חודש: דצמבר 2021

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.1.22   כ"ח כסלו תשפ"ב

התחלנו לקרוא את פרשות השבוע של ספר "שמות". אם ספר "בראשית" הוא ספר "המשפחה", ספר שמות הוא ספר "העם". יש אומרים שהספר הוא סיפור היציאה מ"עבדות לחירות". השעבוד במצריים גרר גם להתדרדרות רוחנית. יהודים/עברים רבים נמשכו אחר התרבות המצרית ו'עבדו' אותה. לארבע מאות השנים של חיים בגולת מצריים היו השלכות והשפעות על כל בני העם. משה כמנהיג, בחר בדרך משלו ל"החזרתם בתשובה"- לא לאיים עליהם במילים, לא לנזוף בהם על התנהגותם, הוא בחר בדרך של יצירת תקווה לעם, לחזק אותו, לחברו לחזון, לקרב בין האנשים ולחנך אותם להבין שהסבל שלהם הולך ומסתיים ולהפיח בהם רוח אופטימית בנוסח: "אני אעלה אתכם מעוני מצריים אל ארץ זבת חלב ודבש ". ההורים שלנו עולים אלינו בזיכרון בלי התראה, פתאום עולים ואני מקבל אותם תמיד בלב רחב, פתוח ושמח. באחד המבואות  לספר "שמות" נתקלתי בסיפור של דוד פרישמן  "בהר סיני" שנכתב ב- 1919.נזכרתי שאבא נתן את הסיפור הזה כדוגמה, לשינוי בתפיסת-חיים של פרטים וחברה. הוויכוח היה על משפט "הרופאים היהודים" בברית המועצות   ב- 1948. כמה מוזר! הייתי ילד בן 15 במוסד וכשבאתי בשבת לחדר ההורים עם מנחם, אבא התחיל לדבר ולספר על 'משפט הרופאים' והעיר הערות שנשמעו לי כדברי "כפירה" על ברית המועצות ודרכה. מנחם תמיד היה ספקן בנושא זה. ואני כחסיד, אולי שוטה? לא שוכנעתי. ואז אבא הזכיר את הסיפור "הר סיני" של פרישמן בו מסופר על צעיר בן 17 (מושי) שעבד כעבד עברי בבניין במצרים וממרום הפיגום רואה נערה בת 13 (פועה) והם מתאהבים. בליל יציאת מצריים הם יצאו עם כל העם למסע, אך התבודדו.
הם רצו וצחקקו – מאוהבים, כאילו זה לא נגע להם. כשהגיעו להר סיני מצאו מערה ושם הם ששים ושמחים בעולם אהבתם.  ולפתע נשמעים קולות וברקים ורעמים והם יצאו מחוץ למערה והם ראו את כל המון העם ניצב ליד ההר ומקבל את התורה, ואז מתעורר הניצוץ הלאומי, העם המאוחד! כשהתעורר בבוקר היא כבר לא הייתה לצדו. היא לא עמדה בלחץ ו"חזרה" לשורות העם ולאמונתו. הוא יצא לחפש אותה וראה אותה כשהיא משרתת את משה רבנו (אם אני זוכר טוב) וסירבה לראותו. בין אמונתה באהבה הגדולה לבין אמונתה בתורה נפער פער גדול שבו האהבה הפכה במהלך אירוע 'קבלת התורה', לשנאה ותיעוב, או אז גם הוא "חוזר" למחנה. אני זוכר שאבא אמר בערך כך: "מה שקרה לזוג הצעיר ולהתפכחותו יגיע גם אלינו עם אהבתנו חסרת הגבולות לברית המועצות. בלי האפשרות להאמין בדרך ולהביע דברי ביקורת, לא נהיה כנים עם עצמנו". אצלי, אישית,  ב"משפט אורן" החלו בקיעים ראשונים באמונתי המוחלטת בברה"מ, שהגיעו לכדי "סיום" בכאבי גוף ונפש ממש, רק במבצע קדש כשהתברר לנו, שהנשק הסובייטי מופנה נגדנו. ובנאום חרושצ׳וב בוועידה ה- 20 ואבא שאהב לסכם אמר בערך כך: "הסיפור של פרישמן מהווה תהייה על מהותה של התורה, כל תורה." ויציאת מצריים במקום להיות סמל לשחרור עם, היא סמל לעיסוק בשעבוד עם. התורה במקום להיות תורת חיים היא מעוותת את  החיים. "מדהים לקרוא" אמר: "שפרישמן כבר ב- 1919 הרשה לעצמו לתהות אם יש מקום לתורות קיצוניות  בעולמנו". כשחזרנו למוסד מנחם אמר לי: "לא תמיד אני מסכים עם מה שבן-עמי אומר אבל הפעם אני מסכים מאוד".

