חודש: ספטמבר 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.10.22    ו' תשרי תשפ"ג   ליום כיפור תשפ"ג

יום הכיפורים שלי, החל, במלחמת יום כיפור. עד אז זה היה 'יום' של הדתיים שמנסים לכפות עלינו איסורי חיים. מאז המלחמה ההיא מדי שנה אני עושה חשבון נפש. את המלחמה הקשה ההיא אני נושא עמי כשאירועיה עולים לפתע בראשי ובייחוד בפגישות, לפרקים, של הווטראנים שנותרו. על מה אני חושב ביום כיפור השנה, תשפ"ג? 
1. באופן כללי: מה ההבדל בין הדת, הממסד הדתי לבין הדתיות? הדת היום היא מוסד קפוא שדורש מהכפופים לו ציות והתבטלות, מדגיש את ההיררכיה והסמכות. הדתיות לעומתה, לפי הבנתי, יכולה לצמוח רק מתוך שחרור מההיררכיה, מקבלת השכלה, הבטה מסביב, והתחדשות בלתי פוסקת של האמונה במציאות המשתנה. מסובך?!

2. מבחינה קיבוצית: אין היום ויכוח שאנחנו בדרך, שיכולה להימשך גם  שנים, כאשר הקאפיטליזם הקיבוצי ייקח אותנו למעבר לישוב קהילתי. אפשר גם שלא! באיזה תנאים? הקיבוץ הוקם כתנועה רעיונית, המבוססת על אמונה בערכים, בעקרונות, שאינם תלויים בזמן. אדם מאמין אינו חי על פי מראהו, או לפי יחס הסביבה אליו, הוא מתאים את עצמו לסביבה ( אנינו למשל: הכנסנו עבודה שכירה, לימודים אקדמים לכל הבנים ואפילו את הלינה המשפחתית) אך נשאר דבק בשורשיו. האמונה בחברה השיתופית – שוויונית והערבות ההדדית דורשים הרבה אמונה בצדקת הדרך וידיעה שחברה המאמינה בערכיה דורשת ויתורים אישיים ותרומה אישית כדי לממש  את צרכיה וצרכי חבריה. זו אמונה שכל אחד נוטל על עצמו, היא מובנת לו, היא חלק ממנו, ממהותו. אמונה לא נוצרת מעצמה גדלים עליה בבית ההורים, בתנועת נוער, בתרבות ובחברה שמחנכת. אני מרגיש שאנחנו חיים בקיבוץ, שהאמונה בדרכו, כקיבוץ, הולכת ומתערערת, וקשה לי עם זה. השיקול הרווח כיום, הופך את 'מה שנדרש' ממני כפרט בחברה הזו, ל'מה כדאי' לי אישית, במילים אחרות מה לתת ומה לקחת, מהו נכס ומהו נטל. על פיהם יוכתבו שיקולי האישיים והמשפחתיים. אני חושב שמי שאינו מוכן/מעוניין לחיות על פי עקרונות אלה – כבודו במקומו מונח, ואינו חייב לחיות דווקא כאן. לבוא לחיות כאן ולא לקבל את הכללים זה לא מקובל עלי ומה הביא אותי לכתוב זאת? שני דברים: כולנו יודעים וגורסים שהכל מתחיל בחינוך. ומתגאים בכך שאנחנו שמים דגש על חינוך הכי טוב לילדינו. אז איך אנחנו מאפשרים להגיע למצב שיש לנו 103 ילדים ב"פלגים" ואין לנו אפילו מורה /מחנך אחד בבית הספר? (וכל הכבוד לסייעת) שאין לנו כקיבוץ אף מילה שם. כנראה שכבר לא אכפת להורים 'חברי הקיבוץ', או למוסדות ולדעת הקהל הכללית שלנו למה אנחנו מחנכים בכלל את בנינו, איך ומי. ואיזה דוגמה אישית אנחנו נותנים להם. והשני: 'פרשת השבוע' הפרטית שלנו –  "הפרטת המזון" עליו הרחבתי לפני שבועיים.  ואני חוזר להתחלה איפה כל זה מסתדר עם הרעיון? הערבות ההדדית? האדם והחברה? עם האמונה והרעיון בקיום הדרך המיוחדת שלנו? אם 180 חברים רוצים הפרטה מקסימלית, כנראה שחזון הקיבוץ השוויוני והשיתופי הרואה את האדם הפרטי ואת הכלל, המאמין בעצמו והדואג לעתידו, לא עומד מול עיניהם. לכן אהבתי את מה ששמעתי מאביב לין, ראיתי אדם שמביא לנו חזון! באימרה: "באין חזון יפרע עם" אני מאמין מאוד.

