חודש: ספטמבר 2013

אני אוהב מסורת ולכן אני גם אוהב את טקס חג הסוכות. על פיו אפשר לעקוב אחרי צמיחתם של הילדים מגנון ועד סוף המוסד. מהברכה מהעגלות דרך "ההפתעה" שבריקוד ענפי התמר, ריקוד ארבעת המינים וכן הלאה וגם לשמוע את סיכומי רכזי הענפים השונים על הישגי השנה שחלפה. חג אסיף! המסורת הזו, הידיעה מראש "מה יהיה עכשיו" נותנת הרגשת יציבות, הרגשת קבע של מקום ועל יצירתו המקורית שאין כמוה. אבל הכי מרגש אותי מדי שנה הוא ריקוד כפות התמרים (שאנו בתוף) אותו רעיה רוקדת כבר כמעט 50 שנה. מ – 1964 – תשכ"ד – השנה בה חרמונה חיברה אותו כחלק ממסכת החג, שבשינויים מתבקשים אנו חוגגים עד היום. מלוא הערכתנו לך, מיה, על "לקיחת" החג לידיך.
אחד הנושאים אותם אני מנסה לשלב ב'שבוע טוב' סובבים סביב 'פרשת השבוע', המלווה את עם ישראל מדורי דורות. השבוע מתחילים לקרוא מחדש בפרשת השבוע את ספר בראשית ("בראשית ברא…") באחד השיעורים בבר אילן שאלתי את המרצה מה זה פרשת השבוע? מי צריך פרשת שבוע? מה חשיבותה ולמה עם ישראל קורא אותם הדברים מדי שנה בשנה.  תשובתו של המרצה מצאה חן בעיני וכה אמר: …"התורה עוסקת בדיאלוג בין האדם לאלוהים, ומקדישה מקום רב להתבוננות באדם עצמו. בחייו, במגבלותיו, באושרו וביגונו.  סיפורי התורה בוחנים את תמונת העולם הערכית  ואת משמעות החיים". והוסיף: "לוח השנה היחיד בעולם בו לכל שבוע יש שם (על שם פרשת השבוע) הוא הלוח היהודי. אנחנו יודעים שקריאת ספר התורה, לפי סדר ובזמן תחום ומוגבל של שנה (כמו היום), מופיעה לראשונה בגלות בבל (597 -586 לפה"ס ונמשכה 70 שנה). כי באותה תקופה בא"י קריאת התורה נמשכה 3 עד 3.5 שנים. אין להניח שעכשיו תתעמקו בכתוב, רק בקיצור אומר, שלתורה  פנים רבות והיא עוסקת בכל מכל יש בה גם סוציולוגיה וגם פסיכולוגיה, הרבה היסטוריה של צדק, מוסר, עוול וכאב, הרבה אהבה וגדלות נפש וגם הרבה רגשות סלידה, כשלונות ועיוותים קיצוניים.   אחרי סוכות, כבר אמרתי, מתחילה קריאה חדשה ב – 54 'פרשות השבוע' לשנת תשע"ד. ואנחנו… נחים מהשבתונים, נהנים מן ה"יש" שאספנו הגורנה, מעכלים את המזון הרב שאכלנו בחגים וחוזרים לחיי היומיום המבורכים שלנו.

שבוע טוב!

לחג הסוכות

בין החגים הגדולים ראש השנה, יום כיפור וסוכות התגנב לו השנה אירוע צנוע: יומולדת לג'ני. זה לא אירוע היסטורי לאומי אבל הוא קרוב ללבנו. קבלי את מיטב ברכותינו ואהבתנו.

על חג הסוכות. 1. סוכות הוא אחד משלושת החגים הקרואים "רגלים".          2. החג נחוג לזכר הימים שבני ישראל גרו בסוכות בדרכם לא"י בעת יציאת מצריים.     3. שמו של החג "סוכות", נקבע ע"פ המצווה העיקרית מצוות בסוכות אך נקרא גם "חג האסיף", "זמן שמחתנו" "חג ה'", "החג". 4. עד ימי בית שני היה חג הסוכות החג המרכזי בין החגים, מאז… פסח תפס את מקומו. מכאן נעבור לסיפור לחג:

שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות? אמשול לכם משל, אמר: היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים. הם הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים למכשפות ודבר לא עזר להם. עד שיום אחד שמעו, שבמקום רחוק מאוד גרה קוסמת שאם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הקוסמת ברכה אותם שתיוולד להם בת והוסיפה: "אם אתם רוצים שהיא תחיה, מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אביה". בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה לאי בודד ושם ילדה בת יפהפיה. המלך שמע על בתו היפה, החכמה והמוצלחת אבל אסור היה לו לראותה. כשהגיעה לגיל 18 צריך היה לחתן אותה אבל הייתה בעיה, אסור  היה לראותה וכל אחד מהגברים המועמדים דרש לראותה לפני שיחליט לשאתה. יום אחד הגיע נסיך שאמר: "אם היא ממשפחה כל כך טובה, אני מוכן לקחת סיכון". וכשהתחתנו, בטקס החופה, הרים החתן את ההינומה מפניה ונגלתה לעיניו כלה יפהפיה. הוא נדהם וחשב לעצמו 'זה יותר מדי טוב'. אחרי כמה חודשים נוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ובא לומר לאביה המלך תודה רבה על הבת ששודכה לו. והמגיד המשיך את סיפור המשל ואמר: למה הדבר דומה? לכך שהקב"ה חיזר עם התורה אחרי כל אומות עולם אך כולם שאלו מה כתוב בה? אפשר לראות? ובכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ולקבל את התורה כפי שהיא. ובאמת, עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח, שהתורה באמת טובה, בא להודות לקב"ה וזה קרה בשמחת תורה בחג בסוכות.                                         "שבוע טוב!"

1. רובנו מכירים את הפיוט, "מפי אל" (פיוט = שיר הלל לאלוהים) כשיר העידוד המושר בפי כל אוהדי בית"ר ירושלים במילים: "אין גדולה כמו בית"ר"! וגם אם אנחנו לא חושבים שאנחנו מכירים את הפיוט אנחנו יודעים לזמזם ולשיר אותו אולי לא במילות הפיוט המקוריות. את "מפי אל" שרים ב"שמחת תורה", בריקודים עם ספר התורה ביד, כשהפיוט והלחן פשוטים וקליטים עד שמישהו הגדיר אותו (אולי בזכות בית"ר) כפיוט- פופ. להלן קטע מהפיוט וראשית, הבית החוזר:
מפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל/ אין גדולה כתורה ואין קדושה כישראל אין הדור כאדוני/ ואין ברוך כבן עמרם ואין זכה כתורה/ ואין דגולים כישראל.
אבל אנחנו נשארים עם המנגינה וחושבים על המילים של אוהדי בית"ר.

2. היום כשאנו עוסקים כל כך הרבה במלחמת יום כיפור, אספר לכם איך "חגגנו" את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה. חזרתי למאהל שלנו בצומת ווסט בסביבות שמונה בערב אחרי שכל היום נסעתי עם המתדלקים שלנו בין היחידות הלוחמות. אני זוכר את הירח העגול, הגדול, המאיר על רמת הגולן כאילו אור יום, מאז לא ראיתי את הירח זוהר כל כך, חטפתי משהו לאכול, אמרתי לאוחיון (מפקדי הישיר) שאני הולך לרכב של ממן אם הוא צריך אותי. הלכתי אליו כי היה לו ברכב רדיו. עד היום אני זוכר את המספר של הרכב צ- 69666. הוא מאוד שמח לבואי. באור הירח הבחנתי שהוא כיסה את קירות הקבינה בענפי אקליפטוס "מה זה?" שאלתי והוא ענה: "הערב, ערב סוכות אז בדרך למאהל אספתי כמה ענפים וקישטתי את הסוכה" שלי" וחייך. לא זכרתי כלל את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה, אבל הוא, ה"מרוקאי" המסורתי, שעלה לארץ בגיל חמש, לא שכח את החג. אפילו עכשיו במלחמה, הרהר על החג והמסורת: "אני חושב על אבא שהוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל, מתקרב לארון הקודש לגעת בספר התורה ועצוב לי שהוא לבדו שם כי כולנו, ארבעת בניו, גוייסנו. וחושב על אמא העומדת ומביטה בו מ'עזרת נשים' עם אחיותי ואשתי. כמה שאני מתגעגע. ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג סוכות?" "גם אצלנו", סיפרתי, "יחגגו את החג כמנהגנו – חג האסיף!" אני נשטף בסיפורי ורואה בעיני רוחי את רעיתי רוקדת את ריקוד כפות התמרים ואת בתי רוקדת את ריקוד ארבעת המינים, בני הראשון רוקד ורוקע עם ענפי הדקל, בני השני, זר לראשו ובידיו הקטנות אוחז בזר פרחים והתינוק, בטח יושב על ברכיה של סבתא. ממן, בארוך ממן, מקרית שמונה, אדם קטן גוף ורזה מאוד, ישב והקשיב כשמבטו נעוץ בי ושאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת?" חשבתי שאבלה אתו שעות אחדות אבל אוחיון בא וקרא לי לבוא אתו ל'קבוצת פקודות'. ממן עוד אמר: "כשתסיים שם תחזור" אבל לא חזרתי, הייתי מוכרח לישון. אני לא יכול לומר שחגגתי את חג הסוכות של שנת תשנ"ד אבל משהו קטן, סמלי היה הודות לבארוך ממן אפילו במהלך המלחמה הנוראה ההיא.

