חודש: דצמבר 2018

29.12.18    כ"א טבת תשע"ט

גם אני הצבעתי בשיחת הקיבוץ ב- 28.11.12 בעד תכנית שיפוץ הבית הגדול. בהזדמנויות שונות אמרתי וכתבתי שרוח המקום החדש אינה מבטאת מספיק את גודלו של המפעל החינוכי שהבית מסמל, שהיה ה ב י ת והסמל של חניכי המוסד.  היום אנחנו יודעים שעמדה השקפה אידיאולוגית, בתהליך השיפוץ שבמרכזה מטרה מנוגדת לזו שהייתה ביסוד הקמתו של המוסד החינוכי, טשטוש מכוון של עברו המפואר. לכן אולי גם קשה למצוא מקום ללוח זיכרון.                                                      ב"הארץ" מיום חמישי 20.12.18, בכתבה על סגירת גלריית "הקיבוץ" בתל אביב, נכתב: "מתערוכת הנעילה לא נפקדה גם תגובה לגלגוליו של 'הבית הגדול' בקיבוץ משמר העמק. כן השיגור החינוכי  של האידיאולוגיה הקיבוצית בהתגלמותה ובנוקשותה. עבודתה של רות ליברטי-שלו ממחישה את התפוגגותה של האידיאולוגיה  בסדרה בת ארבעה דימויים דו מימדיים של המבנה שהתרוקן מתוכנו המקורי. ליברטי- שלו עצמה הייתה שותפה לשיפוץ מקיף של הבית והפיכתו ממוסד חינוכי לבניין משרדים".
נ.ב. הסרט שמושקו ואני הכנו (ויוקרן בוידאו בקרוב) נעשה כדי לתקן ולהזכיר מה באמת היה הבית למחנכיו וחניכיו ולבטא את הרוח והנשמה ששררו בו. היום, אני חושב (מה שלא היה חשוב לי בשעתו) שזה הסרט, שצריך להיות מוקרן בבית הגדול.

ככל הסטודנטים נתבקשתי גם אני להכין סקירה בת 10-5 דקות על כל נושא שאחפוץ בתחום התנ"ך. בעקבות הערותיו החוזרות של ספיר למשמע 'פרשות השבוע טוב' שלי: "שזה לא היה באמת", החלטתי לדבר על ההוכחות או חוסר ההוכחות לאמיתות סיפורי המקרא. נזכרתי במאמר של פרופ' הרצוג שקראתי ובו שלל את אמיתות חלק מהסיפורים המסופרים בתנ"ך. אישית, אני לא יכול לאשר או להכחיש, כי גם אני רק ניזון מהסיפורים המרתקים שגדלתי עליהם – כמוכם.
וכך קרא את דברי בקולו חברי, חיים:"רבותי המלומדים! לא אפתיע כאן איש כשאומר שהיום כבר ברור שעם ישראל לא שהה כלל במצריים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים עשר השבטים". ואמשיך: "שהממלכה הגדולה של דוד ושלמה, לא הייתה כלל מעצמה אזורית, אלא ממלכה שבטית קטנה ". ואוסיף: " ואולי ארגיז אתכם בידיעה, שליהוה, אלוהי ישראל הייתה בת זוג ושהמונותיאיזם אומץ לא על הר סיני אלא בשלהי תקופת המלוכה. הארכיאולוגיה היא הכלי שלנו לאימות הסיפור המקראי. אבות הארכיאולוגים בארץ ישראל, שיצאו לחפור עם תנ"ך בידם האחת ומכוש בשנייה, למצוא חיזוקים ל"מפעל הציוני", נדהמו לגלות שביריחו, למשל, לא נתגלתה שום חומה, אותה (ככתוב) יהושע הפיל, לא נמצאו עדויות לכניסת עם חדש לכנען בתקופת ההתנחלות ובירושלים לא נתגלו ממצאים המעידים על תקופת הממלכה המפוארת של דוד ושלמה. הארכיאולוגיה גם לא מצאה עקבות של אברהם אבינו ויורשיו, אין עדויות וראיות לירידת עם ישראל למצרים או ליציאה ממנה ונמצאו אפילו פרטים לא נכונים כתובים בתנ"ך. הגמל, למשל, המוזכר בספר בראשית, בוית רק כאלף שנים מאוחר יותר, והפלישתים הגיעו לאזור מאות שנים מאוחר יותר מהנזכר בתנ"ך. אך כיון שעומדים אנו במעבר מ"בראשית" ל"שמות", מספר 'המשפחה' לספר 'העם' בפרשות השבועיות, ועוד נעסוק רבות באירועים שקרו בתקופת הנדודים במדבר, אסיים בקביעה שמהממצאים הארכיאולוגיים מהתקופה הרלוונטית, אין שום עדויות לנדידה גדולה במדבר סיני, לא נמצאו ראיות לכניסה מסיבית של בני תרבות שונה לארץ ישראל וגם לא ניתן להסביר למה באותה תקופה שממלכת מצרים שלטה בארץ ישראל ברחו בני ישראל ממצרים כדי… להגיע לטריטוריה שכולה בשליטת מצרים. יש עוד המון ספקות שהתעוררו במשך השנים בין הסיפור המופיע בתנ"ך לתוצאות שנחשפו בחפירות הארכיאולוגים. יש לי ספקות האם באמת כל מה שכתוב בתנ"ך אכן היה ובנוסף שאלה האם המחברים-הסופרים של התנ"ך, כדרך הסופרים, לא יצרו סיפורים גם מפרי דמיונם?  כי להם היה תפקיד מכריע בעיצוב הספר!  כך או כך, אני מאוד אוהב את סיפורי התנ"ך! בשל דרך כתיבתם המיוחדת של סיפורי החיים שלא נס ליחם, חוכמתם ואנושיותם.
אנחנו עומדים לפני חגיגות פתיחת השנה הלועזית החדשה: 2019 ! ואני מברך את כולנו ב happy new year-! או כמו שאומרים בספרדית: feliz ano Nuevo! ואצלנו, מה אומרים? לא אומרים – שותים ושמחים! עבורי, אין ליום זה משמעות מיוחדת שלושה חודשים אחר שחגגנו את ראש השנה העברי שלנו, המשמעות הממשית היחידה עבורי היא בשורת יום הולדתו של ירון.