3. באופן פרטי:
אי הצלחות- א. בעניין הדירה. ב. תחושת חוסר התייחסות מצד החברה, ולפעמים גם מהמשפחה. ג. בעיות קטנות בבריאות, ד. הכנת ריקוד זוגי חדש, ה. עריכת הגדה משפחתית. ו. הרצון, אבל במגבלות, לממש טיול בחו"ל. 
הישגים- א. הגעה לגיל, בבריאות נפשית וגופנית. ב. בעבודה המשותפת שלנו על "ימי ראשית", וכעת על "ספר המונולוגים", וב-  ג. התמדה בכתיבת "שבועטוב" המסיים בחג 'סוכות' את שנתו האחת עשרה. ד. בסקרנות ובאיכפתיות,  ו-ה. גדול ההישגים הוא הזמן שלנו 'ביחד'.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.9.22  ערב ראש השנה תשפ"ג

רגע לפני שהשנה החדשה תכנס – השבוע נערך טקס מפקדים מצטיינים של מערך ההדרכה בחיל המודיעין, שאחד מהם הוא יקירנו ספיר! הייתכן אחרת? קבל את הערכתנו, את ברכתנו החמה ואת רגשי גאוותנו, שאין מילים לתארם. ממש שי לחג!

אולי כבר סיכמתם את השנה שחלפה ואולי גם על חלק מתוכניותיכם לשנה הבעל"ט. כבר סיפרתם לילדיכם על המנהגים של החג כמו: תקיעה בשופר, התרת נדרים, מצוות "תשליך", משלוח כרטיסי ברכה וסעודת החג. כל שנה, מוליק ז"ל, דודה האהוב של רעיה, היה מזכיר לה שלא תשכח את "צום גדליה" ב-ג' תשרי, החל למחרת חגיגות ראש השנה. אז מה הסיפור מאחורי הצום הזה?

ובכן, יום הצום הוא לזכר הירצחו של גדליה בן אחיקם. הסיפור מתחיל בשנת 423 לפני הספירה, כשהבבלים כבשו את ממלכת יהודה והרסו את בית המקדש הראשון. הבבלים הגלו את רוב היהודים לארצות הסביבה, היום סוריה וירדן, ומינו את גדליה בן אחיקם לנציב מטעמם הממונה על היהודים שנותרו בארץ. בתבונה רבה הוא הביא לכך שהיהודים ה"גולים" החלו לחזור לארץ ולשקם את ההריסות. לקראת ראש השנה קיבל גדליה דיווח מודיעיני שאדם בשם ישמעאל בן נתניה, נאמן למלכות יהודה של טרום הכיבוש הבבלי, אינו מרוצה מהברית שכרת גדליה מיודענו עם השלטון הבבלי ולכן מתכנן לרצוח אותו. גדליה לא האמין לדו"ח שקיבל ואמר : "לא יתכן שבשל כך יהודי ירצח יהודי". (מזכיר לכם משהו?) ראש השנה הגיע וישמעאל ואנשיו באו לברך את גדליה לשנה החדשה, ברכוהו ותוך כדי החגיגה רצחו את גדליה ואת המסובים לשולחן החג וגם את השומרים הבבלים. זה היה הרצח הפוליטי הראשון,  שהוביל למרחץ דמים נוראי והיהודים שנותרו בארץ ברחו למצריים. וזו היא הסיבה לקיום צום גדליה עד היום.

