חודש: מאי 2026

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

30.5.26   י"ד סיון תשפ"ו.

פרשת השבוע "נשא" מדברת גם על הנזיר. "להזיר מיין ושיכר יזיר, וחומץ שיכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי חייו…". הסימן הבולט של הנזירות הוא התרחקות מהיין. לא רק מן היין אלא גם לרמוז על אפשרות להפיק יין. כמו מענבים, או מצימוקים או חרצנים כדי שהנזיר לא יתפתה אפילו להעלות בדעתו/ להיזכר ביין. למה הדבר דומה, נאמר: "אל תרבה שיחה עם האשה" כדי להרחיק מחשבתך ממנה, וכן אמרו: "קול באשה ערווה", להראותנו שאדם נרמז גם מדברים רחוקים, מ'המעשה הרע' לדברי אלוהים. ולכן עליו (הנזיר) להתרחק מ'סימני' היין. אבל… שאלה: למה ירחיק עצמו אדם מן היין, שנאמר: "יין ישמח לבב אנוש" וכל יהודי מברך על היין מדי ליל שבת ומוצאי שבת. בליל הסדר מצווה עליו לשתות ארבע כוסות ובפורים שתייה "עד לא ידע". על כך אמרו אבותנו: " היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא הולך לראש". יוצא דופן היה הרמב"ם (כן, הוא היה גם רופא) שהמליץ שלא להימנע מיין אלא לשתות ממנו בכל ארוחה, ולא לשתות מים בארוחות, אלא אם הם מהולים ביין,  כי היין מסייע לעיכול המזון.  שימו לב, שאבותניו כנראה לא הכירו את הבירה האהובה כל כך בימינו.

כבר נאמר: "את אשר יאהב יוכיח" וזה מה שקורה לדעתי עם "השומר הצעיר". מתוך זיכרונות נעורים/ אמונה בצדקת הדרך או סתם סקרנות הלכנו לראות את המפקד השומרי בו נכנסו ילדי כיתות ה', ו׳, ז' לתנועה. וזה היה עצוב.  זו לא הייתה חוויה!  ודאי שלא כזו שתיזכר בלב משתתפיה כפי שאנחנו זוכרים את כניסתנו לתנועה. מי נוכח באירוע? הילדים, אפילו לא כולם, הורים וקצת אחים. גם לא ראינו סבים שהם-הם מייצגי המורשת. וחברי קיבוץ, חניכי התנועה, אותם זה מעניין? אולי נציגי המוסדות לפחות? הצחקתם. אבל אנחנו כולנו הם 'הרוח הגבית' של תנועת הנוער. באירוע נאמרו כמה מילים על ערכים, הייתה ברכת הורים (יפה) וזהו! הייתי חושב שאין לנוער שלנו יותר תנועת נוער! וכולנו עוד נראה לאיזו תופעות נגיע שאין תוכן ערכי לחיי הנוער. אבל מצאתי קורטוב אופטימיות  במשפט שנאמר במפקד, שמדובר בכניסה לתנועת "השומר הצעיר"! אז, אולי מהדור הזה תחזור העטרה? בדבר אחד הם עולים על העבר, משנה לשנה: בכתובות האש המרשימות, יופי שאין כמוהו!

דברים שפירסמה איריס שגריר בשם: "משל הטבעות". מסופר על אב שהבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני עותקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא היה יכול להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות, משווה את הטבעות לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות , הנצרות והאיסלאם, שכל דת טובה ואמיתית בדרכה. הרעיון שביסוד המשל, נקלט בתרבות המערבית ובמקורות מזרחיים, במרוצת הדורות שימש המשל כמצע לספקנות – אך גם להיפוכה- כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. אך תמיד במגוון הקשרים והתבוננות ביחס בין הדתות השונות ובחינה תוך הכרה במקורן המשותף: האב, והאל האחד. אני מספר על המשל כי הוא בעיניינו סמל לסובלנות, להקשבה, להכלה, לספקנות ולפתיחות,  שאנחנו זקוקים להם כל כך בעולם, במדינתנו וגם בקיבוץ.

