חודש: מאי 2023

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.5.23   ז' סיון תשפ"ג

השבוע שני קטעים שלא מהמקורות.
על המשורר אברהם שלונסקי. בני דורי והורינו הכירו היטב את המשורר שנקרא "הפייטן הסולל", משוררה של העלייה השלישית שהשתייך בראשית דרכו לחבר 'גדוד העבודה' וחי בעין חרוד, שחווה בעצמו את קשיי החלוצים ונתן להם ביטוי יותר מכל משורר אחר. עין חרוד היה ישוב קטן ובו 200 חברים שהגדירו את עצמם כ"אי קטן של חיי חברה חופשית ועובדת, לא מנוצלת ולא מנצלת". כיון שחבריה היו בעלי השקפות  מגוונות ("אחדות העבודה", "השומר הצעיר" ויוצאי "חצי האי קרים"), הם התנגדו ל'חיטוטים' אידיאולוגים והעדיפו את העבודה, הריקודים והשתיה.
אספר על שלוש תרומות מיוחדות שלו: הראשונה, קשורה לחג הפועלים, ה-1 במאי, שנחוג לראשונה בארץ ב- 1922. לכבוד האירוע תרגם שלונסקי את"האינטרנציונל" לעברית. השיר נכתב על ידי פואטייה בצרפתית ושלונסקי שלא ידע צרפתית, תרגם אותו מרוסית. כל הקהל הגדול שהתקבץ לעצרת שר בפעם הראשונה את "האינטרנציונל" בעברית. וכך שרים אותו מאז ועד היום.  התרומה השנייה הייתה כשכתב בהיותו בגדוד העבודה את השיר, אולי המפורסם ביותר שלו: "תה ואורז יש בסין", שכולנו גדלנו עליו. שרנו אותו מבלי שהבנו שהוא מכיל סצנות מהווי החלוצים, תיאור חציבה בסלע, סלילת כבישים, פגישות רומנטיות על הגורן, תחושת רעב, עייפות ומחלות ששום דבר לא דיכא את רוחם הצעירה ואת כל קשייהם כששרו: "לא אכפת מה אכפת". והשלישית בה התגאה ביותר, הייתה תחרות בכדורגל שאירגן בין תל יוסף ועין חרוד. הוא סיפר כמה קשה לחץ על גזבר גדוד העבודה שייתן לו כמה פרוטות לקנות כדור. הוא אסף את השחקנים מהאוהלים, שעבדו יום שלם בסיקול אבנים בשטח שהגדירו כמגרש הכדורגל. בסופו של המשחק ניצחה עין חרוד, קבוצתו, את תל יוסף בתוצאה 0:3 כששלונסקי עצמו שיחק כחלוץ מרכזי. ועוד סיפור קטן עליו ששמעתי מאבא. הוא רצה להיות משורר אבל האווירה בעין חרוד לא ראתה בכתיבת שירים כמשהו מכובד אז הוא כתב בסתר. כשפורסם שיר שלו ב"הפועל הצעיר" ערכו לו בקיבוץ 'משפט חברים' שבסיומו אסרו עליו לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק מפני שאינו ראוי לכך, "שישתה חלב עד שייטיב את דרכיו". לאחר מכך עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב.  אגב, שלונסקי היה בן בית אצלנו לפחות שבוע אחד בשנה, התארח בקיבוץ בעיקר אצל יונה גולן ולסיום הביקור היה נותן 'ערב' לחברים בחדר האוכל.  

מדי כמה שבועות מופיעה בתקשורת הפנימית שלנו רשימת מועמדים לחברות בצורה מפורטת ומפוארת.  מצד אחד אתה שואל את עצמך ממש בגאווה איזה אנשים מופלאים רוצים לחיות אתנו? ומצד שני אתה תמה, מה? כבר עורכים להם, על פי הכתוב, מעין רשימת-סיכום הישגיהם בחיים? לא מוקדם קצת בגיל 30 ? ועוד חוזרים על כך שלוש פעמים (ב"דף", בשיחה ולקראת ההצבעה) סליחה מהמנסחים, אבל זו הגזמה. הרי אותנו פחות מעניין לדעת מה עשו בין גילאי העשרים לשלושים שלהם מחוץ לקיבוץ, אותנו מעניין לדעת למה הם בוחרים בקיבוץ כמקום לחיות בו, ובו לגדל את ילדיהם ואיך הם רוצים לחיות בו. לכך אין ביטוי ראוי. אם אתם מרגישים צורך לכתוב על הישגים של חברים למה שלא תכתבו רשימת ההישגים של עמוס ארזי, למשל, או שירה ארז שסיימו תפקידים לאורך שנים. עצתי, תביאו את הנקלטים למגזין בוידאו, שם, אני מניח, כבר ישאלו אותם גם שאלות ענייניות וגם נדע איך הם נראים.

