שבוע טוב (56)

אני רוצה להתייחס לכמה עניינים לקראת השנה האזרחית החדשה 2013.

  1. כל חיי אני חוגג את ראש השנה היהודי. א' תשרי זה החג האמיתי שלי. אני מודה שהתוודעתי לחגי הנוצרים רק כשהיינו בשליחות בצ'ילה. התגלה לנו די במפתיע החלק היפה שלהם בטקסים (הלכנו בחצות לכנסיה הגדולה), במוזיקת התפילות, בקישוטי הרחובות והחנויות וזה היה כל כך חגיגי ויפה לעין, אבל השקפנו על כך מהצד. נכון, שאנחנו חיים על פי לוח השנה הגרגוריאני האוניברסלי אבל כל שנה אני תמה יותר ויותר, איך החג הזה תופש מקום, הולך ונעשה מרכזי כל כך בחיינו התרבותיים ואין לי הסבר מניח את הדעת.
  2.  ב – 2013 במשפחתנו הקטנה, יבואו עלינו לטובה שורה של ימי הולדת עגולים. לירן יהיה בן 50, לספיר נציין בר מצווה, תימור יהיה במהלך השנה בן 45, להדר, הראשון מבחינת לוח השנה, ימלאו 40, למיה גם, ולי, כן לי, ימלאו 80 שנה. אם יש תפילה בליבי היא: שנדע כולנו ביחד להפוך את השמחות הפרטיות לחגיגה משפחתית עליזה ושמחה. מי יתן!
  3. בפרוס השנה החדשה נכנסתי לחילופי דברים עם ו.הנצחה על הנצחת דור המייסדים בשטח בית הקברות עצמו. אני לא חושב שאני סנילי עד כדי כך שאני לא מצליח להבין, למה ו. הנצחה אינה חושבת שיש צדק בבקשתי להנציחם ליד קבריהם (בין 300 ל – 400 איש ואישה). נכון, כתבתי משהו לזכר הדור הזה שאני מאוד אוהב (על משכבם בלילות – מה עשו ומה חשבו) גם אמרתי שאם הטקסט שלי לא טוב דיו, ניתן למצוא משהו אחר, (אין לי אגו בנושא הכתיבה), כי אין מתאים יותר מאשר הנצחתם בשנת ה – 90 להיווסד הקיבוץ. כשעלותו של הפרוייקט היא בערך  5000 ₪. (אם יעשו דומה למה שקבץ' ואני חשבנו) אני משוכנע שהמייסדים ראויים, כדור, להנצחה ראוייה. חשוב להזכיר ולהיזכר שהם-הם אלה שבנו את המקום ויצרו את דפוס החיים וסולם הערכים שהם-הם קיבוץ משמר העמק.
  4. קראנו השבוע חוברת שכתבו נירה ואריה אשל (שהיה חבר קבוצתי) במשותף ששמה הוא "בגיל 9 הייתי לאיש" ובו סיפורו האישי של אריה בזמן השואה. (החוברת הוצאה לאור במלאת לו 80 שנה.) בין היתר הוא מבקר אותנו, ילדי הקיבוץ, על חוסר תשומת הלב והמחשבה כלפי  קבוצת הילדים שבאו משם והצטרפה אלינו במוסד. אני חושב שהיינו מאוד עסוקים עם עצמנו והם היו כל כך אחרים. וזה מה שכתבתי לו אחרי הקריאה: " אני פשוט לא מבין איך שתקת כל כך הרבה שנים אבל אני גם מבין את שתיקתך. בשנים האחרונות אני קורא עוד ועוד על תקופת השואה ואני רוצה לצטט לך כמה משפטים משלי שכתבתי:        לא ידענו להתייחס לילדי הגולה. לא הבנו אותם וגם לא ניסינו. אלה שחוו את השואה, ובייחוד הילדים, שעברו 6-8 מקומות חיים שונים במשך 6 שנות המלחמה, ראויים לבקשת סליחה מראש על כל מה שעשו, עושים או יעשו בחייהם. הם כיפרו כבר מראש על הכל, בתשלום אישי אכזרי. אסור לבוא איתם חשבון אף פעם, כי החשבון איתם כבר נערך לכל חייהם, למרות שלפעמים נדמה לנו שהם התגברו על הכל (כי שרדו את התקופה) ונהיו כמונו. מחל לנו על כך שלא הבנו. (סוף ציטוט).
  5. ממה שכתבתי ב"שבוע טוב" הזה יצאתי, כאילו מר נפש וביקורתי. עזבו זאת, קחו לעצמכם את היפה והטוב, את התקווה והשאיפות לאן שרק תרצו שתהיה לכולנו שנה טובה, טובה מאוד.