ברכות מיוחדות לגלי, לדרך בה בחרת, להתקדמות ולשאיפה לגמר הגביע. ברכות מיוחדות לרומי על הישגייך ושאיפותיך  בקבוצת בנות 'מכבי חיפה'!  אמנם הדרך ארוכה אך יש לכם משפחה תומכת ומעודדת. אבא שלי שיחק כ"האלף-בק" שמאלי, (״רץ״ בעברית), בנבחרת הכדורגל של קן ורשה לפני מאה ועשר שנים (1916), ואני בטוח שהיה מברך אותך, גלי, ואותך, רומי, בברכת התנועה: "עלו והצליחו"

יום שישי 07.30 רחבת 'שומריה', ניר סיימה את מהלכי 'ההכנה לצבא' . גאים בך מאוד שעמדת במשימה.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

23.5.26   ז' סיוון תשפ"ו

קראנו לו "חג הביכורים" כי הבאנו ביכורים בתהלוכת הביכורים, והיה מה להביא למשק החקלאי לטקס. כשענפי החקלאות נמוגו אט-אט והתרכזנו בשניים – שלושה ענפים גדולים מאוד, באופן טבעי, גם שם החג שונה, (יש לו שבעה שמות) והיום הוא נקרא בפינו "חג שבועות" וזה אומר, לא חג חקלאי ולא חג דתי. משהו בין לבין. ואם אני צופה למה שקורה בחברה הישראלית, תוך מספר שנים לא רב, החג ייקרא חג "מתן תורה". הייתי רוצה למצות אצלנו את המאחד, ולהצהיר על החג, שפרט לטקס, במרכזו יעמוד הלימוד, (הוויכוחים) ועיצוב כדי לחזק את הערכים המשותפים שלנו. במקומות רבים בישראל, החג מוקדש לליל לימודים או ליל 'תיקון' של ערכי היסוד. אחרי כמעט 105 שנים לקיומנו, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נמצא מועד מתאים  שכזה לחיזוק ערכי הבסיס שלנו? ולמה לא בחג הביכורים/שבועות?

לפי בקשת בתיה עברנו על ניירות עזבונו של איתן כדי למיינם ולהחליט מה מתאים למסור לארכיון. בין הניירות גילינו גירסה על ה'סליק' ואני מפרסם אותה, בקיצורים קטנים, לזיכרו של איתן, שקרא לה שבעה כדי זהב:
"כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושא. עשיר מופלג היה השייך ולו אדמות פוריות בכל הסביבה. במרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.  קמצן היה השייך, בניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה בבוא היום. את אדמותיו חילק לבניו ביד נדיבה.. בנו הבכור קיבל את אדמות 'מנסי', ייתכן ובעבר ישב שם שבט מנשה. ביתו קיבלה את אדמות רובייה, שפירושה אביב, כשמה אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים ויקרא שמו כופרין. כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער, הוא משרתו האהוב, ובסתר יצאו בלילות, ובכל לילה טמנו כד ובו מטבעות הזהב. וכאשר טמנו את כל שבעת הכדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח ראותו אל קצווי ארץ, והזהירו פן יחזור לכאן ואף הוסיף ואיים "בחרב זו אערוף את ראשך". שנים חלפו אך הרינונים לא פסקו. הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשים. לא סתם הסכימו לקנות חלקת קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. הם בוודאי יודעים על המטמון החבוי  באדמתם. יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול. לצידו תלויות נפות גדולות לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר, סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, אני אותו נער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב"! לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר, והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ. אנשי הסליק, משולם וידידו גניק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה בהיחבא היו יוצאים ובידיהם כלי חפירה. בורות חפרו הם, עבור הסליקים, שם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ. בשעות היום היו הם ניגשים אל עבדאללה וביקשו הנחיות לגבי אותם כדים ומקומם המשוער. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע בפני הדייך לשמור סוד), מדי פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים. אנשי הסליק חפרו וחפרו אך העלו חרס בידם. לילה אחד מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל המוכתר לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת ונשאר שנים במשרתו המיוחדת. באותם הימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ בחפירות הגנה ומקלטים, נמצאו הכד הזה וכן שאר הכדים!״