"שבועטוב"!              

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.5.23    כ"ט אייר תשפ"ג

פרשות "בהר" וחוקותי" עוסקות בין השאר ב"שנת השמיטה" שאומרת שאחרי שש שנים של חריש, זריעה וקציר, האדמה צריכה לנוח שנה ולא פחות ממנה, עובדיה-מעבדיה. כדי להגשים זאת הקב"ה מבטיח שנה שישית עם רווחים כפולים ותוצרת כפולה כדי לאפשר לחקלאי את מנוחתו. כי גם האדם צריך לנוח, 'למלא מצברים' בלשון היום. אחרי ארבעים ותשע שנים, אחרי שבע שנות שמיטה, יצרו את שנת היובל שהיא לא רק מנוחה מעבודה, אלא גם לגוף ולנפש. בשנה זו מתחילים מהתחלה. מוחקים את כל החובות וכל אחד זכאי לחזור למקום מגוריו. דמיינו לעצמכם שבשנה זו כל המשפחה שהתפזרה לכל עבר מתקבצת שוב ויש 'חכמים' שאומרים ששנת היובל מדגישה את ההיבט המשפחתי, ההתכנסות המשפחתית, ושיח משפחתי מחודש. התורה דוחפת אל הקן המשפחתי המקורי. אפשר לראות בכך עול ואפשר לראות בזה הזדמנות. ואומרת: ארבעים ותשע שנים חיינו את חיינו כפי שרצינו, אך בשנה החמישים הכל בטל. ונשוב לשורשים, לנחלה, למשפחה, לאדמה.  והאדם המודרני? הוא לא זקוק ל"שנת שמיטה" בעבודתו ובמילוי תפקידיו, שהיא לא פחות אינטנסיבית ואולי הרבה יותר משל אבות אבותיו. את שנת השמיטה לה הוא זקוק אנחנו מכנים 'צינון' וחשוב שיהיה כזה בין מילוי תפקידים וכשאני רואה איזה מאמצים משקיעים אצלנו בהארכת קדנציות, אני אומר : קחו תקופת צינון לא כפי שעשו אבות אבותיכם אלא בדוגמת אבותיכם בלבד.

חג השבועות שאני זוכר היה חג שכולו יצירה חקלאית. כל ענף הביא את ביכוריו לאחר שהשקיע זמן רב בהכנת הביכורים. החג מאוד ביטא את אורחות חיינו, את רוחנו, שאיפותנו וצניעותנו. ורובנו עבדנו בענפי החקלאות. להלן מעין סיפור קצרצר המוכר לכם, בהוקרה ובהערכה לאנשים האלה: "החקלאים, הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים. תמיד ראיתי אותם כצמדים: מאיר ורמי, אלישע וזיוה, לובקה וז'ניה , אוקה ובקר, מאיר וסבק, גנייק ופרוייקה, יוסקה וצבינג'י. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין לה הילה ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה.
הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שאי- אפשר להפתיע אותם, אנשים שכאילו ראו כבר הכול, חוו הכול ומכירים הכול.
רבות הרהרתי בהם ובייחוד שבהם. אולי כי הם ידעו שלא הכול תלוי בהם, שלא הם המחליטים הבלעדיים, שכל- כך הרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת המזיקים והמחלות. הם הבינו וחיו את התלות והשותפות בין אדמה לשמים והיו שותפים.

ונסיים בברכה לשהם ליום הולדתה. תרבי אושר ושמחה במשפחתך ותחגגי את  בואו של זוהר. מאחלים לך המון הצלחה בכל שתעשי ותגשימי את חלומותיך! שתמשיכי להיות לנו קרן שמחה בבואך לבקרנו. עם הפתיחות והפקחות שלך, וזווית ראייתך את הסובב אותנו.  ו… שתמשיכי לרקוד!!! באהבה גדולה וחיבוק גדול מאתנו ומכל המשפחה הגדולה שלך.

"שבועטוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.5.23  כ"ב אייר תשפ"ג חג שבועות תעשה לך!

"את התהלוכה לבימת הטקס הובילו עגל וסייח, שראשיהם עטורי סרטים. עגלות נושאות את 'פרי הביכורים' נוסעות בעקבותיהם ושני רוכבים מלווים אותן. אחריהם שיירה של המונים. כמאתיים צעירים, גברים ונשים לבושים בגדי חג. אלו היו צהרי יום קיץ, השמיני ליוני 1924 וזה היה חג הביכורים הראשון. השיירה יצאה מעין חרוד, טיפסה במעלה אל קבוצת גבע, משם המשיכו יחדיו למושב כפר יחזקאל ושם בגורן המושב, בילו כולם בשירה וריקודים עד שקיעת השמש. ההמון עליז במיוחד, ולא בכדי: בשנתיים שחלפו מאז התיישבו באדמות העמק, התמודדו העולים עם קשיים אדירים, העבודה הייתה קשה מנשוא – ביצות נוקזו, שדות פונו מסלעים ונחרשו, אלפי עצים נשתלו, בתים, רפתות ולולים הוקמו. היבולים הראשונים שעלו מן הקרקע היו דלים, אך בשנה זו (תרפ"ד) נשאו המאמצים פרי. יבולי החיטה, השעורה, המספוא, הפול והשעועית שיבולת השועל והטבק צמחו יפה. הכוורות נתנו מתנובתן והגפנים שניטעו רק לפני שנתיים הבשילו אשכולות קטנים ומתוקים. החלום מתגשם, חברה יהודית חדשה קמה בעמק יזרעאל".
כך, לפני 99 שנים נולד דפוס חגיגת הביכורים בהתיישבות העובדת. חג ביכורים הכולל תהלוכה, טקס הבאת ביכורים מהענפים החקלאיים, קריאה מהמקורות, שירים וריקודים בכל ישוב וישוב בארץ.
קיראו בפרשת "אמור" המפרטת את החגים להם נצטווינו מהתורה, ומזכירה גם את השבת ואת מצוות 'ספירת העומר'!. ומהי? עם ישראל סופר שבעה שבועות מחג הפסח, בציפיה לחג 'מתן תורה' שהוא גם 'חג הקציר'. ולמה? ספירת העומר באה כי זאת תקופה בה כל אחד שקוע בקציר חלקותיו ועשוי לשכוח מרוב עבודה לעלות רגל לירושלים. הספירה היומיומית, מדי ערב, באה להזכיר לו שעליו לעלות לרגל עם ראשית תנובת הפירות מפרדסו, לומר תודה ולזכור שהוא אינו יחיד, הוא חלק מעם. לשם כך קיימים שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), להזכיר שאיננו רק אוסף של יחידים אלא אומה שלמה ומאוחדת. אז למה 'מתן תורה'? להזכיר לעם שלא הכל תלוי באקלים, בעיבוד השדות, בכמות המשקעים – כדי להצליח צריכים גם תפילה מחזקת אמונה. בימינו, התוצרת החקלאית הצטמצמה והתעשיה היא עיקרה של "פרי עמל כפיים", על אף זאת נשמרת המסורת של קיום טקס הבאת הביכורים בשדה הפתוח על כל מרכיביו.
ומשאלה אישית: כתוב שהתורה ניתנה בבוקר חג השבועות. תיקון ליל שבועות הוא ההכנה לקבלת התורה. הייתי רוצה (מה שלא הצלחתי) שננהיג בליל שבועות ליל 'תיקון' – לימוד משותף. לילה שמיועד לחשוב ביחד על תורת הקיבוץ ויישומה, לילה של מעין חשבון נפש מה יש לנו לתקן אצלנו ובחברה הסובבת אותנו.

ברכות חמות לניני ליום הולדתה, קודם כל תמשיכי להיות חמודה כמו עכשיו.  אהובה, חמה, מחבקת , שמחה, חייכנית ודוגרית. תנצלי את הזמן בלימודים, בחוג ההתעמלות, ואולי תרצי גם בתחומים חדשים. שתהיי מאושרת במשפחתך – ההורים והאחים וגם אתנו. רק אושר ושמחה!
אוהבים אותך מאוד!!! חיבוק חזק-חזק מכולנו.

