חודש: אוגוסט 2014

ראשית אני מבקש לכבות את הטלוויזיה ואת הסלולרים כי אנחנו בעיצומה של תכנית התרבות השבועית, בהקראת "שבוע טוב". לא אהבתי את ההתנהלות ששרתה בעת ההקראה בשבוע שעבר. מההערה ההומוריסטית על המשלוח אליכם במייל (נותרה ללא תגובתכם) ועד לכך לפואנטה של הסיפורון שהיא דווקא מצחיקה, שלא היה אחד (פרט לרומי) שהקשיב. (פתאום הבחנתי שאני ורעיה המחייכים היחידים). בשמיני עצרת – בחג הסוכות ימלאו ל'שבוע טוב' שלוש שנים. אני כותב בשבילנו (לאמא ולי) ובשבילנו, כל המשפחה! אני רואה בו נכס יחיד ומיוחד רק שלנו. לכן, אם נמאס לכם (להקשיב ו/או לקרוא) תגידו! בשביל להמשיך, אני צריך לקבל יותר משוב.

בדרך כלל הברכות מוגשות לאחר ציון תאריך, רק פעם בשנה הברכות מקדימות את האירועים ומועד זה חל לקראת פתיחת שנת חינוך חדשה. אנחנו מברכים את כולם בשנת לימודים מוצלחת ומהנה ולהלן רשימת המבורכים: ליאן ושוהם העולות לשנת י"ב, ספיר לכתה ט', מור לכתה ז', אן לכתה ו', אורי לכתה ה', מאי לכתה ג', ניר לכתה א' (ברכה חמה מיוחדת), גלי לגן 'שקד', לי לגן אורלי, רומי לפעוטון ה'כתום' ותום ל"בית של אורה".
ברכה מיוחדת לקרין וירון ליום השנה ה – 30 לנישואיהם. במסגרת הברכות שלנו יש לכך מקום בייחוד שאתה עצמך נשוי כמעט כפול שנים. שהיינו בשליחות בצ'ילה הופתענו לראות ששם מציינים את יום הנישואים השנתי ולא את ימי ההולדת. מאז אנחנו קצת רגישים לנושא. האמת, שאחרי שלושים שנה, אנחנו מאחלים בדיוק את מה שאיחלנו בחתונה עצמה: אהבה, אהבה, הבנה, הקשבה, שמחת הביחד והלחוד הכל באהבה! הייחוד בברכה אחרי שלושים שנה נעוץ אולי בציפייה לנכדים (נינים) שיבואו..  ומנישואים לחתונה: סיפור חתונת הזוג המעורב מיפו,(במזל טוב) ההפגנה הקולנית (המעוררת סלידה) בזמן הטקס והעיסוק הרב של התקשורת בנושא זה, הביאו אותי לדפדף בזיכרון התנ"ך שלי. לא התאמצתי במיוחד כדי להיווכח שמוחמד ומורל אינם הראשונים לנישואים מעורבים. מפורסמים מהם, מנהיגים הנחשבים בצדק כמנהיגי מופת של עם ישראל "נתנו לאהבה לנצח". לפניכם רשימה קצרה שאספתי: אברהם אבינו התחתן עם נוכריה– קטורה ונולדו להם 6 ילדים. ליעקב אבינו היו שתיים כאלה – ארמיות (בלהה וזלפה) מהן נולדו 4 ילדים, נמשיך ביוסף שנשא מצרייה (אסנת), יהודה שנשא נוכריה (בת שוע) ומשה רבנו (הנחשב לגדול מכולם) היה נשוי לשתי גויות (ציפורה והכושית). שמשון הגיבור התחתן עם דלילה הפלישתית, דוד המלך היה נצר לנישואים מעורבים (בועז ורות המואביה) ולקח אליו את בת שבע החיתית, למלך שלמה היו אלף נשים, שרובן לא היו יהודיות כשרות כמו מלכת שוא. וחג פורים על שום מה? במרכז העלילה נישואי אסתר ואחשוורוש הפרסי. אלה כמה דוגמאות מפורסמות אז מה הימין הדתי הקיצוני קופץ ומרעיש? יכול להיות שהם לא מכירים את התנ"ך? וד"ל. אני לא רוצה להשאיר את תגובתי למייל של דפני שהעברתי לכם, פתוחה. לרגע חשבתי שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות, או לומר שזה נושא של "ערכים", של "מהות", אבל לא זכיתי לקבל תגובה עניינית על "תפיסת" ראש השנה, שתיתן בסיס לשיחה, אלא.. כמה יפה לעשות הצגה עם כל כך הרבה מתנדבים וכ"ו וכו". אגב, אירוע שאני מאוד מעריך ומכבד. עצוב לי ש"מסביב יהום הסער" ואנחנו חוגגים את: "יחי אנחנו" ו"אין מלבדנו".    
"שבוע טוב"!  

