"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
29.1.22 כ"ז שבט תשפ"ב
בסיפורו "בנערינו ובזקנינו" מ- 1920, מספר עגנון על חבורת ציונים נלהבים שנוסעת לעיירה שכנה כדי להגן על יהודיה מפני פוגרום. אולם, החבורה חדורת המוטיבציה, רואה בדרכה מסבאה, נכנסת פנימה ומבלה באכילה ובשתייה עד ששליחותה משתכחת ממנה. ובסופו של הסיפור, החבורה מפקירה בידי המשטרה את החבר היחיד שהגן בגופו על יהודי העיירה והיהודי שהופקר בשטח היה דווקא בונדיסט ולא ציוני. עגנון מביע בסיפורו ביקורת חברתית על הפער בין רוממות האידיאולוגיה שבפי הציונים, לבין העצלות וחוסר האכפתיות שלהם בפועל.
אני נזכר בסיפור הזה לא בגלל ששמו בא מפרשת השבוע "בא", בה פרעה שואל את משה, אחרי ש'נשבר' מה"מכות": "מי ומי ההולכים?" ומשה משיב: "בנערינו ובזקנינו נלך!" בדמיוני עולה בי המחשבה מה יקרה אם חלילה הרעיון הקיבוצי יאויים ב'פוגרום' כלשהו ואז יתארגנו ויבואו חבורות נאמני הרעיון על אופנועיהם וטרקטורוניהם להגן עליהם ולפתע יפגשו ב"זנדלי" ושם על בקבוקי בירה וכוסות אלכוהול תשכח מהם המטרה אליה באו. זו כמובן אגדה שלא תתכן במקומותינו, אבל שכחת המטרה כבר נראית. כאזרח סוג ב' מותר לי להעיר: הקיבוץ הוקם בשילוב של עסקי רוח ועסקי משק. בתקופות הראשונות אפילו נטה לשים דגש על "ענייני הרוח". ובניין המשק היה די משני. הדגש היה על דיונים סביב רעיונות ואידיאולוגיה, מקומית, ארצית ועולמית, יצירת כלי עבודה של תרבות כמו: תיאטרון עצמי, מוזיקה, מקהלה, תזמורת, ערבי תקליטים, ספרות והרבה ענייני הגות שעוררו דיונים סוערים בשיחות הקיבוץ, שמאוד גיבשו את "היחידה". וכמובן, ימי לימוד וחוגי לימוד. כך, חשבו, לגדל אנשים יצירתיים, סקרנים, רב תחומיים עם חיים משמעותיים. היום הגלגל הסתובב ושמים את הדגש על 'החומר'. במה עסקנו בשנה האחרונה? באופנועים וטרקטורונים, בשינוי חלוקת התקציב, בסקרים על שביעות רצון מהשירותים, מהפרטת האוכל ועוד נושאים צרכניים ברובם. זה 'הקיבוץ המשתנה' נאמר. עיסוק באידיאולוגיה, אם עדיין יש לנו בכלל, או אפילו ענייני פוליטיקה בדיון ציבורי, שאלות חינוך או תרבות, או מי אנחנו, סוציאליסטים או קפיטליסטים? ואפילו בהיסטוריה הקצרה (100 שנים) שלנו. מי רוצה לעסוק בנושאים כאלה במציאות ש'השתנתה'? אלה שמדברים על כך מוגדרים כ'קיבוץ של פעם'. בימים אלה ממש כתב חבר: "היום אני לא רואה קיבוץ. אני רואה הרבה שחיים יחד – ולא ביחד. איש-איש וחייו. יש שיתוף פעולה אבל זה לא הקיבוץ של פעם" והוסיף בכנות: "וגם אני לא!". נראה לי שהבעיות שיעסיקו את ה"קיבוץ", לא יהיו נושאים של העמקה אינטלקטואלית, אלא, כיצד להשקיע את הכספים הרבים שמקבלים בתקציבים, נעזר ב'יועצים' שייעצו האם לקנות בתים ביוקנעם, למשל? או בנושאי ירושה והורשה"… אבל… 'הביחד', כבסיס שלנו נפגע כשחברים לא באים לפעולות תרבות, להרצאות, ואפילו לחגים… השאלה המרכזית היא איך נפתח "שאר רוח" בחברה שלנו, איך נתלבט יחד בשאלות שמעבר ל'שוטף', שהן חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ (כפי שאני מבין ומאמין). וד"ל.
ואני חוזר לעגנון, ללשונו החריפה והאירונית, בה מזהיר אותנו מפני "הפער שבין ההצהרה לבין המעשה, בין הכוונה לבין התוצאה, בתקווה שנשכיל להתבונן נכוחה בשאיפותינו, במעשינו ובהחלטותינו". ואני בהחלט מסכים אתו.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 