חודש: מרץ 2016

2.4.16   כ"ג אדר ב' תשע"ו

ליהב ליום הולדתו כמה מלים. אנחנו תמיד מחכים לבואך, אנחנו אוהבים את הכאפות והחיבוק שלך, אנחנו מאוד אוהבים את השיחות הגלויות אתך (שהאחרונה בהן עסקה ביחסי הורים בנים). אנחנו מנסים להבין אותך כאחד מבני דור ה-y ותמהים איך ל ז מ ן אין חשיבות שהעיקר הוא ש ע כ ש י ו  טוב לי, מעניין לי ואני לא צריך יותר.  גם אם גישה זו אינה מקובלת עלינו, יש לנו הרגשה שעם הזמן, "דור לדור עוד יביע אומר". אז נאחל לך: רק טוב ורק אושר ואהבה שאצלנו, תמיד תמצא ועוד הרבה!.
בכתה ב', אני חושב, למדנו את הפתגם/אימרה: "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח". הפתגם מתאר בדיוק את יחסי הגומלין בין הכוהנים לבין העם או במילים אחרות כדי שהכוהנים יוכלו לעסוק בתורה, הם צריכים לאכול ומה היו הכוהנים אוכלים, תשאלו? בעיקר את בשר הקורבנות שהעם הביא למזבח בבית המקדש, המכונים 'קורבן חטאת', מאחר שהיוו מעין כפרה על חטאיהם. תראו אבסורד, הודות לחטאים שחוטא העם יש לכוהנים מה לאכול ומהאוכל שהם אוכלים יש להם כוח להרביץ/להרבות בעם תורה. כי אם העם לא היה חוטא ולא היה מביא קורבנות לא היה לכוהנים מה לאכול ולא היו יכולים להמציא פתגם חכם כמו "אם אין קמח אין תורה"… זה כמובן פירוש 'אחר' לפרשת השבוע "צו", העוסקת בתורת העולה, העולה על המזבח, אש התמיד שבו וקצת עוסקת גם ב"תלות" של הכוהנים בעם. אגב, היום – מי נותן את הקמח לעוסקים בתורה?
68 שנים למערכה על משמר העמק במלחמת השחרור, אירוע בלתי נשכח לבני דורי, קטע מתוך סיפורי "פתע נקטעה הילדות". המספר על תחילת ההתקפה:       "… השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי, זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם  ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי אפשר לנשום, אי אפשר לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז. התחפרנו עמוק תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדי "סנונית" וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא…"
מקצת מהזיכרונות שאינם נשכחים.
"שבוע טוב"!

26.3.16  ט"ז  אדר ב' תשע"ו

ללי ליום הולדתו: כל השנה אתה מלך ביום הולדתך, מלך המלכים!  פילוסוף חכם שלנו. כל רגע אתך, חוויה , אוהבים אותך ומאחלים לנו הרבה רגעים אתך ולך… המון עניין, שמחה, ואושר! ושתזכור שיש לך כאן סבים שמצפים לך!

