"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
27.5.23 ז' סיון תשפ"ג
השבוע שני קטעים שלא מהמקורות.
על המשורר אברהם שלונסקי. בני דורי והורינו הכירו היטב את המשורר שנקרא "הפייטן הסולל", משוררה של העלייה השלישית שהשתייך בראשית דרכו לחבר 'גדוד העבודה' וחי בעין חרוד, שחווה בעצמו את קשיי החלוצים ונתן להם ביטוי יותר מכל משורר אחר. עין חרוד היה ישוב קטן ובו 200 חברים שהגדירו את עצמם כ"אי קטן של חיי חברה חופשית ועובדת, לא מנוצלת ולא מנצלת". כיון שחבריה היו בעלי השקפות מגוונות ("אחדות העבודה", "השומר הצעיר" ויוצאי "חצי האי קרים"), הם התנגדו ל'חיטוטים' אידיאולוגים והעדיפו את העבודה, הריקודים והשתיה.
אספר על שלוש תרומות מיוחדות שלו: הראשונה, קשורה לחג הפועלים, ה-1 במאי, שנחוג לראשונה בארץ ב- 1922. לכבוד האירוע תרגם שלונסקי את"האינטרנציונל" לעברית. השיר נכתב על ידי פואטייה בצרפתית ושלונסקי שלא ידע צרפתית, תרגם אותו מרוסית. כל הקהל הגדול שהתקבץ לעצרת שר בפעם הראשונה את "האינטרנציונל" בעברית. וכך שרים אותו מאז ועד היום. התרומה השנייה הייתה כשכתב בהיותו בגדוד העבודה את השיר, אולי המפורסם ביותר שלו: "תה ואורז יש בסין", שכולנו גדלנו עליו. שרנו אותו מבלי שהבנו שהוא מכיל סצנות מהווי החלוצים, תיאור חציבה בסלע, סלילת כבישים, פגישות רומנטיות על הגורן, תחושת רעב, עייפות ומחלות ששום דבר לא דיכא את רוחם הצעירה ואת כל קשייהם כששרו: "לא אכפת מה אכפת". והשלישית בה התגאה ביותר, הייתה תחרות בכדורגל שאירגן בין תל יוסף ועין חרוד. הוא סיפר כמה קשה לחץ על גזבר גדוד העבודה שייתן לו כמה פרוטות לקנות כדור. הוא אסף את השחקנים מהאוהלים, שעבדו יום שלם בסיקול אבנים בשטח שהגדירו כמגרש הכדורגל. בסופו של המשחק ניצחה עין חרוד, קבוצתו, את תל יוסף בתוצאה 0:3 כששלונסקי עצמו שיחק כחלוץ מרכזי. ועוד סיפור קטן עליו ששמעתי מאבא. הוא רצה להיות משורר אבל האווירה בעין חרוד לא ראתה בכתיבת שירים כמשהו מכובד אז הוא כתב בסתר. כשפורסם שיר שלו ב"הפועל הצעיר" ערכו לו בקיבוץ 'משפט חברים' שבסיומו אסרו עליו לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק מפני שאינו ראוי לכך, "שישתה חלב עד שייטיב את דרכיו". לאחר מכך עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. אגב, שלונסקי היה בן בית אצלנו לפחות שבוע אחד בשנה, התארח בקיבוץ בעיקר אצל יונה גולן ולסיום הביקור היה נותן 'ערב' לחברים בחדר האוכל.
מדי כמה שבועות מופיעה בתקשורת הפנימית שלנו רשימת מועמדים לחברות בצורה מפורטת ומפוארת. מצד אחד אתה שואל את עצמך ממש בגאווה איזה אנשים מופלאים רוצים לחיות אתנו? ומצד שני אתה תמה, מה? כבר עורכים להם, על פי הכתוב, מעין רשימת-סיכום הישגיהם בחיים? לא מוקדם קצת בגיל 30 ? ועוד חוזרים על כך שלוש פעמים (ב"דף", בשיחה ולקראת ההצבעה) סליחה מהמנסחים, אבל זו הגזמה. הרי אותנו פחות מעניין לדעת מה עשו בין גילאי העשרים לשלושים שלהם מחוץ לקיבוץ, אותנו מעניין לדעת למה הם בוחרים בקיבוץ כמקום לחיות בו, ובו לגדל את ילדיהם ואיך הם רוצים לחיות בו. לכך אין ביטוי ראוי. אם אתם מרגישים צורך לכתוב על הישגים של חברים למה שלא תכתבו רשימת ההישגים של עמוס ארזי, למשל, או שירה ארז שסיימו תפקידים לאורך שנים. עצתי, תביאו את הנקלטים למגזין בוידאו, שם, אני מניח, כבר ישאלו אותם גם שאלות ענייניות וגם נדע איך הם נראים.
"שבועטוב"!
שבועטוב 