חודש: פברואר 2019

2.4.19   כ"ה אדר א' תשע"ט

אני שומע וקורא ממקורות שונים על פרשות השבוע. הדברים הנאמרים מעוררים בי גם מחשבות ותובנות. הפעם אזכיר את עיקרי דבריו של ד"ר משה מאיר והנושא הוא: פרשת "כי תשא". במרכזה הסיפור הידוע לכל עולל והוא: סיפור הסובב את עגל הזהב. חטא העגל נחשב אולי, לחמור בחטאים של העבודה הזרה. ומה באמת היה שם? כתוב: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". נוצרה מציאות של חרדה וחוסר וודאות בעם, שאיתם צריך היה אהרון להתמודד. והוא בחר לעשות זאת בעשיית העגל, וקיווה שאיסוף הזהב יותיר לו עוד זמן להמתנה למשה. לאחר שנעשה העגל הוא מכריז על יום חג: "ויעלו עולות וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחק". אולי אפשר לראות זאת מזווית אחרת? אהרון לקח קבוצה מבוהלת וחרדה והפך אותה לקבוצה שמחה, אוכלת ושותה ומצחקת. מה פשר ה"לצחק" הזה? רש"י, גדול המפרשים אומר שמשמעות ה"לצחק" הזה היא גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל יש אפשרות, אומר ד"ר משה מאיר, שמעשה אהרון היה בדיחה. שהעם, הרואה את העגל שנעשה כמענה לבקשתו "עשה לנו אלוהים", צוחק על האפשרות שאלה הם אלוהיו, אך משה והקב"ה לא הבינו את "הבדיחה" ואותם זה לא הצחיק. הם ראו בעגל חילול קודש, בגידה והפניית עורף לאלוהים. הומור, כידוע, הוא כח מרפא, אך יש לו תנאי הכרחי שיהיה משותף לכולם כי אם מישהו לא 'במשחק', ההומור הופך לפוגע ומעליב. ולכן, המחיר היקר ששילם העם (הריגת 3000 איש) היה לא על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אלא על אי הבנת 'הצד המבדח' ע"י אלוהים ומשה. ומהו "עגל הזהב"? התמונה שמשה רואה, שהעם רוקד סביב עגל הזהב היא שיצרה את השימוש בביטוי 'עגל הזהב' ככינוי לסגידה לחומריות, ביטוי להפיכת הכסף והזהב למרכז החיים. (ראו, הוזהרנו).

אנחנו חיים בימים ש'לפני הבחירות'. ב- 40 הימים הקרובים יציפו אותנו בשפע דיבורים מכל הצבעים בכל מנעד הטונים, באמירות אמת ואי אמת, בציטוטים מדבריהם של חכמי תורתנו וחכמי תבל, דברים רבים ייאמרו ויוכחשו מיד אחרי שנפלטו. ליקטתי כמה משפטי מפתח, סוג של תגובות, שנשמע אותן כל יום  מפוליטיקאים המסתבכים באמירות שקריות ופוגעות ולאלה המפרסמים הכחשות בלתי אמינות עד מגוחכות. להלן דוגמאות להכחשות של הנאמר:
1. "מה שאמרתי לא הובן".
2. "מה שהובן – הוצא מן ההקשר".
3. מה שהוצא מההקשר – סולף".
4. מה שסולף – כלל לא נאמר".
5. "מה שנאמר – נאמר, אך לא לפרסום. ואחרי כל זאת יגיע יום הבחירות  והאמנם נחזור לשמוע את האמרות האלה שוב ושוב?
"שבוע טוב"!