חשבתי איזו ברכה יכולה לחבר את כולכם סביבה ונזכרתי בברכה ההודית: "שיהיו לכם הורים מאושרים"! ותחשבו על זה.      "שבוע טוב"!

שבוע טוב (55)

ימי החנוכה עדיין לא עזבו את "השבוע טוב" שלי. בעקבות הסיפור של שבוע שעבר,    קיבלתי שיר, שאף הוא מתייחס להגדרת המכבים מיהם, מי היו, ולמה. והריהו לפניכם:

אבא, למה המכבים נלחמו ביוונים?

לא עכשיו.

למה לא עכשיו?

אני רואה עכשיו כדורסל.

נו אבא!

אה… מה זה חשוב. העיקר שהם ניצחו.

אבא, באנציקלופדיה כתבו שזה בגלל שהמכבים לא רצו לאכול חזיר.

יכול להיות.

ובגלל זה הייתה כזאת מלחמה!?

תראה, חזיר זה ים של כולסטרול, אולי המכבים היו בקטע של בריאות וכל זה.

ובגלל זה הייתה מלחמה?

המכבים האלה מהבריאות, יכולים להיות נורא קיצוניים.

למה היוונים הכריחו אותם לאכול חזיר?

כי הדתיים עושים עניין מכל דבר.

המכבים היו דתיים?

מה פתאום, דתיים לא הולכים לצבא.

אז איך הם ניצחו את כל היוונים?

אלוהים עזר להם.

אבל אמרת שאין אלוהים

באמת אין.

אז יש או אין?

אין. אבל הם חשבו שיש.

אבא, לא הבנתי.

מה לא הבנת?

אם יש אלוהים

אז תשאל את אימא.

כל פעם שאתה לא יודע משהו אתה שולח אותי לאמא

אני יודע דברים חשובים. אם יש אלוהים זה לא חשוב.

כתוב שיהודה המכבי ניצח את היוונים בבית חורון.

אם כתוב אז כתוב.

איפה זה בית חורון?

רחוק. זה לא בארץ, באמריקה.

אבא, קולומבוס גילה את אמריקה רק בשנת 1492

אתה יודע שאתה נודניק? זה בשטחים.

מה, אבא, המכבים היו מתנחלים?

ידעתי. אולי תלך לשחק עם שון?

אבא, כשנהיה שוב בטיב טעם, גם אותי יכריחו לאכול חזיר?

אם אתה ממשיך עם השאלות האלה, אין פסטיגל השנה!

אבל אבא אני מפחד, יש לי רק אחות אחת

אז מה?

למכבים היו חמישה אחים שנלחמו ביחד

אולי תלך לראות דורה

רוצה לראות מכבי

טוב תראה מכבי.

אבא, איפה המכבים?

הנה בצהוב.

אלה מכבים?

כן.

איך קוראים להם?

פייזר, ביינום, באטיסטה, בלותנטאל וקאמינגס.

אוף אבא אתה מעצבן. זה לא שמות של מכבים

לאן אתה הולך?

להילחם ביוונים!

אתה לא הולך לשום מקום!

אני רוצה להיות מכבי, דתי ומתנחל!

השתגעת?? אתה לא יוצא מהבית! שמעת?!!

סתם אבא, תירגע. אני קופץ עם שון למקדונלדס

אה. יופי. תביא לי ציזבורגר.

אבא, איך ניצחנו את היוונים?

בעזרת השם.

אז בשביל מה המכבים?

הם היו רק החיילים. השם עזר להם בעזרת השם, וברוך השם הם ניצחו.

המכבים היו חיילים?