וקטע קטן מוקדש לפרשת השבוע בספר "דברים", פרשת "כי תבוא". משה ניצב בשיא מנהיגותו, הוא נוהג כמחנך ומסביר בנאומו האחרון לבני הדור שעתיד לרשת את הארץ, שהמצוות שאלוהים נתן, יש בהן גם הגיון שניתן להבנה. הן יסודות עליהן יכולה להיבנות חברה חופשית וצודקת. הן מתחשבות בכבוד האדם, מבטיחות את שלמות הטבע ואפילו מאפשרת לאדמה הזדמנות לנוח ולהתאושש. הן נותנות הגנה מפני שתלטנותם של מלכים ושחיתותו של הכח.  לכן, אומר משה, אם תשמרו מצוות, תיהנו מפריחה ואם לא תשמרו, העם יהיה נידון לתבוסה, חורבן וגלות.
אנחנו רוצים לברך את כולכם לשנה החדשה תשפ"ג!
שנה טובה! מלאה בשמחה! בריאות! ואהבה!
שתהיה השנה שנה של יותר!
יותר אהבה / יותר שלווה / יותר הבנה / יותר שקט נפשי /
יותר יצירה / יותר שפע / יותר התרגשות /
יותר התחדשות / יותר ביחד עם משפחה וחברים/ 
יותר כבוד לאחר / יותר סבלנות וסובלנות /
יותר אחווה וידידות /  יותר הצלחות / יותר שמחת חיים /
יותר צחוק / יותר בריאות /
יותר מכל מה שעושה לנו טוב.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.9.22    כ"א אלול תשפ"ב

בערב ראש השנה תשפ"ב פתחנו בחגיגיות את שנת המאה שלנו בערב הכי שמח שאני זוכר, בחשיפת הלוגו "100" על הסילו. במהלך השנה התקיימו הרבה אירועים ואציין כמה: בחירת הלוגו, שילוט הכניסה לקיבוץ, כנס בוגרי המוסד, מופע "המערכה", תערוכה "בשבילי הקיבוץ", ערב לגיל השלישי, ילדודס, 100 נשים, חנוכת המוזיאון, יריד האוכל וחנוכת 'האוטואוכל'. וגם אני תרמתי את חלקי ביצירת הספר "ימי ראשית" ועוד אירועים שאולי שכחתי. יש לציין שכמות האירועים וכמות החברים שהשתתפו בהם בהחלט מעידים שיש בינינו הרבה מאוד משותף חיובי. הרבה ביטוי ליחידים ולרבים, והייתה שמחה! אם הייתי נשאל לדעתי מה היה האירוע המרכזי של שנת ה- 100, הייתי אומר, העיסוק ב"הפרטת המזון", עיסוק שהפך לטרחני וטרדני שגרם/גורם ליצירת אווירה לא טובה, להקצנה, לוויכוחים שוליים אין סופיים שמגלים סימנים של התפוררות האחדות בינינו (למשל: ההצעה לבטל את הרוב המיוחס הנזקק לשינוי בנושאי אורחות חיים). לא הבנתי את נחישות הנהלת הקיבוץ ועקשנותה לבצע 'ויהי מה' ובזריזות, את רעיון הפרטת המזון. אני מודה שלי זה פגם רבות בשנה שהייתה צריכה להיות חגיגית, שאחרי כל אירוע, שאמור היה לגרום להתרוממות רוח ובניית השותפות והאחדות שלאחר שנות הקורונה, מהרנו לחזור לדיוני 'ההפרטה' האין סופיים ועל מה? חבל!

