לנו כסף, הרבה כסף, לא תגרום לשחיתות כלשהי? אמרתי לו: "שחיתות לא, אבל תופעות כמו התנדבות, כמו התגייסות, תחלשנה מאוד. הכסף "ממלא את מקומם" אז למה להתאמץ?. בירור קצר עם ז'קי הבהיר לי, שהשכירים להגשת המשקאות הוזמנו, כי חברינו לא מוכנים להגיש בשעות אלו. ואני אומר (ואם הייתה לי השפעה הייתי גם עושה) אין מתנדבים – אין שתייה, מחר לא יתנדבו לקישוט ניקח שכירים שיקשטו, אני אומר (ואם הייתה לי השפעה…) אין מתנדבים – אין קישוט וכך הלאה וכך הלאה. ההתעלמות מהתופעה וחוסר תגובה, הן שתייצרנה בסופו של דבר את התנאים להסתאבות. ואחרון אחרון, אני מברך את הדר וחבריו על שחזרו ולקחו על עצמם ל"עשות" לכולנו את החג, קצת לצחוק על עצמנו וליהנות מביקורת צולפת על אחרים.         בהצלחה!
"שבוע טוב"!

ב 9.3. ציינו לנואי יום הולדת. ישנם רגעים לאדם שלא יישכחו והם כעין צומת בחייו. רבים מהם הם רגעי אושר אחד מאלה הוא הולדת הבת/ן הראשונה וגם בהולדת הנכדה הראשונה. לא רק שאתה כל כך מאושר אלא אתה מתבונן בעצמך ואתה אומר: "נוצרת כאן שושלת ואתה, מכל היבט שהוא, מקים שבט!" וזה אומר שהגיע הזמן מצד אחד, וזה אומר אחריות מצד שני, אבל בייחוד מקור נוסף לאושר, לשמחה, לחיבוק ולאהבה. תמיד שאני בא לברך אותך , נכדתנו האהובה הראשונה, אני מברך את עצמי/נו שזכינו בך (וכמובן גם בכל הנכדים שבאו בעקבותייך). במה נברכך? שיתמלאו כל משאלותיך, וכל רצונותייך שיתגשמו בכח יופייך וחכמתך. אוהבים אותך כל כך!

במגילת העצמאות כתוב: בארץ ישראל קם העם היהודי! אבל אנחנו יודעים שהעם היהודי לא קם בארץ ישראל, הוא קם במדבר סיני ויש האומרים אפילו במצריים! מוזר… עמים קמים במולדתם ורק עם ישראל קם בדרך למולדתו. מהיכן אנו יודעים זאת? בפרשת השבוע "פיקודיי", סיימנו לקרוא את ספר 'שמות' בו סופרו כל התלאות הרעות והטובות שקרו לבני ישראל במעבר מקבוצות יחידים לאומה, לעם. ספר שמות מתחיל בסיפורי משפחת יעקב הנמצאת בגלות במצריים ומסתיים בעם גדול בעל זהות ברורה ומוגדרת במדבר. הנה, הוכחה שהקמת עם לא תלוייה דווקא במקום גיאוגרפי. (למרות שקיומו של עם מצריך שלושה תנאים: טריטוריה משותפת, שפה משותפת ועבר משותף).    ואי אפשר בלי לנסות לעשות "סדר והסבר" במה שאתם יודעים על חג הפורים:

א. חג פורים מבוסס על סיפור מגילת אסתר בו ניצלו היהודים מרצח עם בתקופת האימפריה הפרסית (130 מדינות בממלכה), שזמם לבצע המן בהסכמת אחשוורוש. (355 – 356 לפנה"ס).
ב. פורים נקרא על שום מה? החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את יום הטבח ביהודים.
ג'. מה אירע באותו יום? ברצף האירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל והיהודים הם אלה שהרגו באויביהם.
ד'. תענית אסתר, מקורה? בי"ג באדר נקבע יום צום לזכר מה שהיה מיועד לקרות ליהודים למחרת.
ה'. גילויי השמחה המאפיין המרכזי של החג בו משתלבים מאכלי החג (דברי מתיקה בעיקר) והשתייה (יין – עדלאידע), בלבישת תחפושות ומסכות, בדברי בדחנות והרבה רעש מהרעשנים.
ו'. מצוות החג? חובת קריאה ב"מגילת אסתר", משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לעניים.
אחרי ששיננו את "עיקרי החג", שיהיה לנו חג פורים שמח ו"שבוע טוב"!