שבע נביאות נתנבאו להן לישראל וארבעים ושמונה נביאים בישראל כתוב ב"תלמוד בבלי" (מגילה, י"ד) ומיהן? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. כיון שאנו עומדים בעיצומן של חגיגות פורים נקדיש כמה מילים לאסתר.
מגילת אסתר היא המגילה היחידה בה המילה אלוהים לא מוזכרת, אין בה תפילה, ואין בה לימוד תורה. זו מגילה בעייתית, הכי "גויית" שאפשר לתאר: יש בה משתאות, צהלה ושמחה, הרבה יין, (קאזינו) תחרות "מלכת יופי" אפילו, זו שזיכתה את ושתי בכינוי "הפמיניסטית הראשונה" (יש פרשנים האומרים שהיא מאוד רצתה להופיע בעירומה לפני אחשוורוש ופמלייתו אבל לכששמעה שגם אסתר תופיע בחגיגה, נהגה כפי שנהגה). שמה המקורי של אסתר היה הדסה. האסתר בא משם האלה עשתורת, איסתהר, אסתר, ואחר כך ונוס (ביוון) ואפרודיטי (רומא) כולם באים מאותו מקור. כמו שהדסה הייתה לאסתר, דבורה הייתה לדיבורתא וחולדה לכרכושתא. ואיך מייהדים את המגילה? ואיך נכנסה לתנ"ך? רבנים אמרו שכל פעם שכתובה במגילה המילה "מלך" מבלי לציין את השם המפורש אחשוורוש, הכוונה היא לאלוהים ומשום כך יש לה מקום בתנ"ך.
תנו רבנן (כפי שאומרים) שארבע נשים יפהפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר אך היו שאמרו שאסתר-הדסה הייתה ירקרקת כשיח ההדס והכוונה הייתה בעצם ליפהפיה אחרת –  לוושתי. פרשת השבוע שלפני פורים היא פרשת "זכור" (זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצריים) והיא מתייחסת לשניים: לזכור ולהשמיד! היא עוסקת במיגור הרוע, במלחמה ברוע אבל כיון שאנו בדמויות של פורים, אזכיר לכם שהמן הצורר היה מצאצאי אגג מלך עמלק שנלחם בשאול המלך. שאול לא הרגו אלא כלא אותו. (שמואל הנביא הרגו למחרת) וטוענים חכמים, שבאותו לילה בא אגג על שפחה וממנה יצא המן!.

כיון שבפורים אנו עוסקים, אשתטה ואעסוק בנושא שאין עוסקים בו בציבור וכותרתו: "פניו לדרום ואחוריו לצפון" והן הלכות לעשיית צרכים ב'שולחן ערוך'. שו"ע נכתב ע"י ר' יוסף קארו ב- 1563 בצפת. מקורה של הלכה זו הוא בגמרא במסכת ברכות שם מסופר שר' עקיבא הגדול מכולם, נכנס לבית הכיסא כדי לראות את מורו  ר' יהושע, כיצד נוהג בעשיית צרכיו. האם פניו לצפון-דרום או שמא מזרח מערב? וכשתלמידו בן עזאי העיר לו שזו חדירה לרשות הפרט והטיח בו : "העזת פנים" השיב לו ר' עקיבא: "תורה היא וללמוד אני צריך". ומהיכן באה הוראה זו? בזמן שבית המקדש היה קיים, המרחב הגיאוגרפי כולו היה מאורגן סביבו והמתפלל בכל מקום צריך להחזיר פניו כנגד המקדש וכך גם בעשיית הצרכים. בפעולה זו צריך להימנע מלעמוד בקו ישר עם בית המקדש ולכן הכיוון הוא צפון דרום ולא מזרח מערב. לא נרחיב בסוגיה זו בפרטים רק נאמר שכשחרב בית המקדש, ר' יוסי ביטל את ההלכה הזו בנימוק: "משחרב המקדש חדל המרחב להתקיים וכל אדם יכול לפנות כרצונו". ביטול הלכה זו היא אחת התוצאות הקשות של חורבן הבית. הוויכוח על איך להימנע מלעמוד בקו ישר עם בית המקדש בעשיית הצרכים נמשך עוד לאורך 400 שנה ורק יוסף קארו בשו"ע  פסק שיש לנתק את ההיסטוריה מהגיאוגרפיה. למרות שטען, שר' עקיבא צודק בגרסתו, שיש להיפנות בין צפון לדרום בהסתייגויות.
שתשמחו הרבה ותשתו במידה, חג פורים שמח!
"שבוע טוב"!

19.3.16 ט' אדר ב' תשע"ו

יום הולדת לנואי! כבר סיפרתי, ולא פעם אחת, על גודל האירוע של הולדת הנכדה הראשונה עבורנו. על ההתרגשות ותחושת האושר המציפה. האמת, ככה אנחנו מרגישים שנואי באה אלינו ו"נותנת" לנו שעת איכות. זהו, נואיתה, תמה תקופת הנוער שלך (המומחים אומרים שנוער היום, זה עד גיל 30). מעכשיו… . הבגרות, הרצינות, ההתבוננות, ההקשבה, ההבנה, האהבה, המשפחה הקטנה והגדולה הופכים להיות מאפייני הגיל. נואיתה, את בשבילנו כל כך צעירונת, ילדונת חמודה, נבונה ואהובה. קבלי את מיטב איחולינו ליום הולדתך שרק אושר ואהבה יהיו מנת חלקך!