"שבוע טוב"!

22.12.18   י"ד טבת תשע"ט

פרשת "ויחי" המסיימת את ספר בראשית עוסקת ב: 1. בקשת יעקב מיוסף להעלות את עצמותיו ממצרים.  2. מחלת יעקב.  3. ברכות יעקב לבניו.
4. צוואת יעקב לקברו עם אבותיו במערת המכפלה.  5. פחד האחים מנקמת יוסף – ותגובת יוסף.  6. השבעת יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים.
7. מות יוסף וחניטתו. כל הפרשיות הן אנושיות מאוד אבל הייתי רוצה לרדת לנפשו של יוסף. אותו בן יקיר שטלטלת חייו הביאה אותו להיות משנה לפרעה, הביאה אותו גם לאורח חיים מפואר בארמון פרעה והנאות מטוב מצריים. הוא חי כנסיך בבית המלוכה (מזכיר לנו את סיפור משה) והיו לו חיים טובים  ומהנים. למה בכלל באו האחים ושיבשו את חייו? הם ירדו מצרימה מחמת הרעב ששרר באותה עת בכל הארצות פרט למצרים, שנהנתה מפתרון חלום פרעה על שבע הפרות השמנות ושבע הרזות. בזכות פתרון החלום יוסף "פותר החלומות" המליץ לפרעה לנצל את השנים הטובות ולהכין מחסני מזון לשנים הרעות וכך היה. מתוך כך רק במצרים נמנע הרעב. ולכן, ולא משום סיבה אחרת, בגלל הרעב שהיה בארץ ירדו האחים מצרימה. לא בטוח שצעדם היטיב עם יוסף. בואם של האחים ואיתם אביהם, עורר בו צורך להגדיר מחדש את זהותו. מיהו, למי הוא שייך ועוד. יוסף החליט לבחור במשפחתו, במורשתו המקורית וזה היה גם הרקע והרגע להתרחקותו מה"מצריות" ומפרעה. בעקבות זה החליט פרעה לשעבד את בני עם ישראל, לראותם כעבדים, לרדות בהם, ולענותם (ממש כמו שכתוב בהגדה של פסח) במשך 400 שנה, עד שקם משה רבנו, ושחרר את עם ישראל משעבוד לגאולה.