מעולם לא היה לי יחס מיוחד ל-1.1, ל'סילבסטר' המיוחל, למרות שאנחנו חיים על פי לוח השנה הגרגוריאני. מי היה "הסילבסטר" שאנו חוגגים לכבודו? סילבסטר הקדוש היה אפיפיור במאה השלישית, שרצח בעינויים אלפי יהודים. "צורר היהודים". בימיו, הנוצרים, עשו פוגרומים ביהודים תוך עינויים קשים ביותר. שלוש שנים חיינו בצ'ילה. ב"פליס אניו נואבו", אני זוכר איך היינו משוטטים ברחובות המקושטים בעיצומו של קיץ, מביטים בחנויות המקושטות, בדגם של הולדת ישו בעריסה, באיילים נושאי עגלות מצופות צמר גפן לבן לכבוד או לזכר השלג המצוי בתקופה זו בחצי כדור הארץ הצפוני, שם נולד האיש, את שלל האורות הצבעוניים ברחובות, את פלאסה דה ארמס – הכיכר המרכזית של סנטיאגו –  שעל הבמה המרכזית מנגנת התזמורת לקהל החוגגים, אני זוכר את הביקורים בכנסיות העוטות חג, ויותר מכל אני זוכר את השמחה של ההמונים.
אבל עובדה היא שבאירוע עולמי שכזה, מדי שנה אני מציין את יום הולדתו של ירון ושואל האם כל העולם יודע על כך ועל כך השמחה?
מכיון שאני אוהב לברך ולאחל, אז אברך ב"מזל טוב" להולדת השנה האזרחית החדשה, שתהיה לנו שנה טובה, בריאה ושמחה! ולירון בו"ה, בו"ה!

"שבוע טוב"!  

ושוב ברגע האחרון ושוב קיקה. ברכות וחיבוק לרגל הוצאת רישיון הנהיגה!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.12.21    כ"א טבת תשפ"ב

