"שבוע טוב" (221)

פסח

23.4.16  ט"ו ניסן תשע"ו

".. לכל אדם שנפטר יש יום זיכרון. יש הזוכרים אותו בליבם, יש המציינים אותו בהתכנסות משפחתית בבית הקברות. אך יש, לפעמים שההיזכרות בו חלה באירוע מסוים וזה מה שקורה לי שנה אחר שנה, בהיכנסי בליל הסדר לאולם הגדול. בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו, נכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך טקס ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של אשתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר – בזיכרונות מ"הסדר של אבא", שידע לתת לנו את התחושה בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקיבוץ ושל עם ישראל כולו."  כך סיימתי את סיפורי "למה אני (כבר) לא אב הסדר".
פסח, הוא, אולי, החג המזוהה ביותר בעיני, במורשת אב לבנו – אבא ניהל את 'הסדר' 40 שנה ואני המשכתי אותו עוד 15 שנים. אני גם מודע לחוסר העניין המוחלט שלכם בו. מילות זכות לכם מצאתי דווקא בראיון המרתק שקיימתי עם פרופ' אביגדור שנאן לקראת פסח (ואני מקווה מאוד שצפיתם בו). אביגדור שנאן הוא אדם דתי. ליברלי, יהודי עם לב חם, איש חכם וידען בתחומי היהדות והישראליות, איש לשיחת רעים ומרצה מבוקש. בשיחתנו ("תגיד לי על מה לדבר כי אני יכול לדבר על פסח ארבע שעות רצוף") עסק בתמציות החג בכמה עניינים:  ליל הסדר בראשיתו, היה בכלל חג לילדים וחלקיו היו: הקושיות, שנתנו הזדמנות לאב הסדר לספר את סיפור יציאת מצריים לילדים, כלל את השיר 'חד גדיא' המדבר על ההיררכיה בעולם, כל אחד מעניש ונענש… עד שיגיע "עושה הסדר" הגדול, כשבמהלך הסדר שותים ארבע כוסות. וזה היה כל טקס הסדר.
הפסח צוין לראשונה לפני כ- 2640 שנה, כשהמלך (הגדול) יאשיהו קיבל מהכוהן הגדול את סיפור "אגדת יציאת מצריים" וציווה על כך שחייבים לחוג את ציון האירוע מדי שנה. ההגדה תחילתה בתושב"ע, ומהמאה השישית לספירה בכתב ועם המצאת הדפוס – בדפוס. במרכז ההגדה: להיות בן חורין! תרגום המילה- להיות חופשי. בשיחתנו אמרתי לו שבעיני פסח הוא חג משפחתי ושאיפתי היא לשבת עם כל משפחתי סביב שולחן הסדר, אבל השנה, כל אחד מילדי הולך למקום אחר ואפילו שניים מהם נוסעים השנה לדרום לצימר ל'ליל הסדר'. הביט בי, כאילו שאינו מאמין למשמע אוזניו ואמר: "הם בני חורין (!) לעשות כרצונם, ואם הם קוראים קטע מהטקסט השייך להגדה, דיינו! על מה אתה מתלונן? עליך לברך!" כי זו תמצית 'היציאה ממצריים' להיות חופשי, בן חורין! רעיונית, כמובן שאני מקבל את העיקרון הזה, אבל… שאיפתי, שנסב יחד כולנו, כל המשפחה הגדולה לחוג את 'ליל הסדר', נותרה כשהייתה ומתנחמת באנחה בקטע של "בשנה הבאה…".  המלווה בחיוך קטן.
"חג פסח שמח"!

וברגע האחרון : שמחים ומאושרים עם קרן ושיר להולדת הבן, חוגגים ועולצים עם גלי ורומי לקבלת האח, מע(א)ושרים עם הנכד ה- 15 ומברכים את משפחת בנצור מחותנינו.
עכשיו באמת נברך ונתברך ב"חג פסח שמח"!

"שבוע טוב" (220)

16.4.16  ח' ניסן תשע"ו
על המקרר שלנו יש מדבקה עליה כתוב: ליאן! ראשי תיבות: "לי ילדה אלוהים נתן". לא פעם תהיתי מה מקור השם ואז רעיה הביאה את הקטע: "ליאן הוא שם של צמח הלוטוס המסמל את פלא הבריאה. את הטהרה ואת היופי הרב שיש בפרח ולכן השם ליאן מביא עמו בשורות טובות וחיוביות. אחרי הסבר כזה מה נוסיף לך ליום הולדתך? שכך יהא ושרצונותיך ושאיפותיך יתגשמו, ואהבתנו בת ה- 19 תלווה אותך תמיד!