18.8.1968 הוא יום הולדתו של תימור. תימור היחיד מבנינו שלא נימול על ידי מוהל אלא על ידי רופא בבית חולים. לא היינו שותפים להחלטה ואיננו יודעים עד היום אם היא נבעה משיקולים אידיאולוגיים (חילונים – דתיים) או מטעמים אחרים. מה שאני זוכר שב1968 חמישיית בנים נשלחו לעפולה ושרק לתימור המילה הצליחה למופת. כל היתר "זכו" לטיפולים נוספים בעיצוב יהלומם. מאז הקיבוץ חזר ל"עבודת כפיו" של ידיד המשפחה הרב מנשה. איחולי אהבתנו לתימור ביום הולדתו:  שכך ימשיך! עם משפחתו, עבודתו, רעיונותיו המיוחדים, יוזמותיו ו… התעניינותו ודאגתו לנו.

להלן חילופי מיילים ביני לבין דפני, שאני מאוד מעריך, שידה בכל ויד כל בה:
אני: דפני שלום! אני פונה אליך כאחראית-על, (גם) בנושאי התרבות כדי לברר אם הבנתי נכון (מהפרסום ב"דף") שהשנה לא נחגוג את כניסת השנה החדשה (בערב ראש השנה) אלא בהצגה?
דפני: הי עמרם! יש כוונה לקיים טקס מצומצם לפני ההצגה. אין לי פרטים מדוייקים על כך.
אני: אני לא יודע אם לצחוק או לבכות מתשובתך אבל מתבייש בלאן שהגענו ועל איבוד הפרופורציות. מבקש ממך שתדונו בכך פעם נוספת בהיבט הרחב (הלאומי, החינוכי והמקומי – שלנו). וכיון שלא קיבלתי תגובה, אני מספר לכם. אני יודע שלפחות אחד יקפוץ ויגיד : "מה אתה מתעסק בזה?" (משמע אני סתם מטרד לציבור). אני נוטה לא להתערב, אבל יש דברים שאני לא יכול לשתוק עליהם, למרות שאני יודע שאיש לא ייקח ברצינות את הערתי המוצדקת עד כדי שינוי המצב. אבל…איך בשנה כזו מיוחדת ואחרי קיץ כזה סוער, לא ישמעו אמירות של סיכום, ציפיות ותקוות, ולא תיווצר האווירה המיוחדת של ראשית שנה חדשה. אשמח מאוד להערותיכם.

ובאותו הקשר, סיפורון קצר שקיבלתי, שנקרא לו: "משהו קליל לשבת קייצית":
"הייתי זקוק בדחיפות לכמה ימי חופשה ומאחר שהבוס לא נטה לבוא לקראתי החלטתי "להשתגע" ונתליתי מהתקרה עם הראש למטה. חברתי לעבודה שאלה מה אני עושה – אז הסברתי לה שאני מעמיד פנים שאני מנורה, כך, כשהבוס ייכנס, יחשוב השתגעתי ויסכים להוציא אותי לחופשה. ובאמת, כשהבוס נכנס ושאל מה אני עושה עניתי שאני מנורה, מיד החליט לשלוח אותי לכמה ימי מנוחה כדי שאוריד לחץ. קפצתי ויצאתי מהמשרד. חברתי לקחה את חפציה ויצאה אחרי. הבוס שאל אותה: "לאן את חושבת שאת הולכת?" והיא ענתה: "גם אני הולכת הביתה, אני לא יכולה לעבוד בחושך!"
"שבוע טוב"!