אה… חיילים של השם, צבאות השם.

אז המכבים היו חב"דניקים

לא! לא! חס וחלילה!! הם היו ליטאים.

ליהודה המכבי היה נשק?

כן.

אז יהודה המכבי היה חילוני או גוי?

חס ושלום, מה פתאום חילוני או גוי?

אבל רק חילונים וגויים הולכים לצבא

פעם גם דתיים היו הולכים לצבא.

למה המכבים הלכו לצבא ואנחנו לא?

כי היום התורה שומרת עלינו.

ואז התורה לא שמרה עליהם?

אולי תלך עם מוישי לקרוא קצת משניות?

המכבים למדו משניות?

למדו תורה. הרבה תורה.

ולא עבדו?

חס ושלום.

אז אנטיוכוס נתן להם כסף?

לא. הם עבדו והרוויחו פה ושם.

בשחור כמו דוד יענקי?

יענקי לא עובד בשחור!

אז במה עבד מתיתיהו?

הוא היה חקלאי.

מתיתיהו היה תאילנדי?

השם ירחם, מה פתאום תאילנדי?

אז איך הוא עבד, בשדה עם חולצה לבנה?

ומנין לך שלבש חולצה לבנה?

מוישי אמר לי שיהודי אמיתי הולך רק עם חולצה לבנה.

אתה מבלה יותר מדי עם המוישי הזה. אבל הוא צודק.

מה רצו המכבים?

הם רצו מדינה יהודית עצמאית, שהם ינהלו אותה.

זה גם מה שאנחנו רוצים?

כן, אבל אסור לנו להגיד את זה. אנחנו לא צייוינים.

אבא אני רוצה להיות מכבי, ציוני, חייל!!

געוואלד! מה קרה לך?!

בצחוק אבא, אני הולך להופעה של שוואקי.

  אה, יופי. "תמסור ד"ש למשפחה של מוישי."

שבוע טוב (54)

כשנכנסתי לספרייה של בר אילן, מצאתי על השולחן שלידו התיישבתי, כרך של "מעריב" מ – 1982, בדיוק לפני 30 שנה. דפדפתי בו ובהגיעי לימי החנוכה ראו עיני סיפור ששבה את לבי. צילמתי אותו ואפילו איני יודע מי כתב אותו, כי לא נכתב. ואני מביאו לפניכם כלשונו, בקיצור מה. שם הסיפור: הילד צודק וכך כתוב: "הולך אני באחד מימי החנוכה האביביים ברחוב ופוגש בחברי מ. אנחנו חברים מתקופת הלימודים באוניברסיטה. חברי מציג בפני את בנו ואומר בגאווה: "הילד הזה עושה לי צרות". "ומה הצרות שעושה לך הילד?" שאלתי 'הוא בא מביה"ס בערב חנוכה' ושאל: "אבא, המכבים היו דתיים?" חברי מ. הוא בחור פיקח ומיד הבין שנקלע לצרה. הוא מנסה לצאת מן העניין על ידי פיזור מסך עשן. 'אז עוד לא היה דבר כזה' הוא אומר. " אז למה מתיתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן? שאל הילד'. "זה לא אותו הדבר" מתפתל האב. "זה כן אותו דבר. כשאכלנו בסטייקיה, שמעתי שהם מדברים על חזיר ואתה ואמא קוראים לזה לבן , כי אתם מתביישים…' ענה הילד. "טוב, המכבים היו דתיים" נכנע מ. האב. " אם , אתה, אבא היית בזמן המכבים, היית נלחם נגדם?" "לא!" ענה ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית "כי הם יהודים". "אבל כמו שאני מכיר אותך לא היית מצטרף אליהם." "אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?" מתחמק האב. "אז נדבר על עכשיו, למה אנחנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?" שואל הילד.  "זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים" הילד מחייך. ניכר שהכין היטב את המלכודת מראש. "ככה? ומהו שכתוב על הסביבון נס גדול היה פה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא בחנוכת המקדש? מה עשו במקדש – התפללו!" חברי יודע מראש שהוא נקלע לצרה. הוא פיקח ובנו פיקח כמותו. הוא יודע שהילד צודק שאין טעם להתפתל. "אתה צודק בני" הוא אומר 'אנחנו לא עקביים'. הילד מביט עליו במבט של מחנך ואומר: "אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי." "גם בזה אתה צודק" אומר האב ומבין שהמערכה אבודה. או חזיר או חנוכייה שניהם לא הולכים יחד אצל ילד שעיניו בראשו. ואצל המבוגרים אשר טחו עיניהם מראות? אצלם זה הולך. הם מתעלמים מהעובדה שמלחמת המכבים הייתה מלחמה דתית של היהדות נגד ההתייוונות. הם מתעלמים מהעובדה שהם היו מתייצבים נגד המכבים או נשארים נייטרלים, שכן מאבק המכבים ה"דתיים" לא היה אומר להם מאומה, להם אוכלי החזיר ומעלי הקטורת לאלילי הכזב בני זמננו, שהם המתיוונים של היום. המתיוונים אשר אינם מבינים את אשר הבין חברי, שהבין ועל כן מיהר להיכנע בויכוח עם בנו. הוא הבין שאם יכריע בעד החזיר, תוך ביטול משמעותו האמיתית של חג החנוכה, ישאל מחר בנו שאלה נוספת: אם חזיר, ואם ככל הגויים, אז למה מדינה?                                 "שבוע טוב"