12006114_1063908520288201_6360717953322233913_n
שתי נקודות העולות מפרשת השבוע:
1. לשון הרע. הדיבור הוא אחד הכוחות החזקים שניתנו לאדם. ותמיד- תמיד פרשני התורה היו מתייחסים ושואלים איזה שימוש יש בדיבור, מתי לדבר ומתי לשתוק  ואני מוסיף לכך תופעה שאנחנו חווים כל יום: סגנון הדיבור, הבוטות, והקלות הבלתי נסבלת של התבטאות ברשתות החברתיות, של הטוקבקיסטים למיניהם שאף אחד אינו חסין בפניהם. השאלה היא מתי חובה לדבר ולהתריע ואיך להימנע מלשון הרע ולדעת איך להבדיל ביניהן. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה הקושרת בין הדיבור ליציאה לגלות ואני זוכר כמה דוגמאות מעניינות: גן העדן. הנחש מדבר סרה באלוהים. אדם וחוה מאמינים לו וחוטאים באכילת התפוח והתוצאה: גלות. או, יוסף, שדיבר סרה באחיו בפני אביו יעקב והתוצאה הגלות הארוכה במצריים (על סיפוריה נחוג חג הפסח) או המרגלים שדיברו סרה על הארץ ואמרו שהיא ארץ קשה ורעה והתוצאה הייתה, ארבעים שנה במדבר בדרך לארץ המובטחת.  וכל אחד מאתנו יודע שלאמירה כלשהי יש גם תוצאה, ולא תמיד חיובית.

2. הטומאה. ידוע, שאישה אחרי לידה זקוקה למנוחה. בתורה קוראים למנוחה זו טומאה. אחרי הולדת בן, כך כתוב בפרשה, האישה טמאה שלושים ושלושה ימים ואילו אחרי הולדת בת, שישים ושישה ימים. ממה נובעת האפליה הזו? בתקופה העתיקה כולם חפצו בבנים שיוולדו להם, שיהוו, בעתיד, כח עבודה במשפחה החקלאית ולכן, אישה שילדה בן, נחשבה כאישה שהצליחה במילוי תפקידה ואחרי 33 יום יכולה להתפנות להביא בן נוסף. ואילו זו שהביאה לעולם בת, מוטב שתמתין. כך בחשבון מצטבר יהיו לה פחות הריונות שיביאו לפחות בנות וכמובן, פחות עוגמת נפש לאב. רחל אמנו נהתה בבכי: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי", אבל בשום מקום במקרא לא נשמעה התחינה: "הבה לי בנות". משום מה נזכרתי שהורינו בלגלגם על המושבניקים היו אומרים: "מושבניק לא מצליח הוא זה שאשתו מולידה בנות ופרתו- עגלים".
חודש ניסן הוא חודש בו אנו מציינים שני דברים מהותיים וגורליים. חג הפסח, יציאה מעבדות לחירות (בני חורין) ויום השואה, יום לציון השמדת ששה מיליון יהודים על ידי הנאצים. כל חיינו נעים בין שני האירועים האלה ולכן כל כך חשוב לזכור ולחגוג את יום העצמאות, יום הקמת מדינת ישראל. על כך נכתוב בחודש אייר.

"שבוע טוב"(219)   

 9.4.16    א' ניסן תשע"ו
אירועי ה- 4.4.48 הם מאוד משמעותיים בחיינו. אני מביא עוד קטע "מוזר" במקצת, מסיפור "המערכה". (ואני ממליץ לכם לקרוא את ספרו של עמירם אזוב). יומיים אחרי ההפגזה, הולכנו למערת הפלמ"ח. שם התבשרנו על הפסקת אש ל- 24 שעות ושכל הילדים עד כתה י"א יפונו לקיבוצי העמק במשוריינים בריטיים: "… המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות לקראת הפרדה. משפחות עומדות חבוקות, מתחבקות, בוכות. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הנחתי לה לתת לי נשיקה למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני!" הושיט לי את הספר 'מפרש בודד מלבין באופק', "הכנס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד."      מקצת מהזיכרונות שאינם נשכחים.
היום, א' בניסן, שהוא היום הראשון בחודש השביעי בשנה העברית של היום. הוא החודש הראשון למניין החודשים בתקופת המקרא. "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לכל חדשי השנה…" כתוב בהגדה של פסח. ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך והתלמוד גם כראש השנה למלכים ובו החלו לספור את שנות מלכותם.
פרשת השבוע כוללת עניינים רבים. ראשית, הסיפור הנוראי על  מות בני אהרון (הכהן הגדול) ואלישבע, נדב ואביהו בטקס חנוכת המשכן, על תגובת אהרון המוזרה: "וידום אהרון" , על יסודות הכשרות כפי שכתוב: "המאכלות האסורות והמותרות". אבל בחרתי לציין נושא קרוב ללבכם –  להיתר ואיסור בשתיית יין. שתיית היין, מתחייבת לפי ההלכה: בקידוש ליל שבת, בהבדלה, בטקס החתונה, בסעודת שבע ברכות, בפורים, בפסח – 4 כוסות-, בברית המילה ובסעודה חגיגית שבה נאמרת ברכת המזון בציבור "על כוס יין מלא". ולמה אסורה השתייה בבית המקדש? כדי להבדיל בין קודש לחול, בין הטמא ובין הטהור בין עבודה קדושה (ללא יין) לעבודה מחוללת הנעשית תוך כדי שתיית היין. ומה קורה לשותה היין… חבורות ופצעים, בושה וחרפה באות עליו… הוא משיח עם אישה בשוק, מנבל פיו, ואומר דברים רעים בשכרותו, אינו יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה. אמרו חכמים: "נכנס יין יצא סוד"!. יין בגימטריה =70 וסוד בגימטריה = 70. מתוך זהירות יתר, נצטווה הכהן הגדול שלא לשתות בשעת עבודתו, לבל תתבלבל עליו דעתו.
"שבוע טוב"!