מעודי לא שמעתי את הסיפור הזה ואיני יודע האם ב'מטבעות הזהב' יש כוונה  לנשק המוטמן? האם הסיפור הוא פרי דמיונו של איתן? מה גרעין האמת שבו?

וברכות לשהם ליום הולדתה. כששהם באה אלינו אני יודע שיהיה מעניין, שנשמע את דעותיה, שתספר מה קורה סביבה, שתתן תמורה להתייחסותנו האישית האוהבת אליה. כשאנחנו שומעים אותך, גם אנחנו מתחילים לחוש את החתונה שבדרך. מה יהיה ואיך יהיה וזה מרגש אותנו. ( למשל, מדמיין איך קיקה וניני מלוות אותך…). שהם יקרה לנו, זה יהיה כנראה האירוע המרכזי בשנה הבעל"ט, שירגש את כולנו. נאחל לך המון אושר ורק שמחות עם זהר, עם ההורים סיון ולירן ואחיך ספיר, ועם כל השבט הגדל, וכמובן איתנו ו"אל תפסיקי לרקוד"!!!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

16.5.26   כ"ח סיון תשפ"ו

משהו כללי על ספר "ויקרא", שסיימנו זה עתה לקרוא בו. יש הטוענים שספר זה הוא אחד מהגורמים לתופעת האנטישמיות בעולם ומתבססים על כך שהספר עוסק במקדש, בקורבנות, ענייני קדושה וכהונה. ולא בעם ישראל. ועל בסיס זה, אומרים, שהיהדות היא דת בלבד ושאינה לאום. שה'לאומיות היהודית' היא המצאה שהומצאה במאה ה- 19, ומוסיפים: "אם היהדות היא רק דת היא אינה זכאית למדינה". ועל  תאוריה זו התפתחה  לאורך השנים האנטישמיות, שספר "ויקרא" זו ההצדקה הרעיונית שלה. לנו לא קשה להזים את התיאוריה הזו בציון שלושה אירועים המוכיחים שהיה קיים יציאה עם:
1. יציאת מצרים הייתה של עם עבדים. זו ההגדרה.    
2. שהמשכן/מקדש לא היה רק מקום ל'כיסופי' הפרט בלבד, אלא מקום השראת ה'שכינה' לכל העם.
ו- 3. מעמד הר סיני היה מקום התגלות האלוהים לכל העם וכל העם ראה את הברקים והרעמים באותו אירוע  ("ויוצא משה את העם לקראת אלוהים… ויתייצבו בתחילת ההר"). החגים המקראיים אותם אנו חוגגים: פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים הם הכלים שיש לנו במשך דורות רבים כדי לזכור ולספר על עברו של העם, על ההיסטוריה הלאומית שלנו.