23.2.19   י"ח אדר א' תשע"ט

כמה מילים על פרשת השבוע "תצווה". בפרשה זו אנו פוגשים לראשונה את הרעיון של אליטה משפחתית בעם ישראל. אהרון ובניו (הזכרים כמובן) הם אליטה שעבודתה ומשימתה היא העבודה במשכן. כדי להאדיר אותם, עוסקים בשאלת לבושם בשמשם בקודש וכאן אנו נתקלים בביטוי 'לכבוד ולתפארת' הכבוד- פנים האדם והתפארת – החיצוניות, וזה שינוי, כי הכבוד במובן של הדר ותפארת מיוחס עד עכשיו רק לקב"ה. יש המחלקים את החיים הדתיים בתקופת המקרא לשני מימדים: הכהונה והמשכן והנביאים והעם. הכוהנים התמקדו במה שבין אדם למקום ואילו הנביאים התמקדו בתחום בין אדם לחברו, או במילים אחרות הכוהנים דאגו לקדושה והנביאים דאגו למידות טובות. כדי להיות טוב לא צריך להיות קדוש והדוגמה הניצחת היא ביתיה בת פרעה שהצילה את משה התינוק שהייתה טובה אך לא קדושה. האם זה אומר שלכוהנים ולמשכן לא הייתה חשיבות מוסרית אלא רק חשיבות רוחנית? יש כמה תשובות לכך בתחום הפסיכולוגיה של המוסר אבל קטונתי.
בזמן האחרון אנחנו עדים לתופעה חוזרת בעיתונות הקיבוצית  (הזמן הירוק וידיעות קיבוץ) שבה החלו להקדיש מקום נכבד לתאר ולפאר הישגים של חברי קיבוץ לשעבר, כאילו הקיבוץ היה מקור השראתם, ובעטיו "הגיעו להישגיהם"! ועלינו, הציבור, להיות גאים בהם כי הם מ'שלנו'. הגדיל לעשות "מנהיג" העבודה שתמך במינוי של אחד שכבר לא חבר קיבוץ 5 שנים, למשבצת של נציג הקיבוצים ברשימת 'העבודה' לכנסת. והנה, גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה! ב'דף לחבר' האחרון, במסגרת עטורה בכוכבים צהובים באנו לטפוח לעצמינו על כתפנו, לפאר, לשבח ולנכס פרס, שזכה בו יוצא קיבוצנו, שרובכם אפילו לא שמעתם עליו. על מה "בטאוננו" מתברך ומתגאה, אתמהה, וד"ל.

ועל דמות מיוחדת שהייתה 'נחבאת אל הכלים'. בגיל 92 הלכה לעולמה הסופרת עמליה כהנא כרמון. במשך שבועיים וחצי היינו יחד במשלחת של מול"ים וסופרים ביריד הספר בפלרמו שבסיציליה. היא סיפרה לי שנולדה בעין חרוד. כשהמשפחה עזבה הייתה פעילה ב"השומר הצעיר" בקן תל אביב והתגאתה מאוד שסיפורה הראשון פורסם ב'על החומה' בטאון "השומר הצעיר", שעורכו היה משה שמיר. שרתה בפלמ"ח, הייתה קשרית ב'חטיבת הנגב' והיא זו ששגרה את המברק המפורסם על כיבוש אילת. היא הדגישה שבגין גילה, עליה להימנות על סופרי דור הפלמ"ח כמו שמיר, נתן שחם, גורי, מגד ועוד, אך מעולם לא השתייכה אליהם ולא לשום זרם ספרותי אחר, באחת משיחותינו דיברה על הסופר עמוס עוז. היא הייתה היחידה שהשמיעה דעה ב1996, ש"זמנו עבר" שהוא שייך לחבורת סופרים יחד עם תמוז, דוד שחר, קנז וא.ב. יהושע, חבורה שאינה מתייחסת לפרטים אלא לרעיונות כלליים ושהם מביטים על החיים מלמעלה, ואם אני זוכר טוב השתמשה בביטוי "ממעוף הציפור".  אהבתי את ספריה וגם הם כמו חייה, כמו מותה, תמיד "חיו" בחשאיות רבה.
שבוע טוב!

16.2.19   י"א אדר א' תשע"ט

פעם בשנה אנחנו חוגגים יום הולדת משולש במשפחה להדר (46), לאורי (15) ולתומר (2). לכבודם נרים כוסית, נברך ונתברך בהרבה אושר, שמחה, ותקווה להגשמת מאווייכם הקטנים והגדולים כשאנו עוטפים אתכם בשמחה רבה ובאהבה רבה. קבלו חיבוק ענק מכולנו.