"שבוע טוב" 

נ.ב. עם מרבית חברי ליחידה אני לא בקשר. בשנה האחרונה יזמתי פגישה חודשית, לפעמים פעם בחודשיים של קבוצה המונה כ -20-25  חברים לנשק מאז, פגישת "וטרנים" אני קורא לה, ההשתתפות מדהימה  ועל ממן- הוא חש ברע ושוחרר בגל הראשון של השחרורים ואז התברר שיש לו סרטן בכל הגוף והוא נפטר כעבור חודשיים.

         יום כיפור תשי"ב (1951)                                   

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, הוא היום הקדוש ביהדות. מלחמת יום הכיפורים, בת זמננו, רק הוסיפה חוליה לחשבון הנפש הזה. אבל לכל אדם יש גם את היום כיפור האישי, הבלתי נשכח שלו ועליו אספר: אתמול לפני 62 שנים התגייסתי לצה"ל. כשהגענו לסרפנד התחלנו את תהליך הגיוס: קבלת המדים, מסדרים, בדיקות פסיכומטריות וכו" וכו". באותה שנה, כפי שזכור לי, יום כיפור היה באמצע ספטמבר.  ביום הכיפורים בצבא, למי שלא צם, חולקו מנות קרב לצריפי המגורים. הבסיס היה סגור ובטירונות, אין יציאות הבייתה, אין ביקורים, אווירה של סגר. מה עושים? היינו במחלקה כ – 50 חיילים וכולנו ישנו באותו צריף ארוך יחד. (מהם רק 6 שידעו קרוא וכתוב בעברית ) היה אתנו נתנייתי אחד שקראו לו איזידור, שהיה מבוגר מאתנו בכמה שנים, שמיד מצא נתיבים, אלינו, הקיבוצניקים. כששמע אותנו מדברים בינינו מה נעשה ביום כיפור הארוך והמשעמם הזה. ניגש אלינו בערב ואמר לנו: "אתם מחונכים טוב על ברכי מסורת הפלמ"ח בסחיבת תרנגולות מהלול, אז אני לא אקלקל אתכם, אתם תבואו אתי ותהיו האבטחה שלי" – וסתם. בערב יום כיפור כשהחשיך ורוב הטירונים והמפקדים הלכו לבית הכנסת, צעדנו בדממה אחריו. בצעדים מהוססים עברנו את גדר הבסיס. הוא הוביל אותנו, חמישה בני קיבוצים, בבטחה ללול קטן באחד המשקים ליד צומת דרכים בתוך אחד המושבים, הכי קרוב לדרך נסיגה והיה אם… הוא חילק אותנו להבטחה בכל הפינות מסביב ללול והורה לנו לשרוק רק אם מישהו ירחרח מסביב וייכנס ללול. נשכבנו איש במקום שסומן לו ע"י איזידור, את הרובה הצ'כי הנחנו לידינו ופחד תקף אותנו בעוצמה אדירה. הרי זו הייתה הפעולה הראשונה במסגרת הצבא שיצאנו אליה, "פעולה לא חוקית" אמר איזידור, "ואל תשתינו לי במכנסיים" צחק עלינו. למרות שספטמבר הוא חודש חם עד חם מאוד, רעדנו בכל הגוף כמו שרועדים מקור, בשכבנו איש איש דרוך במקומו. כעבור כמה דקות מתח, שנראו כמו נצח, איזידור יצא ותרנגולת בידו (שכבר לא יכלה לקרקר) ואמר בלי לסובב את הראש: "אחרי" וכך חזרנו לבסיס בשלום. ואז… אז היינו צריכים למצוא מקום איפה לבשל את העוף ואיפה נוכל לשבת ולאכול את סעודת ההבדלה שלנו, ושאף אחד לא יראה, את איזידור שוחט ומנקה את העוף ואיך מארגנים סיר   ומביאים את הקרשים שהכין מראש. כל הבעיות הטכניות נפתרו בנקל (אותי הוא שלח להיכנס למטבח דרך החלון האחורי שהוא ידע שהוא לא נעול, להביא סיר אבל שיהיה בשרי, אמר, אל תעשה פשלות ואל תסבך אותנו מחר, כשימצאו את הסיר המפויח). מי שהכיר את בה"ד 4 זוכר שאחרי מגרש המסדרים היה שטח מרוצף בתעלות אבן כמו כל הבסיס. בין הצריפים העזובים מימי הבריטים, נמצאה הפינה המתאימה, לשם הובא הציוד ולשם הגיעה התרנגולת המרוטה כ"שי לחג" ועד חצות חגגנו את סעודת המלכים של יום כיפור. במהלך אותו ערב חג למדנו איך הורגים תרנגולת ביד אחת (שוברים לה את המפרקת) ושהפעולה הזו מונעת רעשים מיותרים, איך מפגינים נגד הכפייה הדתית לא במילים כמו ב"השומר הצעיר" אלא במעשים ושמענו ממנו, שהערך הגדול של סרפנד טמון בבה"ד 12, בסיס הבנות, מקום אליו היה מגיח איזידור, לדבריו, מדי לילה אחר כיבוי האורות בצריף המחלקתי. כשעלינו למיטותינו אמר לי בורשטיין ממזרע: "תגיד, כשהדרכנו לפני חודשיים במחנה של התנועה בחדרה היית מעלה על דעתך מצב, שבערב אחד, ביום הכיפורים, נהיה שותפים גם לגניבה, גם לעשות שקר בנפשנו וגם ליהנות מזה?" עניתי לו שאני בטוח שאת יום הכיפורים הזה, של תשי"ב – 1951 נזכור שנים רבות!