במוצ"ש, אחרי שהלכתם העברנו בטלוויזיה מערוץ הספורט לחדשות ושם התקיים דיון על מעורבות הורים בספורט ילדיהם, בעיקר בכדורגל, אצל ילדים בגילים 8-11 ועל רמת האלימות המופגנת מדי שבת במגרשים. איומים על מאמנים, מכות למאמנים שלא לדבר על קללות ונאצות הנזרקות על כל הסובבים בכל משחק. על מה? על המלחמה להיות כוכב  אישי או קבוצתי? כדי לתפוס מקום יותר גבוה בליגת הילדים. כדי לנצח בכל מחיר וכל הדרכים כשרות (איומים, קללות, מכות). שמחתי לראות מאמן שהוציא את קבוצתו מליגת הילדים בגלל אי שמירה על החוקים שהם עקרונותיו במשחקי הספורט. מהכתבה המקיפה (והרעה) הזו אתה (אני) מצליח לקלוט מה קורה היום, באיזה סוגי ספורט משחקים היום. האם המשחק הוא תחרותי בלבד? ואיפה ההנאה מהמשחק עצמו משיתוף כל הילדים, גם הפחות טובים? זה אומר גם מה הציפיות (להיות הכי טוב, תמיד ראשון) של ההורים מילדיהם. אני כותב זאת בעצב לא כי אני חושב שמעורבות הורים מאוזנת במשחקי ילדים מיותרת, ההיפך, אלא דווקא מכך שהילדים היום כ"כ תלויים בדחיפת הוריהם ובאמביציות שלהם. אני כבר לא רואה בחצרנו את המשחקים התמימים של 3 אבנים/דגלים ודאי שלא תופסת או מחבואים על פני כל הקיבוץ. לעתים רחוקות עוד רואים "סימני דרך". סוגי משחקים המשותפים והמשתפים את כולם. אני יודע שמרבית הילדים קוראים מעט ספרים ויודע אף יודע, שבסלולרי המשוכלל, שהפך לחבר הכי טוב (עם המחשב), יש בלי סוף משחקים, האם זה הכיוון? עודני חושב מחשבות פסימיות על אלה, נזכרתי בדמות הגיבור הספרותי של ימי ילדותי מהספר "מחניים" של פרנץ מולנר, ששמו היה נמצ'ק. אותו ילד קטן, בבודפשט בהונגריה, בן למשפחת חייטים עניים, שהקריב את חייו  בעבור קבוצתו שהייתה ב"מלחמה" עם קבוצת ילדים אחרת שפלשה למגרש הגרוטאות "שלהם". כל כך הזדהיתי אתו. שכשהצגנו את ההצגה שעובדה מהספר (פעמיים) קיבלתי בכתה ח', את התפקיד שלו (נמצ'ק) ומתתי כשמנחם (אטש, מנהיג הרעים) ניצב למראשות מיטתי. ואני רוצה לספר לכם את הסיפור כי לצערי הגדול לא תקראו היום את הספר הנפלא הזה. הסיפור הוא סיפור מלחמתם של נערי רח' פאול העניים מול תלמידי ביה"ס הריאלי שפלשו למגרש הגרוטאות שהיה מקומם היחיד עלי אדמות. נערי רח' פאול התאגדו ליחידה צבאית שכל לוחמיה "קצינים" זולת חייל פשוט אחד: נמצ'ק הקטן, שברגע הגורלי של הקרב על המגרש הוכיח כי מסירותו של החייל הפשוט עולה על זו של "בעלי הדרגות". הוא הביא את הניצחון אך שילם על כך בחייו. סצינת מותו בסוף הספר היא גם נפלאה וגם איומה (אין סיומים כאלה בספרות הילדים היום) וכך היא מתוארת למיטב זכרוני: הוא חולה בדלקת ריאות אחרי שטבל במים קפואים באחד ממסעות הריגול שהוטלו עליו ובמקום לשכב במיטתו הוא מביס בשארית כוחותיו את מנהיגה החסון של כנופיית הפולשים למגרש. כשחבריו מכירים (סו"ס) בגבורתו הם מפסיקים ללעוג לו ובאים לביתו אסירי תודה. הוריו העניים ממררים בבכי ליד מיטתו עליה הוא מוטל ואז… נכנס בורגני ומצווה על האב, על אף תחנוניו ובכיו לתקן את חליפתו והאב נאלץ לתקנה (לפרנסתו) כשדאגתו היא שדמעותיו לא יכתימו את בד החליפה. ואז בא הסוף המצמרר שהאמא מלטפת את נמצ'ק, כשכל חבריו ניצבים ליד מיטתו ואומרת:  "הוא אינו נושם" ופתע צורחת:"ידו קרה"! (כאן תמיד הייתי נחנק בגרוני בתחושת אי צדק משוועת כשהבנתי שהוא מת). קראתי את הספר הזה עשרות פעמים ותמיד הרגיז אותי הסוף שלו האומר שהכל היה לשווא, שהעירייה החליטה לבנות על המגרש בית מגורים. סיפרתי לכם סיפור שנכתב ב – 1907 סיפור שאפילו מיטב המוחות היום, המתכננים משחק צופי לא יכולים להמציא כמוהו, סיפור שיש בו הכל מכל, ספר שלם על "משחקי" חבורת נערים. שנים לקח לי עד שהבנתי, שהספר הוא ספר פטריוטי, בו הדגש על ערכים כמו: הקרבה עצמית, נאמנות למנהיג, אהבת מולדת (מגרש), אומץ לב, ציות, ופאתוס קיטשי של המוות.  ותסלחו לי  אם מכתבה בטלוויזיה , גם קצת גלשתי לימי ילדותי.

