ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה
22.8.26 ט' אלול תשפ"ו
דברי הפרדה של משה לעם, ממשיכים גם בפרשת "כי תצא". הפרשה מתחילה ב"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו אלוהיך בידך – ושבית שביו, וראית אשה יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה והיה אם לא חפצת בה, ושלחתה לנפשה, ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עניתה" שבעים ושמונה פעמים נזכרת בפרשה המילה "לא" נזכיר כמה מהן: הלאו הראשון" "לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה …" מהמילים, האלה ניתן להבין שהיו לפחות שני סוגי שמלות, שמלת גבר ושמלת אשה. היחידים שהיו פטורים משמלה ולבשו מכנסיים היו הכוהנים וזאת, כדי שיוכלו לעלות במעלות המזבח בלי חששות מ'עין הרע'. לאו נוסף חל על 'ללבוש צמר ופשתים יחדיו', לאו נוסף: לחרוש בשור וחמור יחדיו. ולאו אחרון להפעם: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני", אבל משה החכם לא אמר 'עמונית' ו'מואבית' ואנו יודעים שאשה מואבית אחת, נישאה לישראלי מבית לחם – רות המואביה – וזכתה להיות סבתו של דוד המלך.
השבוע שמענו על בן קיבוץ נוסף שעושה 'רילוקיישן', המילה המחליפה למילה 'יורד'. קראתי ש- 270,000 כמוהו עזבו את המדינה בשלוש שנים האחרונות. רבין כינה את היורדים "נפולת של נמושות" היום צריך לומר שיש "מפולת כזאת". בחלקם יבואו להצביע בעד גיוס חרדים לצבא בעוד הם בנכר נמנעים מה'מילואים' ממש כמותם. כשהבעתי את דעתי/התנגדותי בשיחה עם חבר אמר לי: ”היה לנו חבר משותף שהתנגד בבוטות לתופעת הירידה מהארץ, ממש גידף וקילל את היורדים עד… שבנו ירד, מאז שתק, אז תיזהר בדבריך"! כשחבר שלנו ירד למקסיקו, ולמרות שהיה סמ"פ בחטיבת 'הראל' הוא לא חזר לארץ ל'מלחמת ששת הימים' כתבתי לו אז מכתב חריף ובו גינוי על התנהגותו והוא ענה ותירץ זאת בא' ו-ב' ואני שואל את עצמי האם נכשלנו בחינוך? לאהבת הארץ? למדינה היחידה והמיוחדת שלנו ולחשיבותה לעם היהודי? אצטט את אסף ענברי בספרו על נתן ועמוס: "אתה שואל את עצמך באיזה מובן הם יהודים? האם יש להם איזושהי תודעה היסטורית? האם הזריחות על הגלבוע והשקיעות על הגלבוע אומרות להם משהו על תולדות העם הזה בארץ הזאת? או שהם נהנים מהזריחות והשקיעות כמו שאפשר ליהנות גם באוסטרליה, והאם ה'שורשיות הצברית' שלהם היא בעת ובעונה אחת סוג של תלישות?" (סוף ציטוט). נכון שכל אחד צריך לחפש/למצוא את אושרו הפרטי, אבל זו כל התורה? כל 'ירידה' כזו היא פגיעה במורשת הורינו שעזבו הכל ובאו לארץ הזאת, ולנו, שנתנו דוגמה אישית בחיינו לדורות הבאים בארץ שגדלנו וגידלנו בה. אני יודע שיש כאלה שהחברים הכי טובים שלהם הם 'היורדים' בעת ביקורם, אולי אפילו בסתר מקנאים בהם, ויש, שתופעת הירידה בכלל לא מעסיקה אותם. לי קשה להשלים עם התופעה, ושבעתיים, שהם בני קיבוץ שלנו. וד"ל.
ברכות לתימור ליום הולדתו. חלפה שנה ואתה ממשיך להתקשר ולדאוג לנו כמעט מדי יום, ממשיך לשתף אותנו בחוויותיך/כם ומפתיע אותנו ביוזמותיך ופועלך והשנה נוסף גם הפודקסט על "ימי ראשית", על הקיבוץ. ולא שכחנו גם את הכלב קאיו. אוהבים אותך ומאחלים לך אושר, בריאות ואהבה גדולה ושמחה במשפחתך, עם ג'ני, עם ארבעת המופלאים שלכם אן, מאי, לי ותום ועם כל המשפחה הגדולה שלך! חיבוק חזק ומיוחד.
ולרעותי, ברכות חמות ליום הולדתך כבר אמרנו לך שהבאת לנו אור וחיבוק חם ואוהב בבואך אלינו. נאחל לך רק את הדברים הטובים שתרצי שהם בעיקר אהבה, אושר ושמחה לך, עם יהב ועם הנסיכה נינה ועם קרין וירון וכל המשפחה החמה, עם כולנו!
שבועטוב 
עמרם יקר. כמוני כמוך כואב ונצרב עד עמקי הנשמה על אלו ש"נשברו" במעלה הדרך ורוצים עכשיו לנוח, לשנות תנוחה. כן, פעם האשמנו אותם וקראנו להם "נפולת של נמושות", אבל כשאנחנו מתקרבים ורואים מי הם, אפשר לומר בוודאות שלא אנחנו ולא הורינו טעינו בחינוך. אנחנו לא גיבורים והם אינם נמושות, כולנו בני אדם וכל אחד שעוזב, בטח מי שלא על מנת לחזור, ליבו נקרע לגזרים רק ובייחוד כי הוא אוהב את הארץ הזו, נלחם עבורה, השכיל עבורה. הנה הוא מאבד חברים מי לנפש ומי לנשק. ליבו נקרע כי החינוך הערכי שניתן לו ע"י הוריו לאהבת הארץ הטובה שלנו, מושרש בו עד העצם אבל העצם הזו שהחזיקה ועמדה כנגד סערות נוראיות, נשברה יום אחד מאלף סיבות לאלף חתיכות. בחרדת קודש הוא יאסוף את השברים שהפכו לזכרונות ויניח אל תוך המזוודה הגדולה, ליד הפספורט וכרטיס הטיסה לכיוון אחד כי הארץ הטובה עליה צמח, הפכה למול עיניו לחסרת רחמים, אכזרית ומנותקת, הוא רועד כי ארץ אהבתו כבר לא שלו ואין לו בשבילה מה שפעם היה לה בשבילו והוא יכול עוד. בסיפור הזה אין אשמים ואין נאשמים, יש עצב, דמעה ולחיצת יד אחרונה, מיואשת.