שבוע טוב (53)

הערב נדליק נר ראשון של חנוכה. חג אורים שמח לכולנו. התלבטתי מה לכתוב על חנוכה שעדיין לא נכתב וראוי שייכתב. ניזכרתי שלפני כמה שנים "עסקתי" במסגרת לימודי "המבוא לקבלה" בהתייחסות הקבליסטים לתופעת הנס בחנוכה. לא התעצלתי, כמו שאומרים, מצאתי במחסן את המחברת מלימודי ואלה הם הדברים: ראשית השאלה: מה מסתתר מאחורי המושג נס? האם נס חנוכה יכול לקרות לנו כל יום בחיינו? האם נס חנוכה הוא אירוע על טבעי או תוצר של עבודת האדם? תחשבו רגע, האם קרה לכם בחייכם בחיי היומיום איזה נס? למשל פגישותיכם עם בני זוגכם, נניח, בבסיס צבאי בצפת,  זה נס? לזכות בהגרלה, זה נס? לפגוש מישהו שבדיוק חשבת עליו, זה נס?

הקבלה, שמייחסים לה אין ספור סגולות ויכולות לחולל ניסים ונפלאות סבורה, שאין בעולם שום נס, לפחות במתכונות בהן אנו משתמשים. עובדה זו יכולה לאכזב, כי בכל זאת חג חנוכה סב כולו סביב הנס הידוע שקרה למכבים לפני אלפי שנים, נס פך השמן. אז איך מסתדרים מושגי היהדות שלמדנו עוד בגן הילדים עם אלו של הקבלה? הקבלה מסבירה שהעולם שלנו פועל ומופעל על ידי חוק אחד בלבד: חוק האהבה. את החוק הזה, אמנם, איננו יכולים לקלוט בחושינו הנוכחיים, ולכן אנחנו לא מגלים שכל מקרה שקורה לנו, אפילו כזה שנראה כנס, הוא ידוע מראש ומכוון לעבר תכלית מסוימת, תכלית שכולה להביא את האדם, את הפרט, לטוב ולעונג. מקובל לחשוב שהטבע האנושי מכוון רק כדי לקבל אהבה ותענוג ליחיד ואילו חוק האהבה, עבור הקבליסטים,  מכוון כולו, להעניק אהבה ותענוג לכלל הבריות.