אשית, אני רוצה להודות לכם על ההנאה והשמחה שנפלו בחלקי באירוע יום הולדתה של רעיה. יש רגעים בהם אתה מרגיש, ממש חש את המשפחה הנפלאה שלך, ערב שבת ההוא היה אחד מאלה. שכן ירבו.

בימי המלחמה, אי אפשר להתנתק מהתקשורת. לפניכם שני קטעים שזכו לתשומת ליבי במיוחד: ונתחיל אצלנו. אנשי נירים אמרו וחזרו בהתייחסם לקיבוצם בעוטף עזה: "כאן ביתנו, זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום ואנחנו דורשים בטחון" משפטים אמיתיים ונחושים. מאיפה הם מוכרים כל כך? מאימרות המתנחלים, מהטקסטים השגורים בפיהם שאנחנו שומעים השכם והערב. איך פתאום אותן מילים בדיוק מתארות שתי מציאויות חיים כל כך שונות באותו קיץ? או מוחמד דף אמר: "הלוחמים שלנו רוצים למות (קידוש המוות)כמו שהלוחמים שלכם רוצים לחיות" (קידוש החיים). כן, בדיוק כך אמר, למה התכוון? לחזון? למסירות נפש? ליצירתיות? לאמונה?       ודבר אחר שהתקשורת התעלמה ממנו: כמו בהיחבא חזרו נבחרי תלמידי כיתות י"א  ו – י"ב מאולימפיאדות הפיזיקה והמתמטיקה שהתקיימו בחו"ל, בהן זכו הישראלים במקומות נכבדים (מקום 5 בפיזיקה מתוך 85 מדינות ובמתמטיקה מקום 18 מתוך למעלה מ100 מדינות) בעיני, הישגים מבשרי עתיד אדירים  למדינה. מישהו שמע על כך? מישהו חגג? למשל שר החינוך? הייתי רוצה להתבשר שגם לבי"ס מגידו היו נציגים בנבחרת הזו.

ועוד לגבי חודש אב, בחודש אב קיים ניגוד קיצוני בין הספירה "היהודית" לבין הספירה "הישראלית". לוח השנה "היהודי" מתעטף יגון, צער, אבל וקינות על חורבן הבית, בעוד לוח השנה "הישראלי" נמצא – במצב רגיל – בתקופת שמחת החופשה מלימודים, ב"חום יולי אוגוסט", בבריכה , בגלידות, באווירה צוהלת, בנסיעות בילוי בארץ ובחו"ל. הקיץ של 2014 טשטש את ההבדל בין לוחות השנה בגין המלחמה בעזה.

אסיים בשיר "שיעור זהות" מאת חמוטל בר יוסף שרעיה הראתה לי:

אני מכאן, / הורי נולדו בגולה, / הם קראו למדינה יהודית "גאולה".

נולדתי לעברית המרובעת, הזקופה, הרעבה / וזאת הייתה סיבה לגאווה.

נולדתי בקיבוץ, / הלכתי יחפה, / לטוב ולמיטב גדלנו יחד כמו אחים /

בנות עם הבנים, / השמחה עם הפחדים.