"אנחנו שייכים לדור שנשא עיניו הרחק לירח", אמרתי לחבר, שגרר אותי לשיחה על 'פער הדורות'. "הדורות הצעירים מביטים למרחק של 30-40 ס"מ. מביטים במסכים. הסלולרי, הטבלט האינסטגרם ובני ביתם, והרובוטים שכבר בפתח הנקראים במשותף: הטכנולוגיה!. יש השלכות רבות לטווח הראיה הקצר הזה. לא שבאמצעות הטכנולוגיה אי אפשר לראות את הירח, רואים אותו אפילו הרבה יותר טוב אבל אין בהם, בדורות האלה את המשמעות של אווירת הצפייה בירח מלא תלוי במרומים, את טיולי הלילה השלווים לאור הלבנה, שגורם לכך שתאזין ותאהב מוזיקה קלאסית, את הרצון לקרוא ספרות בהשראת קסם הירח. את השירים ששרים בהשפעת האווירה שהוא נוסך עליך, שירים שנכתבים מהלב. ההבטה הזו בירח יצרה את כתיבת מכתבי האהבה הארוכים הנוגעים ללב, הסיפורים המלאים בתיאורי נוף ונפש האדם, את הסבלנות להקשיב לטבע ולאנשים, את ההעמקה בהבנה בהרבה תחומים. דור המסכים, משכיל יותר מקודמו, מדורנו. הוא ספציפי ומקצועי הרבה יותר גם  מתוך הצפייה במכשירים המופלאים, הקרובים ונגישים כל כך. בהכרח נוצרת שפה, שפת קיצור דרך, שפת קליפים, שפה בה אתה חושב באופן שונה. הכל מהר, אין זמן להתעכב, הרומנטיקה מתקצרת, החשיבה מתייעלת, ההתנהלות מכוונת הספקים, והאדם מתרגל לעולם הקיצורים, הדגשים משתנים, גם הנפש והרוח מתאימות את עצמן לזמנים. עולם שונה". היה רגע שקט וחברי אמר: "לא חשבתי בכיוון הזה ואני לא יודע אם האבחנה התיאורית שלך בעניין 'פער הדורות' נכונה, אבל היא מאוד יפה ומזכירה לי את התנהלות העולם הקטן אליו נולדתי מול התנהלות העולם היום."

וברכה: ג'ני חביבה שלנו! מברכים אותך בכל לבנו ליום הולדתך! מברכים את תימור וילדיכם הנהדרים, האם כולנו יודעים איזה אושר שיש לנו אותך? קבלי מרחוק חיבוקים מאתנו, אוהבים אותך מאוד, מאוד!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.9.22   י"ד אלול תשפ"ב