פרשת השבוע פרשת "ויחי" סוגרת את ספר "בראשית". לא חיבבתי כל כך את מעללי יעקב ובכל זאת כמה מילים לזכותו בגין פרשת ו"יחי". איך כתוב: "מעט ורעים היו חיי יעקב" זה התחיל בבטן רבקה עם עשו ובהמשך בגנבת הברכה מאביו. הברכה שהייתה במשטר של אז, המפתח, והייתה התנאי להיות  היורש. אברהם העדיף את יצחק על פני ישמעאל, ויצחק, בסופו של דבר, העדיף את יעקב על פני עשו. יעקב הבין את הבעיתיות בהעדפה שבה מעורבים גם משאבים וגם עוינות ושנאה שהביאו בהמשך לתפיסות דתיות שונות כשלכולן אל משותף ואותה האדמה. בהכירו את המצב, יעקב אינו קובע מי יהיה היורש. לא ראובן הבכור, לא יהודה המנהיג ולא יוסף האהוב עליו מכולם. הוא מכיר בשונות של בניו ולכן מכנס את כל שנים- עשר בניו סביב מיטתו ושם מחלק את הנחלות ביניהם. שם הוא אומר לכל אחד ואחד מהם מטוב ועד רע, יתרונות מול חסרונות. יעקב מציין את השונות ביניהם, לא כדי שיילחמו זה בזה אלא כדי שיכירו אחד את השני וישלימו עם כך. הוא יוצר מציאות שבה עליהם להתפשר כדי לבחור בדרך האמצע הנכונה. במהלך יוצא דופן בשונה מאבותיו הוא לא בוחר אחד אלא שנים עשר, ודבריו אלה לבניו לפני מותו נקרא: "נאום השבטים של יעקב".
כמנהג הימים האלה, הסיכום השנתי שלי:
שנה שבה חשבתי, יותר מבכל זמן אחר, כמה נכון, ודווקא לקיבוץ כפי שהוא היום, שהוא כל כך שונה ורחוק, בשנת המאה שלו, לחזק את בסיס "והגדת לבנך…" ולספר את סיפור המקום מבראשית! עשרה חודשים, יום-יום, פרשתי את ים הניירות שקבוצת חברים אספה בשבילי, לבור ולבחור מתוכם את הפרטים אותם רציתי להכניס כ"ערכים" בסיפורו של הקיבוץ שלנו. נהניתי לחזור ולשחזר את "חפירות חיי". הסיפור, המסופר בקובץ הוא קודם כל תוצאה של שיתוף פעולה שלי עם רעיה-רעייתי, שקראה, העירה, תיקנה מחקה והוסיפה, מהמיון הראשוני ועד תום העריכה והעיצוב. איזה כיף זה ה"ביחד" הזה! ו… שיתוף הפעולה עם לילך רון, שידעה להפוך את ה'תמונות' בהן בחרתי לסיפור, וידעה להפוך את הקש לזהב. ואת הזהב הזה ידעו אורית וטוני להמחיש בעיצוב מופלא בעיני, בהוצאת הקובץ לאור. ואחרון, הדר, שלקח על עצמו את "הפקת" הערב.
אני לא בטוח שכל חברי הקיבוץ של היום, ומבלי למתוח ביקורת כלשהי, יחשבו כמוני שזה חשוב, איזה "בונוס" זה, ויקבלו אותו בסקרנות ככזה, אני רק מקווה שהעמל לא היה לשווא. ועוד משפט אחד: ערכתי וכתבתי את הקובץ מתוך הרגשת מחויבות אישית גדולה לדור המייסדים ולדור הבנים הראשון ההולך ונאסף אל אבותיו שאני עוד זכיתי להכירם ולהוקירם.
זכיתי לממש בשנה זו עוד שתי משאלות לב פרטיות שהציקו לי במשך שנים ויש להן פן ציבורי: הקמת "יד הזיכרון" לבוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל. ו…"ליצור מעבר" ול"ספח" את 'פינת רמה' לבית הקברות.  אני מאחל לחברי, שבגיל 88 ינהגו כמוני.
ואם אני עושה סיכום שנה, אז במה לא הצלחתי: 1. לזכות לקבל את דירת הטס"ח שהתפנתה במפתיע, שחשבנו שאנחנו ראויים לה יותר מכל אחד אחר. ההחלטה השלילית שהתקבלה הורידה אותנו לדרגת "אזרחים סוג ב'" נטולי זכות אלמנטרית כמו שיכון, כמקובל במקומותנו.   2. יותר מדי חברים שלנו הלכו לעולמם השנה, ואנחנו חשים לפעמים "נטושים" וחושבים כמה נפלא ש'יש לנו אותנו'. ו – 3. שבגין הקורונה לא יכולתי ללמוד כפי שרציתי,  ו – 4.  אולי חשוב מכל, שהיו לי קצת בעיות בריאות שלא עשו לי טוב במיוחד, בלשון המעטה. אבל אני בדרך הנכונה להתגבר עליהן.
ברגע האחרון: ברכות ועידודים לניר-ניני על זכייתה במקום השני בתחרות בהתעמלות אומנותית שנערכה השבוע. וברכה לאורי-קיקה על השתתפותה היפה בפרוייקט שילוב הרוקדות באולפנת המחול של מגידו במופע "קליידוסקופ" של להקת המחול הקיבוצית.