לא היה שם בית כנסת, / אבל ערב שבת היה זמן מיוחד: /

אחרי מקלחת חמה כולם עד אחד היו לבושים חולצות לבנות /

שהגיעו מגוהצות מהמכבסה המשותפת /

בערב פסח קצרנו את התבואה החדשה. אחר כך התאספנו לחגוג את ה"סדר" /

והיינו ביחד מאוד, מאוד בקירבה. /

לא חשבנו שמה שעשינו היה יהודי, לא חשבנו שזאת סיבה לגאווה./

אני מכאן. / כאן "שלום" הוא פגישה ופרידה, /

רב הנשים מדליקות כאן נרות בערב שבת. /

שבוע אחד בשנה קשה כאן להשיג לחם ברב המקומות, /

יום אחד בשנה דממה של מדבר משתקת את רוב התנועה,/

שני ימים בשנה קול הצפירה הוא שיפוד של אש רוצע לבב. /

עם לא גדול ולא רב, / חי במדינה יהודית / היחידה אשר נאהב / לטוב ולמיטב/

וזאת סיבה לגאווה גם עכשיו.

"שבוע טוב"!

אני מרגיש צורך להקדיש את שער "שבוע טוב" ליום הולדתה של רעיה ואעשה זאת בשיר:

 

כמו מחוגי השעון.

אנחנו כמו שני מחוגי השעון בשעה שתיים עשרה, ההופכים למחוג אחד,

כמו באחת וחמישה או שתיים ועשרה או שלוש ושבע עשרה.

שני מחוגים ההופכים לאחד.

גם כשאנחנו בשתיים עשרה וחצי או באחת שלושים וחמש או בשתיים וארבעים

אנחנו שואפים בכל מאודנו להיות כבר בשתיים עשרה או באחת וחמישה.

אנחנו כמו שני המחוגים שבשעה שתיים עשרה הופכים למחוג אחד.

אין כח שימנע את התנועה הזו:

לא הרוח הסוערת

לא הגשם השוטף

לא הבוץ והרפש

לא השמש הממיסה.

לא השגרה

ולא הזיקנה

רק באהבה ובתקוה עד כלות, עד תום.

איננו מתעכבים…

בקצב קבוע חותרים לשתיים עשרה, אחת וחמישה, חמש עשרים וחמש,

שש שלושים ושש…בואך שתיים עשרה!
אנחנו שני מחוגים – מחוג אחד!.

 

 

 

נכנסנו לחודש אב יש האומרים  מנחם- אב. וזאת כדי להתנחם על הפורענויות שאירעו  בחודש זה ובראשן יום חורבן הבית בט' באב. מה המשמעות של השם אב? שמות החודשים העבריים "עלו" לישראל עם בני ישראל מגלות בבל והתקבלו ויותר מזה, נתקבעו בקרב עם ישראל כולו. חודש ניסן, למשל מבטא את "עבודת הצדיקים" וחודש תשרי את עבודת "בעלי התשובה" וכך כל חודש וחודש. נשאלת השאלה מדוע על שם האב, שהוא מזוהה עם הקב"ה, דווקא על שמו נקרא החודש שבו אירע חורבן הבית? התשובה המקובלת היא כי החורבן מבטא את היות הקב"ה האב של בני ישראל. חודש אב מבטא את האהבה שבאה מתוך ובעקבות החורבן ומסביר שבשעה שעם ישראל היה שרוי בנקודת שפל ובגלל מעשיו הרעים נגזר על בית המקדש להיחרב ועל העם לצאת לגלות, דווקא אז מתגלית אהבתו הגדולה של הקב"ה לעם ישראל, לא בגלל מעשנו אלא מפני שהוא אבינו ואנחנו בניו ומכאן מרחיבים, שאהבת אב לבניו נבחנת דווקא כאשר אלו אינם מתנהגים כראוי. כשהבן מתנהג כראוי, אין זה חידוש באהבת אביו אליו, כל אחד יאהב אותו, אבל כשאינו מתנהג כראוי וזוכה לאהבת אביו שאוהבו בשל היותו בנו! במילים קיצוניות יותר, כשהבן חוטא וסר מהדרך הטובה, אביו יאהבו תמיד, משום שהם קשורים זה בזה בעצם מהותם. ומכאן ייחודו של חודש אב על פני החודשים האחרים ואהבה זו הביאה לביטול גלות בבל ולשינוי מיגון לימי שמחה.
לכן חודש אב נקרא : אב!