האם נס חנוכה אם כך, מתרחש רק בליבנו? אף על פי שנראה כי בעבר היו אנשים גדולים שחוללו ניסים ושינו את פני המציאות, האמת היא שהנס היחיד שיכול לקרות לאדם הוא שינוי התפיסה שלו את המציאות. זה נעשה על ידי הידמות לאותו חוק אהבה. ככל  שאדם יאמצו, כך יתפוס את המציאות בצורה יותר טובה (לו). האם יש לנו תקווה שייקרה לכולנו איזה נס רוחני עוד בחג חנוכה הזה?.. זה מסובך? פשוט צריך לקרוא את הכתוב לעיל יותר מפעם אחת ותיווכחו שמחשבות לא מקובלות יש גם בהן משהו. בינתיים, בואו נרד לקרקע ונזכיר לנו, לבנינו ולבני בנינו את מינהגי ומצוות חג החנוכה כפי שאנו חוגגים עוד מימי ילדותינו:

  1. משך החג: חג החנוכה נחגג במשך שמונה ימים מכ"ה בכסלו.
  2. הסיבה: ניצחון היהודים על היוונים הכולל: טהרת בית המקדש, חנוכת המזבח ונס פך השמן.
  3. סמלי החג: חנוכיה, נרות חנוכה, אור, לביבות, סופגניות, סביבונים.
  4. 4 מצוות החג:

1. הדלקת נרות חנוכה.

2. אמירת דברי הלל, הודיה וקריאת התורה,

          3. משחק בסביבון

          4. דמי חנוכה.

אני מוסיף, הפעם, שיר משלים, שקיבלתי מרעיה לחג:

בכל יום -יוסף רזניק

אף פעם לא קרה לי נס.

אף פעם לא נפלתי מצוק ולא הייתי טבוע

אף פעם לא שתיתי אקונומיקה ולא ניצלתי מפיגוע

אף פעם לא נכנסתי בטעות לרמאללה ויצאתי בסתר

אף פעם לא נפל עלי פצמ"ר במרחק חצי מטר

אף פעם לא תפסתי טרמפ ב 3- בלילה בסוף העולם

אף פעם לא היה לי גידול ממאיר שפתאום נעלם

אף פעם לא נולד לי בן אחרי שחיכיתי המון שנים

אף פעם לא ראיתי רוח הקודש אצל רבנים

אבל…

הרבה פעמים ראיתי את ה' בפרטים הקטנים

הרבה פעמים ראיתיו מדרכי מסקל אבנים

הרבה פעמים ראיתי תפילה מתקבלת

הרבה פעמים שמתי לב איך נפתחת לה דלת

הרבה פעמים סתם ראיתי משהו שעשה לי את היום

הרבה פעמים אלה היו ציפור, ופרח, או מילה אחת שהייתה במקום

הרבה פעמים זה היה פשוט ענין של הרגשה

הרבה פעמים זה אח או חבר שנותן זווית ראיה חדשה

הרבה פעמים הדברים הסתדרו בדיוק כמו שרציתי

הרבה פעמים חיפשתי תשובות – ומצאתי

הרבה פעמים ראיתי את זריחת השמש

-אחרי שהכול היה נראה אבוד אמש

הרבה פעמים קרו לי כל מיני "צירופי מקרים"

והרבה פעמים הם היו באמת מוזרים

הרבה פעמים חיפשתי מישהו ובסוף פגשתי אותו ברחוב

הרבה פעמים ראיתי את הרע מתברר כטוב

הרבה פעמים קיבלתי כוח לעמוד בקשיים

הרבה פעמים חשבתי – אולי בעצם הנס הוא הטבע של החיים…

[מתוך אין אדם בלי נס – פרויקט מיוחד לחנוכה]

         חג חנוכה שמח לכולנו!

                     "שבוע טוב"!

שבוע טוב (52)

השבוע עברתי חוויה אישית מרגשת. עשו לי מחווה ספרותית בחוג לספרות בהזורע. הוזמנתי לקרוא לפניהם סיפורים שלי. התגובה הייתה חיובית מאוד וחמה מאוד זה נתן לי לחשוב שאולי בכל זאת יש משהו בסיפורים שלי.