בשבוע שעבר באתי, לבקשת ספיר לשוחח עם חברי המכינה בה הוא נמצא. למראה פניהם, שנראו לי מותשים ועייפים, ויתרתי על 'המבוא' שהכנתי  ועברתי לדבר ישירות על הנושא: הגשמה בקיבוץ. וזה ה"מבוא" שהכנתי:
משה רבנו היה המנהיג שהבין, שאם הוא רוצה/צריך להנהיג את העם, הוא חייב שאנשים ילכו אחריו ויתנו לו את מיטבם. לשם כך, חשב, צריך חזון שייתן להם השראה, ויגרום להם לשמוע ולעשות את דברי המנהיג הוא הבין שלחזון  צריך שיהיה סיפור (נרטיב) שישכנע אותם להזדהות עימו, למשל, סיפור מאות שנות עבדות במצריים, יציאת מצריים וכד'. סיפור המתאר הפיכת 'כאבי העבר' ל'ברכת העתיד'. הוא תרגם את החזון למציאות באמצעות חוקים ונוהלים שבעזרתם יקבל את הכח להנהיג. מזכיר לכם משהו? אני מוצא דמיון בין התיאור שתיארתי כאן, לבין התנהלות תנועתנו הקיבוצית עם 'ההנהגה ההיסטורית' שלה במשך שנים רבות. מודל "משה" הוא המודל, בקווים כלליים, של מי שמבקש להנהיג. זכינו לראות במו עינינו את דמויותיהם של מאיר וחזן מנהלות, מובילות ומנהיגות את התנועה באותה דרך. מציגות חזון ענק, רעיון (המלווה גם הוא בעשר דיברות) שמתממש צעד אחר צעד, חזון גדול של עליה שהתחיל ב'מרד הבן', כיבוש האדמה בארץ, התיישבות, הגנה, יצירת הקיבוץ(!) שהוא המימוש של הציונות, הלאומיות, הצדק החברתי (סוציאליזם) ובריאת אדם חדש במולדתו, הגשמה אישית במסגרת חברתית. הם הבינו שצריך להציג לחברים חזון שנותן השראה, שיאמר לחברים מה הם מתבקשים לעשות וליצור עמם הזדהות מלאה. הסיפור (הנרטיב) הנלווה היה 2000 שנות גלות, סבל, פוגרומים וכיו"ב. אחרי זאת יגובש גם המבנה האירגוני ודפוסי אורחות החיים: הקמת המשק, בניית חברה חדשה, השקעה בעיצוב וייחוד חינוך הדור השני ובעיסוק בחיי התרבות. כך נבנו ארבעת ערכי הליבה שוויון, שיתוף, עזרה הדדית וערבות הדדית.

השבוע עסקנו בפרשת 'תרומות' שבה התבקש העם להרים תרומה לבניית המשכן בו ישכון אלוהים, במסע במדבר. "כל איש אשר ידבנו ליבו". אותו אלוהים שקרע את הים, אותו אלוהים שנתן את התורה, הייתכן שהוא זקוק לתרומה לבנייה?. שמעתי פרשנות האומרת שאלוהים לא צריך כסף וזהב. אלוהים רוצה שותפות, מעורבות, מחוייבות. כי כשאדם מכניס את ידו לכיסו ותורם הוא הופך לשותף, הנתינה הזו היא חלק מהשותפות. וסיפור קטן אינטימי שלנו. כשהחל "מבצע קדש" ב1956, נתבקשו אזרחי ישראל לתרום כל אחד "כאשר ידבנו לבו" ל'קרן המגן' לקניית נשק. ברדיו שרו את "תותחים במקום גרביים" "טנק במקום זוג נעליים"…וכו" באוויר הייתה תחושה של סכנה לקיום מדינה. גוייסתי למילואים ובאתי להגיד שלום להורים. אמא הראתה לי טבעת זהב  ואמרה בקול חנוק: "זו המזכרת היחידה שנותרה לי מאמא שלי, שנתנה לי אותה בתחנת הרכבת בוורשה לפני שעליתי לארץ ואני תורמת אותה ל'קרן המגן' ופרצה בבכי מר. ואני שהייתי מאוד שקוע בעצמי, בגיוסי, הייתי נבוך ורק נישקתי אותה על מצחה והלכתי לארוז. ככל שהזמן חולף אני לא שוכח את הסיטואציה ואת הדילמה הקשה שלה, שמזכרת אחרונה מאמא שלה נתרמת למען המדינה. איך האישה החלשה הזו, חייתה בתחושה חזקה כל כך של נתינה, שותפות, מעורבות, מחוייבות והזדהות. היום, כשאני חושב על כך, אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל לנהוג כך.

"שבוע טוב"!