אדמות משמר העמק ניקנו ב- 1925 עבור "הכשרת הישוב" והועברו לקק"ל  ב- 1927, בגין חוזה התקשרות בין חנקין למשפחה ערבית משפרעם, על רכישת 5720 דונם במחיר של 2.5 לירות מצריות לדונם. אני בא לספר הפעם על נטיעת שדרת הדקלים בואך משמר העמק שניטעה ב- 4.4.34 , מיקומה נקבע ממיקום הקבע של הקיבוץ אל הכביש שנעשה לכבוד רוקפלר. למה דקלים דווקא? בהשפעת החברים שהשתלמו במקווה ישראל, בייחוד בלחצו של דוד חדשי שהתמחה שם ואדש שהיה הרוח החיה בנושא. בארכיון לא כתוב למה דקלים, רק כתוב: ב- 4.4.34 גינות הנוי מתקדמים, נטענו אשכוליות בחצר ושדרת דקלים. 62 דקלים מסוג דקל וושינגטוני ניטעו ונותרו היום רק 32 מהם. אדש כתב שהשתילים לא הובאו ממקווה ישראל אלא טופחו במשתלה שלנו מזרעים והייתה הסכמה בין החברים, שלפחות מקור הזרעים היה מקווה ישראל. אדש הוא האיש שטיפל בהם והשקה אותם עד 'שיצאו לעצמאות'. 92 שנים חלפו והם כבר גם לא צעירים. שדרת הדקלים, כמו הברכה הגולשת, כמו הבית הגדול והאלון הזקן היו לסמלי הקיבוץ (במשך השנים הצעתי כמה פעמים לנטוע ביניהם דקלים צעירים שיגדלו, שיחליפו את הנוכחים בבוא עתם ונתקלתי בסירוב בטענה שזה גידול מורכב ביותר).  לפעמים כשאני חושב בדאגה על עתיד הקיבוץ כקיבוץ, ולאן מובילים אותו, עוברת במוחי ההזייה כאילו טורנדו גדול וחזק תוקף ומפיל את שדרת הדקלים, את הכניסה לקיבוץ ארצה, וסוחף גם אותנו איתו/ם.

וברכות לקרין. מאז שנולדה הייתה היהלום, שעם השנים היה ליהלום בכתר של ארבעת אחיה. מיום שנולדה הייתה הנסיכה שלנו, צמחנו איתה ועם ירון לאורך השנים עם ילדיהם -נכדינו ועם נינותינו. זוכרים תמיד את תקופת הורותנו המאושרת בטיולים ברחבי סנטיאגו ובשבילי משמר העמק. רק אנחנו ואת.  השנים חלפו לא רק לנו, גם לך! שוב יום הולדת ושוב ברכות מהלב ושוב מחשבות נוספות, ורק דבר אחד לא משתנה כמה שאנחנו אוהבים אותך וגאים בך. חיבוקים ונשיקות!!! מהורייך.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