"שבוע טוב"! ושנקבל בשמחה את פני השנה האזרחית החדשה הבעל"ט!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.12.21     י"ד טבת תשפ"ב
פרשת השבוע "ויגש" מספרת על ה"סולחה" בין יוסף ואחיו, כשיוסף נחשף לאחיו, שאלתו הראשונה היא: "העוד אבי חי?!". כשקמה התנועה להצלת יהדות ברית המועצות ביקשו את הרב שלמה קרליבך להלחין את המילים    "עם ישראל חי" והוא הוסיף שלוש מילים: "עוד אבינו חי" מילים שלקוחות מפרשת השבוע הזאת. השיר הפך להמנונם של יהודי ברה"מ ושל יהודים רבים בעולם הנמצאים במצוקה.

אחד הדברים שמאוד רציתי והצלחתי בהם הוא ל"ספח" את "פינת רמה" לבית הקברות. אירמה לינדהיים המכונה בפי חברי הקיבוץ 'רמה' הצטרפה לקיבוץ  ב- 1933 כשהיא כבר אלמנה ולה חמישה ילדים באמריקה. תמיד הקסימה אותנו, הילדים, בדמותה המיוחדת בנוף הקיבוץ. ואני זוכר איך ביום בואה מהשליחויות שלה בחו"ל, או למחרת, היינו רצים אליה לצריף לקבל את הסוכריה האמריקאית המכונה: 'לליפאפ' שהייתה פסגת הממתקים שראינו. או את חולצות הפסים או העפרונות לכל ילדי הקיבוץ.

רמה נולדה ב- 1886 בארה"ב ושם נפטרה בגיל 91. לבקשתה, אפרה הוטמן בבית הקברות שלנו. בראשית דרכה, כותבת אממה, סירבה להיחשב כיהודיה ורק ריב עם אביה על שסירבה להצטרף למפלגה הרפובליקנית הפך אותה ליהודייה,  בכל נפשה ומאודה. היא המשילה את העם היהודי לגושי פחם מפוזרים בכל העולם שיש להביאם לארץ ישראל שם יבערו יחד בעוצמה יוצרת: "הצדק ימשול והשוויון ימלוך, דוגמה לעמים אחרים". היא נבחרה לנשיאת "הדסה" בארה"ב והצטרפה ל'פועלי ציון' שם מצאה גם חזון סוציאלי. בקן השומר הצעיר בארה"ב, פגשה את ראשוני עין השופט, ושם הכירה את צפורה ומייטק שליחי התנועה, שנפשה נקשרה בהם, ש'ביתם היה ביתה' וכך הגיעה אלינו למשמר העמק. ענוגה, עשירה, מפונקת, נאהבת, ליידי, כותבת אממה, נחתה לחיי קיבוץ ולעבודה קשה. כשהיא כפופה על ערוגת גזר, או שתילת שום. עבדה בבציר, באסיף, בזריעה, מה שצריך! "מאושרת כמו מעולם לא" כתבה רמה בזיכרונותיה. רמה הייתה לחברת קיבוץ ממנו יצאה לשליחויות בעולם תמיד למען העם היהודי. היא הסתגלה לחיי ה'צנע' מלה מחליפה ל'עוני'. בקיבוץ בו גרו באוהלים, צריפים וובלים לרמה היה צריף, "צריף רמה" נקרא. דגם שלו ניצב ליד המועדון. אני זוכר אותה רק לטוב, אשה תמירה, בעלת רעמת שיער כסופה, מרשימה בסגנון לבושה ואלינו הילדים תמיד מחייכת ושמחה. את דמותה היינו פוגשים בטיולינו ביער, בהגיענו ל'פינת רמה', לזכר משפחתה, שהיום אנו משייכים אותה לבית הקברות. ואם אני מספר עליה, סימן שהייתה חשובה לי. 