9.2.19   ד' אדר א' תשע"ט

אחרי מופעיו האור-קוליים המכוננים של משה בהר סיני, מגיע הזמן בו צריך ליישם, במציאות המדברית, את המתחייב מהאירוע ההיסטורי החד פעמי הזה. זאת עושים בפרשת "משפטים". פרשה המעבירה את החזון לענייני מנהלה ודפוס אירגוני, לחיים עצמם. חמישים ושלוש מצוות מתוך תרי"ג (613) המצוות הכלולות בתורה, כתובות בפרשת "משפטים". המפורסמות שבהן הן: כללי ביטול העבדות, היחס לאלימות, עדות שקר, שוחד, איסור בשר עם חלב והשבת. עכשיו צריך לרדת לפרטים, להתאמות וליצור "כלי עבודה" כדי לקיים דפוסי חיים מסודרים, שיממשו את המעבר בין רגעי ההתלהבות, האופוריה וההתרגשות לחיי יומיום השגרתיים, להפכם לפרטים קטנים ומעשיים בסעיפים ותת סעיפים ובלבד שייושם המסר הגדול, שתישמר הרוח הגדולה.

בהמשך לנושא מעמד האישה היהודיה מפרשת "יתרו". באמצע המאה ה- 19 נשמעה קריאה אחרת, נימה חדשה לדמות האישה. לא בתיאוריה מהפכנית אלא בשירה כתובה. כשהיינו בכיתה ז' למדנו אצל פולי על תנועת ההשכלה כשאחד החשובים בה היה המשורר י.ל. גורדון. (למשמע שמו מצאתי שותף לשם גורדון ויותר מכך שכתב גורדון עם "וו". אצלנו במשפחה, פרט לאבא, כולם כתבו גרדון בלי ה"וו"). למדנו על תפיסתו הרחבה של החברה היהודית בגולה שבאה לביטוי באמרתו: "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך" שהפכה, לסיסמה אצל היהודים המשכילים. אבל מה שאני זוכר יותר זה את הדגש ששם פולי על דמותו של יל"ג על "היותו דובר שחרור האישה מהכבלים החברתיים והדתיים, שהיווה ביקורת על הממסד הרבני". בשבילנו, בקיבוץ, לא היה בזה שום חידוש כאן חשנו בשוויון מלא בין הנשים לגברים. פולי סיפר שבגולה הנשים חיות אחרת. יש כמה שירים שפולי קרא בפנינו והפתוס בו קראם זכור עמי עד היום. אחד מאלה היה "קוצו של יוד" של יל"ג שנכתב ב- 1876 שמתחיל כך:
אשה עברייה מי יידע חייך/ בחושך באת ובחושך תלכי…
תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי / תאפי ותבשלי ובלא עת תיבולי…
שיר שגם אם היה נכתב היום היה מעורר סערה.

מה קרה לפני 90 שנה בקיבוצנו. 1929הייתה שנה מיוחדת בתולדות הקיבוץ, 1. ינואר: משמר העמק נותקה לחלוטין בשל גשמים. 2. פברואר: רוקפלר (נדבן ובנקאי אמריקאי מפורסם) עמד לבקר בעתיקות מגידו, ממשלת המנדט הבריטי מיהרה לסלול כביש לרגל ביקורו מחיפה למגידו העובר ליד משמר העמק, מאות פועלי כביש התרכזו בקיבוץ. הכביש נסלל תוך חודש. האירוע הסתיים בנשף גדול. 3. מאי: וייצמן ביקר בקיבוץ. הוקמה המשתלה לעצי יער. 4. אוגוסט: פרצו המאורעות. אל הכפרים אבו שושא ורובייה באו מסיתים מהעיר. ב-25.8 ישראל חדרי טבע בירדן.  ב-26.8 בלילה הותקפה משמר העמק ביריות והמון ערבי התקרב למקום. הגיע הקצין הבריטי דאף עם מספר שוטרים לעזרה. ב-27.8 משטרת המנדט דרשה לנטוש זמנית את הנקודה. עוזבים לעפולה. הערבים שרפו את את הגורן, עקרו עצים בחורשה, שברו שתי מצבות בבית הקברות וגנבו את התירס מהשדה. 5. ספטמבר: ב-7.9 , 17 חברים חזרו למשמר העמק כדי לשמור ולבצר את הנקודה. הקימו גדר בטחון וחפרו חפירות הגנה.  25.9 גם חברות הגיעו לקיבוץ התחילו להעביר את מחנה הקיבוץ מעפולה למשמר העמק, מהלך שהסתיים ב- 4.1.1930. שכל הקיבוץ על ילדיו הגיע למשמר העמק.

"שבוע טוב"!