פרשת השבוע "פקודי"  היא האחרונה בספר "שמות" והיא סוגרת את השנה הראשונה במדבר. בואו נעשה ספירת מלאי של שנה זו. היא התחילה ביציאת מצריים, קריעת ים סוף, קבלת  התורה, אירועי עגל הזהב ומסתיימת בבניית המשכן. שורת אירועים מכוננים לעם ישראל. משה העסוק  בבעיות הגורליות של קיום העם, עסוק מאוד גם בטיפול בצרכי הכלל ובטיפול במתלוננים עליו ללא הרף, מסכם את השנה דווקא במתן דו"ח כספי מפורט על בניית המשכן. המשכן נבנה מתרומות ולכן חשוב לו כל כך ליידע את העם מה היו ההכנסות וההוצאות של הבנייה כדי למנוע שמועות ו"לכלוכים". ובכן, על המשכן הוצאו  29 ככרות זהב ועוד 730 שקל זהב. ולמה הוא מדווח את הדו"ח הגזברי הזה? התורה מלמדת כי גם כשמדובר בנדבות לדברים הנוגעים בקדושה, גם כשהגזבר עושה עבודתו בהתנדבות וללא קבלת תמורה כלשהי, ראוי לתת פירוט, כדי שאף אחד לא יחשוד שמא כספו לא שימש למטרות שלהן יועד מראש. משה כמנהיג אינו רואה פחיתות כבוד למסור דו"ח כזה כי משה הוא דמות מופת לסדרי שלטון תקינים המחייבים שקיפות מלאה למעשי המנהיג. בואו נהיה רגע אקטואלים. מה קורה במדינתנו? ואפילו אצלנו. אנחנו מרבים לפרסם מספרים משוערים לביצוע פרוייקטים גדולים וקטנים, אך את התוצאה הסופית מישהו מפרסם?  מישהו יודע, כמה היה בסופו של דבר הסכום שנגרע מה"גידור" בתמה? או כמה עלתה בפועל שכונת הטוטמים? אפילו הנגרייה החדשה? למה לא מפרסמים? תשובתי היא: כי אצלנו אין סיכוי שמישהו יחשוד, שמא 'כספו' לא שימש למטרות להם יועד. (ציטוט מעצמי). אבל אני שואל מדוע 'האחראים' לא חושבים שמגיע לנו לדעת? לקבל דיווח מפורט? זה הרי שלנו! כדאי שמנהלנו הנבחרים יעיינו בפרשת השבוע בנושא זה למרות שאולי משה רבנו אינו הדמות לחיקוי עבורם וחבל…!  לסיום, שיר מאת משורר בלתי ידוע:
"… ללכת יחפים על הדשא / לאכול ערמונים בחורף / לקפוץ למים / לעמוד רטובים בגשם / לחכות לשלכת / להריח את הים / לבלוע את הרגע / לקבל ולתת / להתאהב / לחיות את הקיץ / לאהוב את חורף / לפרוח באביב / לחגוג את החיים / להרגיש שדברים נפלאים קורים…                                                 "שבוע טוב"!

5.3.16  כ"ה אדר א' תשע"ו

ביקרנו יחד בשייטת, וחשנו קצת את המקום בו שי שרת לפני 40 שנה. הזמן חולף ואיתו חלפו 40 שנה. 40 שנים זה המון זמן לכאוב, המון זמן להתגעגע. למבט עיניו וחיוכו בתמונות שנותרו, אנו מחזירים מבט וחיוך וממשיכים לזכור אותו באהבה גדולה.