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.12.21  ו' טבת תשפ"ב

אני מעריך מאוד שורה של פעולות  של מעורבות חברתית שנעשו במשך השנים ידי חברינו במסירות ואכפתיות רבה. כל הכבוד להם! מעורבות חברתית מתחלקת לשניים: פעילות שיש בה יסוד אידיאולוגי, אפילו פוליטי הקשור לערכים החשובים לנו והשני הוא לתרומות כספיות  קשורות ליוזמות של הועדה וחברי הקיבוץ כפרטים. אתייחס רק לפרסום ב"דף" שבו פורסמו ההחלטות של הצוות בנידון, בואו נבדוק למה מוקדשות פעולות הנדבן הידוע ששמו קיבוץ משמר העמק ומה מנחה אותו. האם יש בהן פעילות כלשהי שיש בה מרכיב ייחודי? האם יש בהן מרכיב רעיוני שעשוי לקרב בינינו לבין אוכלוסיות שונות, להשפיע עליהן ברוח השקפת עולמנו? מצאתי בכל הרשימה המפוארת של פעילותנו, סעיף אחד יוצא דופן והוא "תנועת הבוגרים של השומר הצעיר" (משום מה אין פירוט כמו בשאר ה"פרוייקטים"). איזה ביטוי ייחודי אנחנו נותנים לתרומה מלבד הכסף עצמו תחת הכותרת 'מעורבות חברתית'? ואני מתחיל מהסוף דווקא, איזו מעורבות חברתית יש לנו בכלביית כלבלאב ביסעור או בהקמת מקלט שיקומי לבעלי חיים, ואמשיך בתכנית לימודים לבוגרי סיירת גולני (זה לא אימוץ יחידה צבאית) או סיירת מטכ"ל, או לזק"א, וטיפול בגינון והפעלת חדר מוזיקה בבאר שבע. (רק כי חברים פנו?) כל אלה שייכים לחלק התרומות! שמהוות את החלק הגדול ביותר מ'תכנית העבודה' של 'המעורבות החברתית', כנראה, שיש לנו כל כך הרבה כסף שלא אכפת לנו לפזרו לכל דורש/מבקש, ו"כל דיכפין  ייתי ויאכל" (איך לא עלה בדעתה של רעיה לבקש תרומה לעמותת "עטלף" של שייטת 13?). נראה לי, שלא זאת הייתה הכוונה של הקיבוץ באשרו כבר לפני שנים רבות: פעילות ומעורבות חברתית מחוץ לכתליו. והכתובת הייתה ו. פוליטית. בתרומות למיניהן, בהן טיפלה המזכירות.  ואין קשר ביניהן. אני יודע ששוב יאמרו: שאני לא מבין ש'הזמנים משתנים' ומה שפעם היה לחפש דרך להשפעה ועבודה בחברה, מה שקוראים במילה הגסה פוליטיקה וגיבוש כוח, היום מופנה לאפיק נזקקים כספית, מעמותות ועד חיות בית. והשינוי הוא איחוד כתובות? אני לא בטוח, שפרט לאישור התקציב, נתנו את הדעת על נדיבותנו הרחבה בבחינת "למה לא – אם יש לנו", אבל זה כבר סיפור אחר.  וראויה לציון דווקא השקיפות גם בוידאו וגם ב"דף". אני מחכה לשמוע מהו הפרוייקט החברתי הגדול והמרכזי המתוכנן.