ולעניין שונה לחלוטין: בכל ישוב בארץ יש פינת זיכרון לנופלים במערכות ישראל, אצלנו – הגלעד בהר הגעש. בכל בית ספר או מוסד חינוכי יש פינת זיכרון לנופליו, במוסד שלנו, בשומריה אין. כיון ששומריה הוא  שלנו ובאחריותנו פניתי לו. הנצחה ולא לעובדי שומריה, (שגיאה?) להתקין לוח זיכרון בבית הגדול ל- 41 בוגרי המוסד שנפלו, מקום שהיה מאוד משמעותי וסמל בנעוריהם ולהתקינו לקראת יום הזיכרון של תשע"ט. אני יודע שחלק מכם יגיד: " מה אתה מתערב בכלל" ותשובתי: "יש דברים שאינם קשורים לגיל, ותק,  אלא לערכים בסיסיים שלנו  וכזה הוא, בעיני, נושא ההנצחה והזיכרון". ו. הנצחה קיבלה את פנייתי וביקשה אותי לבוא לפגישה בנושא ולו רק: "כיון שאתה העלית אותו". הסכמתי. לאחר דחיות נקבע מועד לפגישה וכמה ימים לפניו התקבל מייל ובו כתוב:  "צוות שימור ותחזוקת הבית הגדול נפגש והחליט שאין לנו סמכות לקבוע אם להכניס שלט נופלים לבית הגדול. זה דיון יותר גדול ועקרוני שמעלה שאלות מורכבות. דיון כזה צריך להיות במזכירות ואם נקבל הנחייה להציב שלט מעין זה, אנו נפעל בהתאם למצוא לו מקום ולעצב אותו כך שישתלב עם צביון הבית" חתומה דפנה דורון. מה להבין מכך? א. "צוות שימור ותחזוקת הבית" הוא צוות טכני, שקובע! אבל סמכויותיו אינן גדולות מזו של ו. הנצחה, ועדה שנבחרה ורואה את מכלול בעיית ההנצחה, שמטפלת בזיכרון ולא בהשכחה. אתם מבינים מכך שהצוות מתנגד להצבת "לוח נופלים" 'בבית הגדול' והוא לא יקום אלא אם המזכירות תדון ותחליט ב'בעיות מורכבות'. ב. מה עניין המזכירות לכך? בחרנו ועדה נתנו לה סמכות ואחריות, תקציב ואמון הציבור. כדאי וראוי  לה,  להתייעץ עם המזכירים (אני הצעתי להם להתייעץ עם ירון, רכז שירותים) כדי להסדיר ולרכך בעיות קיימות ובלתי צפויות, לשמוע עוד דעה, מעין שיקול דעת נוסף אבל ברור מי המחליט. אז להביא למזכירות? מה קורה לנו עם הריכוזיות הזו , המחלישה בפועל את כוח הועדות, שיותר ויותר עניינים מובאים בפניה ושם מתקבלות ההחלטות. הריכוזיות הזו מאוד מדאיגה אבל אינה נושא ב'שבוע טוב' זה. אין בכוונתי לנהל מאבקים כלשהם וראיתי בצער איך רעיון הנצחה והזיכרון שהצעתי הופך להשכחה בפועל ע"י פעולות שה"י ופה"י, לכן בחרתי לצאת מהעניין. בכל זאת אני בטוח, שעד חגיגות המאה של המוסד (2031) לוח הנופלים הזה יוצב. הלוואי!
ואני לא יכול לסיים מבלי לשלוח ליורמי, קורא ותיק ונאמן שתמיד מגיב וחבר טוב- איחולי החלמה ובריאות טובה!

"שבוע טוב"!

15.12.18   ז' טבת תשע"ט

פרשת השבוע ו"יגש" היא פרשה שבמרכזה עדיין עומדת דמותו של יוסף ועניינה:
1. נאום הבקשה של יהודה
2. יוסף מתוודע אל אחיו ושולחם להביא את יעקב
3. האחים מביאים לאביהם את בשורת יוסף
4. יעקב ובניו יורדים מצריימה
5. פירוט שמות שבעים הנפש הבאים עם יעקב
6. פגישת יעקב ויוסף
7. יעקב מול פרעה
8. הרעב במצרים
9. שיעבוד אדמות המצרים לפרעה
אתעכב על פגישת פרעה ויעקב. הפגישה הייתה הכרחית מכיוון שהיה צורך להקצות שטחי מחיה לקהילתו ומשפחתו של יעקב אבי יוסף, ומשמעותה היתה להפוך מעם של רועים ונוודים לתושבי קבע במקום מוגדר. יעקב האמין שהגיע הזמן למנוחה ולנחלה והתיישבות בארץ גושן. האם מכאן בא ההסבר שהורינו החלוצים בעלייתם ארצה קראו להיאחזותם בקרקע 'התיישבות' מלשון לשבת ולא 'התנחלות' מלשון להתנחל, כפי שמכנים היום? (סתם הרהור לשוני). כידוע, הפגישה ביניהם צלחה וארץ גושן הדשנה ניתנה למשפחת יעקב.