ואחרון אחרון, בעצם ראשון-ראשון הוא יום הולדתה של קרין בכורתנו. ים של זיכרונות מציף אותנו, מרגשות אושר עילאיים ועד גאווה גדולה בך במעשייך ובמשפחתך שלך. תראי לכמה נפשות את צריכה לדאוג: לכם, לילדיכם, לנכדותיכם וכבר צריך לחשוב גם על הורייך.
שישים ושלוש שנים אנחנו משפיעים עליך אהבה ללא גבולות, שכך יימשך!  
חג שמח!  ו"שבועטוב"!!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.4.23   א' אייר תשפ"ג

לרגל יום העצמאות ה- 75, דילגתי על פרשות השבוע "תזריע – מצורע". בפרשות כתוב על המגיפה, במחשבה ראשונה אתה חושב :קורונה! אבל לא, מדובר בצרעת אותה מחלה מדבקת שבה כתמים מוזרים מופיעים על הגוף, תופעה הנראית לעין. הטיפול בה הוא בידוד (איזולציה בלעז). כזכור לכם מרים הנביאה, אחותו של משה לקתה בצרעת אחרי שדיברה סרה (השמיצה/ריכלה) על ה'כושית' רעיית משה. (אין יודעים אם הכושית הוא כינוי לציפורה אשתו, או שזו ה'שנייה' של משה). וכאן אנחנו נכנסים למושג 'רכילות'. נכון, הרבה יותר קל לדבר על אחרים וזה יוצא הרבה יותר עסיסי. תארו לכם את התנ"ך בלי לדבר על התאומות של הבל והתאומה של קין? או על עלילות אברהם אבינו, אשת פוטיפר או סיפורי דוד המלך. קשה להפסיק לדבר על אחרים ולהפסיק ליהנות מכך, בלעדי הדיבורים על.. במה היו עוסקים? במיוחד בקהילות או בקבוצות בני אדם? להם בתנ"ך היה מותר ולנו לא? ואיפה הגבול? כל זאת עד… שמגיעים ל"לשון הרע" וכאן מתחיל סיפור אחר. כל המספרים והמדברים אודות… ומרגישים כי חצו את ה'טעם הטוב' מתנחמים בכך ש"אם זה קרה למרים הנביאה, אחות משה, זה יכול לקרות לכל אדם". במדבר, בזמן הנדודים הפתרון היה להוציא לבידוד. כך, אסגור את המעגל, מרים הוצאה מחוץ למחנה לא רק בשל הצרעת. מרים יצאה מ"המחנה" גם כדי שתהיה מבודדת ותוכל להתבונן אל תוך עצמה ועל התנהגותה. ואגב, הרמב"ם, בהלכות 'טומאת הצרעת' טוען שמקור כל הנגעים זהה והוא: לשון הרע.
ועוד, תראו איך מכמה פסוקים בפרשות השבוע "אחרי מות" ו"קדושים" אפשר ליצור מעין 'מגילה אנושית' שתשמש לדורות ואינה דורשת אישור לא ממחנה זה ולא מאחר: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן"
"איש אביו ואימו תיראו"
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"
"לא תעשוק את רעך ולא תגזול"
"לא תלין פעולת שכיר"
"לא תקלל חרש, ולפני עוור לא תתן מכשול" 
"לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול"
"לא תהלך רכיל בעמך"
"לא תעמוד על דם רעך"
"ואהבת לרעך כמוך"
לא צריך את הכנסת ולא בית כנסת שיאשרו את אותם פסוקים, אלא את הלב. מה הפסוקים האלה אומרים? כבוד והקשבה להורים ולקשישים, שיח מכבד והוגן בין בני האדם, יחס ראוי לחלש, תשלום שכר בזמן. בסך בכל מתכוונים: לערבות ועזרה הדדית!!!

ואי אפשר לי לסיים בלי לציין את יום הולדתה ה- 17 של מאי שכל פעם מפתיעה לטובה (למשל ראו בצילום) שכל מפגש איתה הוא על רמה! והחיבוקים שלה כל כך חמים. מה נאחל לך? את כל הטוב שקיים! מחבקים אותך בחום, לצערנו, מרחוק, שולחים לך את אהבתנו, לך ולמשפחתך מאתנו, ומכל השבט במשמר העמק.

"שבוע טוב"!