"שבוע טוב"!

רעיה אומרת שאני צריך להכניס יותר אקטואליה ב"שבוע טוב" וזה מה שאעשה הפעם. לפני שבוע התרכזתי בחידון  העברית של שומריה אבל אני לא רוצה  לדלג על סיפור עגל הזהב שהיה בפרשת השבוע "כי תשא". ראשית  הסיפור. חטא העגל הוא החטא שבו עשו בני ישראל פסל זהב בדמות עגל במדבר סיני. חמישים יום לאחר יציאתם ממצריים הגיעו בני ישראל להר סיני שם קיבלו את עשרת הדיברות ואחר כך עלה משה להר כדי לקבל את לוחות הברית. משלא חזר אחרי ארבעים יום, על פי חישובם, חשבו שלא יחזור לעולם, פנו לאהרון אחיו וביקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים. אהרון בקשם "לפרוק את הנזמים והעדיים" (אותם תרמו בשמחה) כדי ליצור את עגל הזהב. אהרון עצמו ניסה לדחות את "חגיגת העגל" עד לשובו של משה, על פי חישוביו שלו והכריז שהחג יחול רק למחרת היום. אך כשקמו בבוקר וראו שמשה לא חזר, החלו ל"עבוד" את העגל. לפי רש"י הסיבה ליצירת העגל הייתה טעותם של בני ישראל בספירת  ארבעים (40) הימים על ההר. ואוסיף עוד שתי פרשנויות:  1. יצירת העגל נבעה מכך שבני ישראל לא הורגלו לרעיון של אל בלתי נראה, בלתי נתפס. אלא רצו משהו מוחשי, גשמי שאפשר לראותו ולחוש אותו.  2. יצירת העגל הושפעה מכך שבמהלך יציאת מצריים הצטרפו לבני ישראל ערב רב של אנשים שלא השתייכו אליהם (מנישואי תערובת, מזדמנים וכד') שהאמינו באלילים אחרים.  הסוף ידוע: בראות משה את העם חוגג סביב העגל, שבר את לוחות הברית, שרף את העגל ופיזר אפרו על המים אותם שתו בני ישראל, (אני לא יודע אם לזהב בכלל יש אפר) הוא אסף את בני שבטו, לוי, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו את עגל הזהב (3000 איש ). בימינו, הביטוי "עגל הזהב" מוזכר ומודגש בהקשר לסגידה לחומרנות, חמדנות ורדיפה אחר עושר וממון. קראתי מאמר ובו נטען שהחברה הישראלית לוקה בתסמין "עגל הזהב" במגמותיה: ברכושנות, בחמדנות, בגשמיות, בהאלהת הכסף ובצבירתו כיעד החשוב ביותר ומולה היעלמות האידיאולוגיה והחשיבה החברתית- הכלכלית, האנושיות והרגישות. ובהמשך לכך, חוסר לקיחת אחריות כלפי האחר, מירכוז האני /משפחתי, ירדה רמת האכפתיות ועמה התגברה האדישות, ומה במקומותינו?  והקיבוץ? דומה? שונה?  אני לא יודע אם לכך רעיה התכוונה בדברה על הקשר בין מה שהיה ומה שהווה, תחשבו על זה.

"שבוע טוב!"