יש המאמינים שאהבת האב גדולה מכל אהבה ויש האומרים שאהבת אישה, סילחו לי כולכם, אבל אני הכי אוהב את רעייתי שלי.

"שבוע טוב"

לספיר יום הולדת ואנחנו מברכים אותך ומאחלים לך רק שמחה, אושר, אהבה, המון יצירתיות: במוזיקה, בציור, בכתיבה והרבה עניין וקניית דעת.

 

המלחמה מתארכת. אין רואים את קיצה והדאגה לחיילים ש"בפנים" גוברת.

במלחמה כמו במלחמה…המלחמה הראשונה המוזכרת בתנ"ך היא מלחמת אברהם אבינו בארבעת המלכים שאירעה במאה ה- 19 לפני הספירה. המלחמה החלה כמלחמה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים,  על שליטה באזור ים המלח המורחב בו בכל אזור /ארץ שלט מלך. במהלך המלחמה אחיינו של אברהם, לוט, נשבה על ידי הארבעה. ואז אברהם ועימו 318 אנשיו, נלחמו בארבעת המלכים, ניצחו אותם בקרב, שחררו את לוט ואת יתר השבויים. מלך סדום הציע לאברהם, כהכרת תודה, לקחת לעצמו את כל רכוש המלכים המנוצחים, אך אברהם נשבע שלא ייקח לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל", אבל הסכים לחלק את השלל בין לוחמיו ואנשי העורף התומכים.
המלחמה הראשונה במסגרת צבא סדיר, צבא קבע, אירעה בימי שאול המלך וקרוייה "מלחמת מכמש". לפי המתואר ניצח צבא שאול את צבא הפלישתים.  את הניצחון הזה יש לזקוף לזכות יונתן בן שאול שיצר אפקט בהלה (תיכף יסופר) שהכריע את הקרב. העילה למלחמה הייתה ההתנקשות שביצע יונתן בנציב הפלישתי העליון בגבע בנימין והפלישתים ראו בכך הכרזת מלחמה. הצבא הישראלי מנה 3000 חיילים.  מהם 2000 בפיקודו של המלך שאול ו1000 בפיקודו של יונתן בנו. כשהצבא הפלישתי מונה 6000 פרשים. בתחילת הקרב צבא ישראל נסוג ואילו הפלישתים נאספו במכמש. על פי התיאור הכתוב יונתן עלה להר עם נערו והרג כמה פלישתים. כתוצאה מההפתעה, הנותרים נתפסו לבהלה וברחו. חיילי שאול רדפו אחריהם והביסום. בעקבות הניצחון הזה, התבססה מלכותו של שאול ואילו הפלישתים נסוגו לשפלה. מצב זה נותר בעינו עד המלחמה בהר הגילבוע בסוף ימי שאול, מלחמה בה מצאו שאול ובניו את מותם. אירוע דומה חזר על עצמו בעת החדשה, במלחמת העולם הראשונה בקרבות עם העותומנים על כיבוש ארץ ישראל, בפברואר 1918 פיקד גנרל אלנבי על הדיביזיה ה – 60 הבריטית והתקדם לעבר יריחו לשם כך היה עליו להקדים ולכבוש את מכמס (שם הכפר הערבי). אחד המפקדים נזכר בסיפור מלחמת מכמש ועלה עם כוח קטן לכפר, השתלט עליו ועל הרמה ממזרח למכמס. בעקבות פעולה זו התמוטט מערך ההגנה העותומני באזור והדרך ליריחו נפתחה. וכל היתר – היסטוריה.
היום שוב אנחנו אוחזים בחרב (משוכללת מאוד) שוב מלחמה נגד אויבנו ונשאלת השאלה הקלסית: הלנצח תאכל החרב? ואין חדש תחת השמש.
עד מתי יימשך הטירוף הזה?                      "שבוע טוב"!