אני רוצה להתייחס לכמה עניינים לקראת השנה האזרחית החדשה 2013.
- כל חיי אני חוגג את ראש השנה היהודי. א' תשרי זה החג האמיתי שלי. אני מודה שהתוודעתי לחגי הנוצרים רק כשהיינו בשליחות בצ'ילה. התגלה לנו די במפתיע החלק היפה שלהם בטקסים (הלכנו בחצות לכנסיה הגדולה), במוזיקת התפילות, בקישוטי הרחובות והחנויות וזה היה כל כך חגיגי ויפה לעין, אבל השקפנו על כך מהצד. נכון, שאנחנו חיים על פי לוח השנה הגרגוריאני האוניברסלי אבל כל שנה אני תמה יותר ויותר, איך החג הזה תופש מקום, הולך ונעשה מרכזי כל כך בחיינו התרבותיים ואין לי הסבר מניח את הדעת.
- ב – 2013 במשפחתנו הקטנה, יבואו עלינו לטובה שורה של ימי הולדת עגולים. לירן יהיה בן 50, לספיר נציין בר מצווה, תימור יהיה במהלך השנה בן 45, להדר, הראשון מבחינת לוח השנה, ימלאו 40, למיה גם, ולי, כן לי, ימלאו 80 שנה. אם יש תפילה בליבי היא: שנדע כולנו ביחד להפוך את השמחות הפרטיות לחגיגה משפחתית עליזה ושמחה. מי יתן!
- בפרוס השנה החדשה נכנסתי לחילופי דברים עם ו.הנצחה על הנצחת דור המייסדים בשטח בית הקברות עצמו. אני לא חושב שאני סנילי עד כדי כך שאני לא מצליח להבין, למה ו. הנצחה אינה חושבת שיש צדק בבקשתי להנציחם ליד קבריהם (בין 300 ל – 400 איש ואישה). נכון, כתבתי משהו לזכר הדור הזה שאני מאוד אוהב (על משכבם בלילות – מה עשו ומה חשבו) גם אמרתי שאם הטקסט שלי לא טוב דיו, ניתן למצוא משהו אחר, (אין לי אגו בנושא הכתיבה), כי אין מתאים יותר מאשר הנצחתם בשנת ה – 90 להיווסד הקיבוץ. כשעלותו של הפרוייקט היא בערך 5000 ₪. (אם יעשו דומה למה שקבץ' ואני חשבנו) אני משוכנע שהמייסדים ראויים, כדור, להנצחה ראוייה. חשוב להזכיר ולהיזכר שהם-הם אלה שבנו את המקום ויצרו את דפוס החיים וסולם הערכים שהם-הם קיבוץ משמר העמק.
- קראנו השבוע חוברת שכתבו נירה ואריה אשל (שהיה חבר קבוצתי) במשותף ששמה הוא "בגיל 9 הייתי לאיש" ובו סיפורו האישי של אריה בזמן השואה. (החוברת הוצאה לאור במלאת לו 80 שנה.) בין היתר הוא מבקר אותנו, ילדי הקיבוץ, על חוסר תשומת הלב והמחשבה כלפי קבוצת הילדים שבאו משם והצטרפה אלינו במוסד. אני חושב שהיינו מאוד עסוקים עם עצמנו והם היו כל כך אחרים. וזה מה שכתבתי לו אחרי הקריאה: " אני פשוט לא מבין איך שתקת כל כך הרבה שנים אבל אני גם מבין את שתיקתך. בשנים האחרונות אני קורא עוד ועוד על תקופת השואה ואני רוצה לצטט לך כמה משפטים משלי שכתבתי: לא ידענו להתייחס לילדי הגולה. לא הבנו אותם וגם לא ניסינו. אלה שחוו את השואה, ובייחוד הילדים, שעברו 6-8 מקומות חיים שונים במשך 6 שנות המלחמה, ראויים לבקשת סליחה מראש על כל מה שעשו, עושים או יעשו בחייהם. הם כיפרו כבר מראש על הכל, בתשלום אישי אכזרי. אסור לבוא איתם חשבון אף פעם, כי החשבון איתם כבר נערך לכל חייהם, למרות שלפעמים נדמה לנו שהם התגברו על הכל (כי שרדו את התקופה) ונהיו כמונו. מחל לנו על כך שלא הבנו. (סוף ציטוט).
- ממה שכתבתי ב"שבוע טוב" הזה יצאתי, כאילו מר נפש וביקורתי. עזבו זאת, קחו לעצמכם את היפה והטוב, את התקווה והשאיפות לאן שרק תרצו שתהיה לכולנו שנה טובה, טובה מאוד.
חשבתי איזו ברכה יכולה לחבר את כולכם סביבה ונזכרתי בברכה ההודית: "שיהיו לכם הורים מאושרים"! ותחשבו על זה. "שבוע טוב"!
שבועטוב 