השבוע, פסעתי מהכניסה לחדר האוכל ועד למקום מזנון האוכל ועברו על פני שישה חברים. אמרתי שלום לכולם אך איש מהם לא טרח להשיב לי, אפילו לא במנוד ראש. אני בטוח שזה לא היה אישי. ככה נוהגים היום.  אני רוצה להרחיב בנושא ה"שלום" בין החברים, "מלחמה", אותה הוביל אבא שלי, בן עמי, לאורך שנים, שבשעתו הניבה תוצאות חיוביות.

ברכת ה"שלום", "בוקר טוב" "ערב טוב" הולכת ומצטמצמת. אני לא חושב שזה ביטוי לניכור בין החברים אבל בהחלט מעיד על חוסר קירבה והתייחסות בין אדם לחברו. אנחנו מוותרים ביודעין על עוד ביטוי פורמלי חיובי, אולי, לחברות המשותפת (שהייתה) בינינו ואני מאוד מצר על כך. אם הייתי יודע איך להיאבק על ה"שלום" הזה, הייתי עושה זאת ואפילו לזכרו וכבודו של אבא. לכן אני גם חוזר לנושא מדי פעם.

לפני מספר שנים כתבתי "קצרצר" על אבא ומלחמתו על ה"שלום" בקיבוץ:
"אמצע תמוז. צהרי יום. במעלה השביל המוביל מחדר האוכל לבית השימוש צועד איש לבוש בגדי חאקי. מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים גבוהים כמעט עד הברכיים. לראשו כובע. הרוח החמה והחזקה הרימה אל על מערבולות אבק. הוא הסיר את משקפיו וניגבן בשולי חולצתו. לפתע חלף על פניו בצעדים נמהרים חבר שעל פי מהירות צעדיו נראה שהוא ממהר לבית השימוש שבקצה השביל. "רגע", קרא אחריו האיש והחבר הפנה ראשו לעברו, כשארשת פניו מביעה ספק מבוכה, ספק שאלה. "שכחת משהו", אמר האיש. "אני?" שאל, "מה שכחתי?" "לומר שלום!" השיב האיש. "שלום!" פלט לעברו ופתח בצעדי ריצה לעבר בית השימוש. הרוח הרימה גל אבק נוסף. כשנכנס לצריף חדר האוכל התיישב על הספסל הצמוד לשולחן הראשון, הסיר כובעו ואמר לעצמו: "בחברה החדשה שאנו בונים כאן, כולם יגידו  בסוף "שלום" ואפילו באמצע תמוז, בצהרי היום."
ברבות הימים האיש הזה היה אבי.
שמעתי דיבורים, שצריך לקיים "תהליך" שיעסוק בשיפור היחסים בין החברים. אז בואו נתחיל בלומר "שלום"!

ולסיום: אין צורך במשפחתנו לספר על מה זה להיות אוהד של מכבי נתניה וכמובן של 'מנצ'סטר יונייטד' הגדולה. לפעמים האהדה הגדולה גם מועלית על הכתב וכך כתב גלי:

מנצ'סטר מתפרקת- היא לא טובה כמו בעונות הקודמות
כמו ריאל מדריד, מנצ'סטר בסדר בליגה אבל לא מספיק טובה כמו מנ' סיטי, ארסנל, צ'לסי, טוטנהאם. היא באמצע הטבלה לא בין הטובות לא בסוף ולא בהתחלה. בליגת האלופות היא גם בסדר, אבל למנצ'סטר יש בית קשה עם יובנטוס, ולנסיה, יאנג  בויז. והיא בשלב הבא עם יובנטוס. ועכשיו אם אתם שואלים מי המנג'ר של מנצ'סטר יוניטד… ז'וזה מוריניו.
ומי שבינתיים מציל את הקבוצה זה השוער שקוראים לו דויד דה חאה ולבינתיים הוא נחשב השוער הטוב בעולם. וגם יש למנצ'סטר את הקשר בין הטובים בעולם וקוראים לו פוגבה אבל בזמן האחרון הוא פחות טוב. ואם אתם שואלים, אני מכיר כמעט את כל השחקנים בסגל כולל המאמן. ואם אתם שואלים מתי… מנצ'סטר הוקמה בשנת 1878 ומי שלא יודע היו מלא כוכבים במנצ'סטר כמו: רונאלדו, בקהאם ועוד.

אם גלי כותב כל כך מסוגנן  "אם אתם שואלים…" בכיתה ג', אז אני כבר מחכה לקרוא את העבודה של סוף י"ב, על התפתחות הספורט מתקופת התנ"ך ועד האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה.