סוגיה אחת מפרשת השבוע "שופטים" עוסקת בדמות השופט. משה רבנו היה השופט הראשון, נעלה על כולם, אבל אחיו אהרון שהיה הכוהן הגדול נעלה אף הוא. איך יתכן שבתורה הם במעמד שיפוטי זהה? כאן בא לעזרתנו הפסוק "השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים" משמעו שגם הגדול בשופטים יכול להיות שתהיה לו תאוות בצע וירצה להגדיל את הונו ורכושו, ואילו הכוהן שאין לו כל רכוש בעולם, שאין בו תאוות בצע, ישפוט בניקיון כפיים ולא יוטל בו חשד של פנייה זרה. בין שישפוט, כך או אחרת, לא יגדל חלקו ברכוש או בכסף. זו ההנמקה התורתית. כל זה כמובן, תקף רק ל – 40 שנות השהייה במדבר. כשהתיישב העם על אדמתו לאחר כיבוש הארץ וההתנחלות בה. 'חל שינוי' גם ביושרם של הכוהנים ועל כך אמר מיכה הנביא: "ראשיה בשוחד ישפוטו וכוהניה במחיר יורו". ולכן כשצורף כוהן לחבר השופטים, זכות הכרעה נשמרת לשופט.
באחד הקורסים, למדנו על תולדות החינוך ואין זמן מתאים יותר מלהתייחס לתולדות אלו מאשר עכשיו, עם ראשית שנת הלימודים. הראשון שיצר מערכת לימודים היה מרטין לותר, המוכר לנו מההיסטוריה, כמחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית. ב1517 פרסם מסמך על דלת הכנסייה האומר: "שיש להסתמך רק על התנ"ך והברית החדשה, ושאין צורך בתיווך הכנסייה". הוא תרגם אותם  בשפה נגישה לגרמנית, אך כדי שציבור המאמינים הרחב יוכל להבין אותם יש צורך ללמדם קרוא וכתוב, וצריך להקים רשת מקומות ללימוד בכל פרוסיה,(היום גרמניה), בהם יוכלו המאמינים ללמוד קרוא וכתוב. עד אז רק כ- 5% ידעו לקרוא ולכתוב: שכבת האצולה, אנשי הכמורה הגבוהה ובתי המלוכה. פרידריך הגדול (תיזכרו למדתם עליו) היה זה שהבין שבנוסף לידיעת הקריאה והכתיבה צריך ללמד גם מתמטיקה, גאומטריה ועוד מדעים מודרניים וכך, למעשה, הוקמה מערכת החינוך הראשונה שהיא חובה וחינם. מערכת הלימודים, נוצרה בפרוסיה בתחילת מאה ה- 18. המבחנים נערכו בעל-פה עד שמחירי הנייר הוזלו והחלו בחינות בכתב. הצלצול לתחילת הלימודים החל עם צלצולי פעמוני הכנסייה  אך אלו לא היו מדויקים מספיק ושמש בית הספר החל לעבור בפרוזדורים לצלצל בפעמון יד לתחילת השיעורים. באמצע המאה ה- 18 נכנסה צרפת לתמונה. בטענה, שהעם הוא הריבון וכולם זכאים לחינוך. ובמאה ה- 19 מקימים מערכת של חינוך חינם, חובה וחילוני הנשענת על החינוך הפרוסי אבל משודרגת. אז גם הופיע הספר הראשון, שמספר על שני תלמידים שעוברים את הגבול מפרוסיה לצרפת וכך מאפשרים לקוראים ללמוד את הגיאוגרפיה של צרפת. רומן הנעורים הזה, שהיה דוגמה לחינוך פטריוטי, נמכר במיליוני עותקים. זה היה הרומן- נעורים הראשון! ומה קרה אצלנו? החינוך הציוני לא יכול היה להסתמך על מוסדות מדינה כי לא הייתה כזו, ונאלץ להשתמש בכוחם של המחנכים. ראשית החינוך בארץ היה בפתיחת בית ספר יסודי בראשון לציון ב- 1887 עוד בתקופת העלייה הראשונה. החיזוק בא עם יסוד הקמת הסתדרות המורים ב- 1903 שגרסה שיש "לבנות אומה באמצעות מערכת חינוך ציונית". המאבק הראשון היה על השפה העברית והקרב הגדול היה כנגד ההוראה בטכניון שנעשתה בגרמנית. רק אחר מאבק גדול, שפת הלימוד בו הפכה לעברית וכך החלה להתגבש תרבות עברית שכללה חינוך בלתי פורמלי, שכלל טקסים וחגים שהראשון שבהם היה ט"ו בשבט ב-1890 בזיכרון יעקב. התנועה הציונית, פעלה ללא מנגנון שיש לו יכולת אכיפה, והמציאה את שיטת הזרמים בחינוך: הזרם הדתי לאומי, הזרם הכללי וזרם העובדים, שלכל אחד מהם תכנית לימוד אחרת וספרי לימוד שונים. ואם נוסיף גם את מערכת החינוך החרדי ואת החברה הערבית הרי מדובר בחמש מערכות חינוך בארץ קטנה אחת.
 עד כאן פרק 'העת הישנה' בתולדות החינוך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.9.22    ז' אלול תשפ"ב