9.5.26   ט" סיון תשפ"ו

בעקבות הכתבה בוידאו על הסליק בבית קרינסקי ביוקנעם, אספר על הסליקים שהיו אצלנו. מורשת הקרב שלנו! אני מכיר את הסיפור מפי שני האנשים שהיו בסוד העניין וניהלו אותם, מפי משולם וגנייק! ומהארכיון. (סליק = הצפנת נשק בלתי לגאלי) הסליקים הקטנים הראשונים, התחילו כבר עם עליית הקיבוץ כולו ב- 1930 בצריפים בהם גרו החברים. בקירות כפולים או מתחת לריצוף החביאו את האקדחים והכדורים ללא ידיעת הדיירים. עם בניית בית הילדים הראשון מבטון מזויין , ששימש בית ביטחון לילדי הקיבוץ (שם החל החינוך המשותף), בית, שכדורי רובים לא יכלו לחדור את קירותיו. הקמת הסליק נעשתה בשעות שיחת הקיבוץ (בימים ההם כל החברים השתתפו בשיחות), משולם וגנייק, בלי שאף אחד ידע, בנו בבית הילדים (בעודם ישנים) קירות כפולים לשם הכניסו את ארבעת הרובים והאקדחים וזה היה הסליק האמיתי הראשון. ב- 1936 הוחמר המצב הבטחוני (החלו המאורעות). באותו זמן, נשק רב הגיע לארץ מפולניה, שכלל רובים ומקלעים. ההגנה חילקה אותו להטמנה בקיבוצים. היה חשוב למצוא מקום הטמנה עם גישה קלה שיאפשר טיפול בנשק. בשנת 1936 החלו לבנות את המקלחת והמכבסה, והוחלט לבנות תחת המכבסה חדר תת קרקעי לאחסון הנשק. בנוסף למקלחות נבנו גם שני חדרי אמבטיה לבחורים ובחורות , שאחת מהן תהווה כיסוי לפתח הסליק. כשהיו יורדים לסליק, לטפל בנשק, היו מסיעים את האמבטיה על מסלול מתכת ופתח הכניסה לסליק היה נחשף. (משולם סיפר לי שחברי הקיבוץ העירו וביקרו למה מעלים את רמת החיים דווקא עם אמבטיות במקלחת). כדי שהכניסה תתאפשר גם ביום וגם בלילה, דאגו שהברזים באמבטיה זו יהיו תמיד שבורים. הנשים התלוננו והנושא הגיע לשיחה בצורת שאילתא והתשובה לא ניתנה עד היום. לחברי הקיבוץ לא היה מושג על קיום הסליק, גם לאחר שאירעה חדירת מים לסליק ובשיחות הקיבוץ פוזרו כדורי רובים על השולחנות והחברים ניקו אותם בסמרטוטים לבל יחלידו. רק ארבעה חברים ביניהם חברה אחת ידעו ,עסקו וטיפלו בסליק: משולם, גנייק, לובקה, ורות יבין. רות הייתה מאוד אמינה על החברים וגם… בגלל יחסיה הטובים עם ברונקה. עליה היה לדאוג שבשעת חיפוש נשק של הבריטים ברונקה או ברטה תשבנה באמבטיה. כדי שלבריטים לא יהיו ספקות, והסליק יישאר עלום וחסוי. בשנות ה- 40 כשהחיפושים בקיבוצים תכפו, נבנה סליק נוסף תחת ברכת הקטלדיפ (היום במגרש החניה מאחורי הכלבו). עם הקמת המדינה הוחלט לפנות את הסליק ליער לשם כך אותרו מספר מערות. היו רבים שהאמינו שהנשק שהוצפן, יכין אותנו ליום בו חיילי 'עולם המחר', בו האמינו כל כך, יגיע לארצנו וכך נסייע לעולם המהפכה. המערות לא סומנו במדוייק ואיש כבר לא ידע/זכר היכן הנשק הוסלק. בשנות החמישים, ציידי דורבנים דרוזים מעוספייה שצדו ביער שלנו, באו לקיבוץ וסיפרו שמצאו במערה ביער ארגזים ובהם רובים וכדורים חלודים. משולם, גנייק והרצל הרפז חייכו. עם השנים הסליק במכבסה נפתח לחברים לצפייה מדי פעם ואפילו אני 'פתחתי' אותו (בעזרת ליאור פז) בסיור ובסיפור מלווה, שערכתי למשפחה ולידידים.  אני חושב שזה נכס נדיר של תקופת טרום המדינה בחיי קיבוצנו, וזו מורשת קרב שצריך להנגיש אותו לציבור, לטפח אותו, שבנינו ובני בנינו ובניהם יכירו אותו, כמו בסמלים אחרים שלנו.

וברכות לניר ביום הולדתה. נערה מושלמת, גם יפה גם "אופה" גם מתעמלת, גם רוקדת, חושבת ומתחשבת. כמה שאנחנו אוהבים את הקסם שלך, תמיד שמחה, לבבית, מחבקת  וזוכרת. נאחל לך את כל הטוב שתבחרי, הרבה אושר ושמחה עם הורייך, מיה והדר, מור אחיך ואורי אחותך. עם חבריך וחברותייך ויתר אהוביך ביניהם גם אנחנו.  

וחיבוקים וחיוכים לנינה נינתנו הרביעית ליום הולדתה השני. אולי לא תביני את מילות ברכותינו אבל בטח תרגישי את אהבתנו הגדולה. היום, אין מתוקה ממך ב ע ו ל ם. ברכות חמות נשלח להורים המאושרים, כן ירבו!

"שבועטוב"!