"שבוע טוב"!

8.12.18   ל' כסלו תשע"ט

ברכה חמה לאיתן ליום הולדתו!  שתזכה לאושר ושמחה, נחת ואהבה עם נואי ותומר וכל המשפחה. מאחלים לך שתשתלב  ברקמת חיינו הקיבוציים שתראה במקום הזה את ביתכם. אנחנו נעמוד תמיד לצדך.

להלן ריכוז "סדר האירועים" שהביאו לחגיגות חג החנוכה והרי הם לפניכם:
מרד החשמונאים שפרץ ב- 167 לפנה"ס והסתיים לאחר שבע שנים ב-160 לפנה"ס. המרד החל בישוב מודיעין כשמתתיהו סירב לקבל את גזרות אנטיוכוס והרג את נציג אנטיוכוס ואת אחד המתיוונים. העילה לפריצת המרד, אם כן, גזירות השמד של אנטיוכוס. התוצאה: אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.
הסיבות למרד החשמונאים:
1. התנגדות לגזרות אנטיוכוס
2. ביטול עבודת האלילים וביסוס התורה וחוקיה.
3. סיום תהליך ההתיוונות.
4. החזרת כהונת הכוהן הגדול כמשרה העוברת בירושה.
5. חידוש העצמאות המדינית ביהודה.
ההישגים שרשמו יהודה המכבי וצבאו:
הישגים צבאיים:
1. ניצחון בקרבות נגד הצבא היווני
2. השתלטות על איזור יהודה, ירושלים והר הבית.
הישגים דתיים:
1. ביטול גזרות אנטיוכוס וחזרה לחוקי התורה.
2. טיהור בית המקדש
3. מינוי כוהנים וחידוש העבודה בבית המקדש.
הישגים מדיניים:
1. הכרה בזכות היהודים לחיות על פי דתם.
2. נוצרה ברית בין המכבים לאימפריה הרומית.
הישגים כלכליים:
1. פטור ממסים.
2. החזרת האדמות לאיכרים
3. שחרור היהודים משעבוד ליוונים.

חג החנוכה צוין בגולה בעיקר כחג לילדים: הדלקת חנוכיות, הוענקו דמי חנוכה, שיחקו בסביבון עם האותיות נ=נס, ג= גדול, ה= היה, ש= שם. שעם השנים הוחלף לפ= פה!, הדליקו נרות בחנוכיות ואכלו סופגניות/לביבות (לפי ביאליק הן אותו מוצר).   אנשי העליות השנייה והשלישית שינו את פני החג, כשחיפשו אחר משמעות אקטואלית למקורות העבר. בנו את החג כחג של מאבק, מלחמה על ריבונות, הקמת ה"בית הלאומי", כמה הרבה שירי חנוכה שוררו המשוררים  של העליות האלה . וזאת, בניגוד גמור למכבים שנלחמו מלחמת דת על קיום וטיהור בית המקדש וסביבותיו בלבד. כך נוצר בנוסף לחג הילדים חג הגבורה של עם ישראל, חג הדרור, חג האור, ניצחון מעטים מול רבים, מאמינים מול כופרים, מתובל בקנאות וכמה סיפורי זוועה והומור, חג המאפשר הזדהות לאומית מחוברת לעבר. והכל בסיפור, בשיר, בטקס, בטיפוח מסורת שהפך לחג לאומי מסורתי בלוח השנה שלנו.

השבוע רעייתי הביאה לנו ספר שירה שזרק אותי אל העתיד, שכתבה שיבטה טויו משוררת יפנית. מדהים שהיא החלה לכתוב שירים רק בגיל 92, כאשר הפסיקה לרקוד בגלל כאבי גב. ספר הביכורים שלה "הבוקר בא תמיד" יצא לאור כשהיא בת 98 וספרה השני כעבור שנה. היא נפטרה בגיל 102. באחד הראיונות האחרונים שנתנה אמרה, שחלומה הוא ששיריה יתורגמו לכמה שיותר שפות, "כדי שאנשים יכירו בכוחה של השירה ובתקוה שהיא נותנת לאנשים מבוגרים".
ושיר שאהבתי :
"שוכחת"
ככל שאני מזדקנת
והשנים חולפות
אני שמה לב ששכחתי
אי אלו דברים:
שמות אנשים
כמה מילים
זיכרונות כאלה ואחרים
מדוע אם כך איני עצובה?
זו שמחת השכחה
קבלתה המלאה של השכחה
לעת ערב נשמעת
שירת הציקדות.

"שבוע טוב"!