ולפרשת השבוע "מקץ", סיפור יוסף ואחיו. מי לא מכיר את הסיפור "סינדרלה", מי לא קרא, ראה את הסרט, או סיפר אותו לילדיו. הנערה שהתייתמה מאם ואביה נישא למרשעת, שהפכה אותה לשפחה לשתי בנותיה ולמשרתת המנקה אחריהן. ואז הגיע הנסיך וה"הפי אנד" הידוע, שבחר דווקא בה! והיא עלתה וצמחה מלהיות משרתת, למעמד גבוה והפכה להיות מעין סמל! סיפור סינדרלה  מופיע בגרסה קדומה ביוון במאה ה- שביעית לפנה"ס, ואילו אנחנו הכרנו אותה מסיפורי האחים גרים מ-1812. שמונה מאות שנה לפני 'המשרתת היווניה' חי משרת ידוע אחר והוא מיודענו יוסף. (נולד במאה ה-16 לפני הספירה בחרן, ונפטר בגיל 110 במצרים). יוסף בנו האהוב של יעקב אבינו ושנוא אחיו, נזרק לבור על ידיהם. ונמכר למדיינים שירדו מצרימה. משפחת פוטיפר לקחה אותו כמשרת לגברת והוא הפליא בשירותיו, אך משלא נענה לחיזוריה, הושלך לכלא. שם פגש בשר המשקים שהושלך לכלא כי זבוב נמצא בכוס המשקה שהגיש לפרעה, ואת שר האופים שאבן נמצאה בלחם שאפה. המשרת המדוכא, בעזרת תבונה וכישרון פתר את חלומותיהם ומשם נלקח גם לפתור את חלומות פרעה וכך הגיע להיות המשנה למלך. במעמד זה פגש את אחיו שלא הכירוהו וההמשך הוא כבר היסטוריה מוכרת. הסיפור הזה הוא לפחות פנטזיה לאומית שלנו על 'בן זרים' נחות ומושפל שעולה לגדולה 'ומולך' על מעצמה, המאפשר לעברים/יהודים בני עמו חיים נוחים בגולה ומחזק את הגאווה הלאומית בתנאי גלות. גם סינדרלה וגם יוסף, נותנים הרבה תקוות ושאיפות לעובדי השירות.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

 4.12.21    ל' בכסלו תשפ"ב   ו' חנוכה

בחודש הנחשב כחודש נטול אירועים וחגים אנחנו מציינים את: ב' בנובמבר  – הצהרת בלפור ב- 1917 (לפני 104 שנים) 7 בנובמבר- 1917 (לפני 104 שנים) למהפכה הבולשביקית, כ"ט בנובמבר- (1947), החלטת האו"ם על חלוקת א"י לשתי מדינות – (לפני 74 שנים) וכ"ה כסלו 167 לפני הספירה – חג חנוכה (לפני 2354 שנים). כל אחד מהאירועים האלה ראוי ל'שבוע טוב' מלא. אנסה לציין רק את חג החנוכה, אותו חוגגים השבוע בשתי שורות: 1. כישלון המרד הצבאי של המכבים.  2. ניצחון מדיני שאיפשר הקמת אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. קצר מדי? ותמשיכו לספר את סיפורי הפולקלור שצמחו עם השנים, כד השמן, אכילת סופגניות ולביבות, משחקי סביבונים ובמרכז,   הדלקת נרות בחנוכיה.                  