בכתה ג' או ד' למדנו שב- 28.8.1897 התקיים הקונגרס היהודי הראשון בבזל. (ראו הצילום של הרצל על המרפסת) והנה חלפו בדיוק 125 שנים. מה נשאר לנו מרוח הימים הגדולים ההם? ראשית, לזכור שהתנועה הציונית הביאה להקמת המדינה. הציונות סללה גם את הבסיס לדמוקרטיה שקיימת במדינה. להזכירכם, בקונגרס הציוני הראשון, בניגוד למציאות החיים באירופה אז, נקבע שתהיינה בחירות ייצוגיות לצירים בו, הוקמו מוסדות לתנועה הציונית שהיוו תשתית לחיי המדינה היום. הייחוד בקונגרס, אותו כינס הרצל, היה, שהיהודים לקחו אחריות על עמם. הוגי הציונות חלמו על מדינה והאמינו שכך צריך לפתור את השאלה הלאומית. הם קראו לזה "בית משותף" שמשמעו טריטוריה, קיבוץ גלויות והשפה העברית. אני זוכר שמישהו מהמנהיגים ההם כתב: "על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון. על הנהר בזל ישבנו והחלטנו לא לבכות עוד"!. אזכיר גם את דברי הרצל שאמר: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים" והוסיף "היום כולם צוחקים לי, אבל בעוד חמש שנים ובטח בעוד חמישים שנה יסכימו לדברי כולם". כעבור חמישים שנה, ב- 1948 קמה מדינת ישראל.
ירח אלול הוא האחרון בחדשי השנה של הלוח העברי. על פי מסורת אחת האדם נברא בראש השנה, על פי מסורת אחרת העולם כולו נברא בראש השנה. המסורת אומרת שאלול הוא מעין קורס הכנה לבריאה , במילים אחרות הוא ההתחלה שלפני ההתחלה. הוא הפרוזדור שדרכו נכנסת השנה החדשה, הוא חודש הכנת הלבבות, חשבון נפש והתשובה, התכנסות פנימית והתבוננות לקראת הימים הנוראים שבחודש תשרי. השם אלול גם הוא מגיע מבבל ועל אף שאינו שם עברי, קדמונינו כבר בספר "נחמיה" נתנו לו משמעות מיוחדת והוצעו לו כמה וכמה ראשי תיבות. הידועה מכולן היא: "אני לדודי ודודי לי" שהוא פסוק מ'שיר השירים'. המסורת רואה ב'שיר השירים' דו שיח המבטא את האהבה בין האל לבין כנסת ישראל. והשני, הלקוח ממגילת אסתר, מתייחס לקשר בין 'איש לרעהו' והחובה לדאוג לנזקקים שראשי התיבות הן:          "איש לרעהו ומתנות לאביונים". הפסוקים, לדעת מורינו אוצרים בתוכם את משמעות שם החודש. 

בחודש אלול תשפ"ב, שוב אנחנו בפתחה של שנת לימודים חדשה, ושוב נברך את כל נכדינו בבתי הספר למאי (כתה י'א) לניר (ט') לגלי (ז') ללי(ו') לרומי (ד') לתומי (ג') לשני (א') וכמובן את נינותנו תומר (גן זית) ויהלי (גן אגוז) לכולכם נאחל שנת לימודים פוריה ומהנה, שתנצלו אותה היטב, שתרבו תורה ודעת שתהיה שנה שמחה! וברכת הצלחה גם לעוסקות במלאכת הקודש הזו, לקרין, אשר על כל הממלכה, לשהם, במרחב הצעיר, ולרעיה, הכי מתמידה בעולם, בספרייה.                                     
"שבוע טוב"!