פרשת "תצווה " עוסקת בעבודה במשכן ובמעמד הכוהנים. אני רוצה להתייחס למשפט "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". בין כבוד לתפארת רב המרחב והם רחוקים זה מזה. הכבוד קשור לאדם עצמו לגופו ולרוחו ואילו התפארת מתייחסת למעשה ללבושו, לביתו ולאדם העכשווי גם למכוניתו ולמכשיר הסלולרי אשר לו. אבל הפרשה הזו עוסקת ב"תפארת" וה"כבוד" הוא לה בלבד. היא מיועדת להמונים הנוהגים לחלוק כבוד למי שמוקף תפארת והדר. ה'תפארת' היא מיסוד הפאר, ההתפארות וגם התפאורה. לכל אלה, משום מה, חולק העם כבוד, וכך מערב מין בשאינו מינו. ונחזור למשה רבנו שהתפארת ההתפארות והתפאורה היו זרות לו. חכמים אומרים שמשום כך שמו אינו מוזכר בפרשה. וזיכרון אישי קצר וסותר שאני זוכר, בילדותי, הכבוד היה הרבה יותר חשוב מהתפארת וזה בא לביטוי בחריזת רפתנים:

"מי שנכנס לחדר האוכל במגפיים עם זבל ישר מהרפת, / מקבל מהמגישה ביצה נוספת."
והיינו שרים: "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים" והיינו אומרים: "בשביל לעשות רושם (התפארת) מספיק ללבוש בגדים יפים, ובשביל כבוד צריך לעבוד!" אבל אף פעם לא חשבנו על משה רבנו.

במסגרת 'מורשת אבות' יש מקום לומר מילים לטובת טרומפלדור, יוסף הגלילי, שעל פי התאריך הלועזי ב- 1.3. חל יום השנה ה- 96 למותו. מדי שנה היינו מציינים את יום מותו בי"א באדר. י"א באדר היה תאריך חשוב כי היה יום מיוחד לציון גבורה עילאית בתולדות היישוב בארץ. המשוררים שוררו עליו ואנחנו נשאנו את עינינו לפסל הארי השואג, שהפך למקום לעצרות עם ולהתכנסויות של בני נוער ומבוגרים. טרומפלדור נולד ב- 1980 לחם בשורות הצבא הרוסי במלחמת רוסיה- יפן שם איבד את ידו השמאלית ולכשהחלים שכנע את הרשויות שהוא יכול להילחם בידו האחת בחרב ובאקדח, הוא נפל בשבי היפנים ומתוך 70000 השבויים היו כ- 1700 שבויים יהודים שהוא ארגן אותם בנפרד. לכשהשתחרר קיבל אישית מהצארינה מדלית גבורה בקרב. הוא החליט לשנות כיוון ולעלות לא"י. בהתחלה התיישב בדגניה א', אחר כך עסק בענייני ביטחון ארציים, הקים את 'גדוד נהגי הפרדות' בשורות הצבא הבריטי וכשזה התפרק, יחד עם ז'בוטינסקי הקים את 'הגדוד העברי' (שם שרתו גם בן גוריון ובן צבי) טרומפלדור חזר משם לרוסיה כדי לארגן עלייה יהודית ונקלע למהפכה הבולשביקית וכשחזר לא"י, כששמע על התקפות הערבים בגליל העליון, בא לסייע לתל חי מול הפורעים ושם נפל כשהוא כבר נחשב מנהיג בטחוני- חברתי. לא משנה אם אמר: "טוב למות בעד ארצנו" או הפטיר קללה עסיסית ברוסית ברגעי גסיסתו, התוצאה הייתה שחייו ומותו הפכו לסמל, לערך, להזדהות עילאית עם המולדת החדשה-ישנה. לראיה, גם ז'בוטינסקי וגם ברל כצנלסון הספידו אותו. תנועת בית"ר נקראה על שמו רק ב"תיו" ולא ב"טית". חבל שבימינו כמעט כבר לא מציינים את י"א באדר כנכס לאומי, ורק מיעוט קטן מאוהדי קבוצות הכדורגל של בית"ר יודעים בכלל על שם מי נקראת קבוצתם.
אלה היו 60 שניות על טרומפלדור ביום השנה ה- 96 למותו.
"שבוע טוב"!