                "שבוע טוב"

אנו רוצים לברך את ליאן, שהם, ספיר, מור, אן, אורי ומאי לתחילת שנת הלימודים החדשה. אנחנו מאחלים לכם/ן שתרבו דעת, שתרחיבו את אופקיכם, תמצאו עניין וסיפוק בלימודיכם בכיתות השונות, כי אתם כבר דור שיודע ומפנים שבלי השכלה, אי אפשר להגיע בעולמנו לשום מקום. וכאן נצרף גם את ניני, גלי, לי ורומי על התחלה חדשה במקום חדש.    

ראש השנה! מה זה החג הזה שאנו חוגגים ולא יום אחד, יומיים!? למה יומיים? זהו מנהג מהזמנים שבהם קידשו את החודש על פי דברם של עדים, שהעידו על מצב הירח שבשפה תנכית נקרא "מולד הלבנה". כדי להבטיח עדות נכונה, החלו לציין את ראש השנה במשך יומיים, בגלל האפשרות שהעדים לא יגיעו בזמן להעיד, לכן, חיברו יומיים ליום אחד בן 48 שעות וקראו לו "יומא אריכתא". זה נוהג מקומי ארצישראלי מימים ימימה שמנוגד לדעה הרווחת, שזו אחת מה"צרות" שהביאה על עם ישראל השהייה בגולה, כמו היום הנוסף בפסח או בסוכות. מסתבר, שהייתה זו בעיה מנהלית פשוטה שהביאה למנהג החריג הזה. וכמה עובדות על החג. א. עיקרו של ראש השנה הוא תקיעת השופר הקרויה היום תרועה (בגששית: תקיעה) ושברים בצורות שונות. כיון שהיה קשה לכתוב אותן בכתב נוצרה מסורת תרועות שונות לפי העדות. ב. ראש השנה הוא גם הראשון לימים נוראים בהם  – לפי המסורת היהודית – יושב אלוהים  כשספרי החיים והמתים לפניו והוא קובע מי נועד חיים ומי לא. על כך נכתב : בראש השנה נכתב דינו של אדם וביום כיפור נחתם. ג. בליל ראש השנה הנשים הן אלה שמברכות את ברכת "שהחיינו" בהדלקת נר. אומרים: "שהחיינו" וטובלים תפוח בדבש ומוסיפים: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".  ד. עוד דבר שלא ידענו על ראש השנה , שביום החג הראשון קוראים בתורה את הסיפור "וה' פקד את שרה", כיום בו "נוצר" יצחק אבינו ובחג השני קוראים את סיפור "העקדה" המוכר, איך יצחק כמעט הוקרב. דבר לא נשכח. אלו כמה דברים "חדשים" על ראש השנה ומשהו כללי יותר הראוי למחשבה. אנו רגילים לראות בחגי תשרי בעיקר בראש השנה וביום כיפור, זמנים שהם הזדמנות לחשבון נפש וניסיון לשינוי. כאנשים מודרנים יש ביכולתנו לבדוק את תכני החגים ולבחור מה יכול לשרת אותנו בחיפושינו אחרי שינויים, מה ניתן לאמץ ומה להשמיט, מה לחדש ומה לשנות כדי שיתאים לנו. ואסיים בפיוט לחג שרעיה הביאה. (פיוט הוא שיר הלל לה') הפיוט האופטימי הזה נקרא בבית הכנסת ומתאים גם לנו: "היום תאמצנו – אמן, היום תברכנו – אמן, היום תגדלנו – אמן, היום תדרשנו לטובה – אמן, היום תישמע שוועתנו – אמן, היום תקבל ברחמים וברצון תפילתנו – אמן, היום תתמכנו בימין צדקך – אמן."

שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת! שנת בריאות, אושר, שמחה ואהבה!!!