באחד מימי נובמבר, בבית הקפה בסטף ישבנו אחי ואני לקפה וארוחת בוקר.  ישבנו רק שנינו ושוחחנו. כאשר מסביבנו פרוש נוף מקסים של הרי ירושלים ואנחנו מנצלים את ה"אינטימיות" הזו לשיחת אחים. מתי אפשר בכלל לשוחח עם בן משפחה לבד, ללא בני משפחה אחרים מסביב או סתם חברים, רעש ילדים מתרוצצים, או הערות עוברי- דרך מוכרים? העיקר הוא למצוא את הסיטואציה שהלב פתוח לשיחה. נדיר מאוד. לי יש דרך משלי, אני מזמין את ילדי לנהוג את רכב הבריאות שמשמש אותי ואז… הרכב נוסע, הדלתות נעולות ואפשר לדבר. לרוב אני מנסה לקבל מידע מה קורה אצלכם. ילדים, בדרך כלל לא שואלים מה קורה לאבא. אם קורה משהו הוא מספר בעצמו. עם אחי, כל שיחה בינינו תמיד מתחילה… בספרים שקראנו או קוראים. הפעם לא היה כך, כי קשה לו לקרוא. אחר כך היגיע תור הנכדים אבל כשהוא צוחק, כואב לו בעצם החזה. אז סיפרתי לו קצת על הקיבוץ בו נולד ואחרי כן עברנו לדון, כן לדון בשאלת הבחירה האישית בחיים. באופן טבעי מתחילים בבחירה בנשים. במקרה שלנו התמונה ידועה ומאוד ברורה כך שאפשר היה לעבור לבחירות אחרות בחיים: למקום ביתינו, לעיסוקים השונים, לתחומי העניין בהם אנו עוסקים. אמרתי לו שאני מאוד שלם עם מה שבחרתי, שחלקן הגדול של בחירותינו נבעו מהחינוך שקיבלנו. חיי הקיבוץ תפורים עלי כתפירת חייט. השקעתי 20 שנה ברפת, 10 בחינוך, כ- 20 בספריית פועלים, כיהנתי 4 קדנציות כמזכיר הקיבוץ וזכיתי ללמוד תואר ראשון ושני לפי בחירתי, אך כנראה שכאן טעיתי כי לא הקדשתי מספיק זמן ללימודי יהדות שהיום הכי מעניינים אותי. הוא אמר שהבחירה שלו בטייס לא הייתה שלמה, כיון שהוא רואה את עצמו (בתנאי חיים שונים) ככוראוגרף  איך זה? שאלתי ותשובתו הייתה: אני הייתי צריך לבחור  90% בטייס ו – 10% כוראוגרפיה. בחרתי לכתוב ספרים עיוניים וגם רומנים שאמנם מעטים קוראים אותם, בייחוד נשים, שגם כותבות לי בנוסח: "איך ידעת לתאר אותי/ כתבת ממש עלי וכד'" אבל אז, נאנח ואמר לי: איך קרה שאנחנו (ז.א. גם אני) במקום להיות אנשי רוח היינו אנשי מעשה כל חיינו. נכון שבקיבוץ עמדות אנשי הרוח (הפעילים בתנועה, האידיאולוגים בתחומים השונים, בעלי המקצועות החופשיים,) היו תפוסות ולכן היינו צריכים לפרוץ לעצמנו נתיבים שנותרו והם היו בעיקר בעשייה, בעבודה פיזית. כאן כמובן נתן את דוגמת אבינו שהיה בכיר בתנועה בוויכוח על עיקרון הרוטציה בפעילות בתנועה, כשראה שבהנהגה לא מתכוונים לישם עקרון זה, פרש והלך לרכז את המטעים (בעיני שמואל, הוא היה צריך להיאבק ולא לפרוש ובעיני, אבא פשוט קרא נכון את המפה התנועתית. אמרתי לו: תראה, בגילנו המכובד שנינו עוסקים בכתיבה יוצרת, האם היום אנחנו אנשי רוח? או סתם עושים רוח? והוספתי: אני לא מצטער ולא מתחרט על כלום, אהבתי ואוהב! אבל הוא, עדיין רוצה להיות כוראוגרף ואם זה יבריא אותו… שינסה. תאמינו לי שהשיחה ממש נעמה לנו. אבל בעונה זו השמיים בהרי ירושלים התקדרו, התחילה לנשוב רוח קרה. לקחתי אותו בחזרה לביתו. בכל זאת הוא לא בריא. הייתה לנו שיחת אחים מעניינת ונעימה. גם את זה רצוי לעשות לפעמים.

                                                "שבוע טוב"