נמאס כבר לשמוע על כל הערה שאתה משמיע את האמרה: "הקיבוץ השתנה, ואתה/ם לא מבינים זאת". תשובה שטחית ודמגוגית, כי הקיבוץ כל הזמן משתנה אבל העקרונות עליהן מושתת רעיון הקיבוץ לא משתנים(!) ואותם אנו מרבים לצטט בנפנוף ראוותני וטפיחה על הכתף.  היום זה קיבוץ אחר ממה שאני מצפה שיהיה ולכן עניינים שונים הבאים "לאין דיון", הופכים לדיון לגופו של נושא כאילו  הוא נושא חדש של "הקיבוץ שהשתנה" בבחינת בואו נתעלם מ"עבר" הקיבוץ. לדוגמה העקשנות של המזכירות בנושא המח"מ- פח"מ.    אחת מאלה היא פרשיות ה"תושבים" בקיבוץ, העולות מדי כמה שנים על 'סדר היום' שלנו, שימיהן ארוכים. ואתחיל בסיפור אישי. במשך שנים לא מעטות חי בינינו "תושב", שהיה  בעלה של בת-קיבוץ. זה היה נדיר בימים ההם וכל המזכירים ניסו לשכנעו להתקבל כחבר, ולשווא. כשנכנסתי לכהן כמזכיר (צעיר) בשנת 1965 קראתי לו לפגישת-שיחה. אמרתי לו שהגיע הזמן להחליט אם ואיך יתנהלו חייך כאן כחבר ואם לא כאן, כי אני חייב להביא את העניין לשיחת הקיבוץ. המשפט הראשון שאמר כשהוא מישיר מבט לעברי היה: "תשמע, אין לי כל עניין לחיות כאן, יש לי שני בתים יש לי הכל. תעשה לי טובה, תשכנע את אשתי לעזוב את הקיבוץ ולבוא אתי, אני אשמח מאוד" שאלתי אותו: "תגיד, למה אתה רוצה להכריח את הקיבוץ להיכנס לבעיה שבינך לבינה?" הוא השיב: "אני לא מצליח לשכנע, אולי אתם תצליחו" קם ויצא מהמזכירות. והסוף ידוע , השיחה אישרה תושב ברוב קולות והוא במשך שנים ארוכות  חי בינינו כתושב יחיד(!) והתאים את עצמו לאורחות חיינו. למה התחלתי בסיפור הזה? כי היום אין תושב אחד יחיד, יש יותר מעשרה כאלה (כמה?) וכידוע כמות הופכת לאיכות ותופעת התושבים הפכה לשגרתית. כשהחלטנו שגיל 40, והארכנו ל- 45 שנים, כגיל לקבלה לחברות, לא העלינו על דעתנו  שנקבל אלינו אנשים מעל הגיל הנקוב, בני זוג שמתקשרים לבנינו ובנותינו וכך ניצור מעמד חדש "תושב חופשי" (מעל 45) ששום "כלל" מאורחות חיינו לא מחייב אותו, פרט לתשלום סמלי בלבד. חשבנו ש'צעד הומני' זה לא יקרין על צעירים יותר, ש(אולי) יסרבו להתקבל לחברות, אלא אם בתנאים שלהם, רק כי כך עדיף להם. זה מחזיר אותנו לסיפור איתו פתחתי. לדעתי, לאחר שעקרונות הקיבוץ ואורחות חייו יהיו נהירים להם, הם אינם יכולים  לשנות אותם. אז כשנגיע ל- 20, 20+ תושבים, יש להניח שיתחילו גם להעלות דרישות (כמו בניית בית כנסת?) ושמשפחותיהם בצירוף לובי כלשהו יתמכו בהן. הפתרון וזה מה שעושים, הוא לתת להם תקופה לימוד מוגבלת של שנה/שנתיים כדי להחליט אם הם רוצים לקבל את אורחות חיינו או לא. מכאן אין פשרות! ואם לא, שיפתרו את הבעיה בינם לבני זוגם ולא יטילו אותה על מוסדות הקיבוץ, על מח"ם כזה או אחר שיפתור להם את הבעיה שלהם שמותירה כיוון אחד בלבד: אישור התושבות! צריך, (אולי להקים צוות חשיבה) לחפש ולמצוא דרך לשלב אותם בחיי הקיבוץ ומי מהם שלא יקבל/יסכים, שיסיק בעצמו ועם בן/ת זוגו מסקנות. מותר להשתמש גם במילה "לא" לא רק כלפי אנשים כמונו, אלא גם בנושאים חשובים לכלל הציבור. הקיבוץ מאוד רוצה שכל בניו ובנותיו יחיו כאן, האם בכל מחיר?   

רציתי מאוד להיכנס לפרשת השבוע "וישב" ולכתוב על המשמעות של שינוי שמו של יעקב לישראל , ואיך זה שהשם יעקב מתייחס לבית אביו והשם ישראל ל'בית בניו'. ואיך זה שמי שאהב את רחל היה יעקב ומי שאהב מאוד את בניה נקרא ישראל. ואיך זה, שאנחנו לא אומרים: "אהבת יעקב" אלא "אהבת ישראל". אבל הפעם הארכתי בנושא אחר.

לסיום ברכות חמות לאיתן ביום הולדתו ולא יום הולדת רגיל אלא החלפת קידומת שהיא הוכחה שהזמן רץ אפילו אצל צעירים.  קבל את ברכתנו ואיחולינו החמים להרבה אושר, שמחה ואהבה לך, לנואי ולשני הפרחים שלכם תומר ויהלי מאתנו ומכל המשפחה בו"ה, בו"ה לך!

"שבוע טוב"! וחג אורים שמח!!