"שבועטוב"(579)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.4.23    י' ניסן תשפ"ג

השבוע, מילים אישיות, מילים מהלב.
כל כך הרבה דברים השתנו בימי חלדי. חלקם לטובה, חלקם לרעה אבל אחד מסמלי השינויים, המציקים לי, היא בדימוי חג הפסח – ב'ליל הסדר'.

אבא שלי היה טוען שחג הפסח הוא חג דו משמעי: חג משפחתי, בה המשפחה מסבה לשולחן החג ביחד, והוסיף: במסגרת משפחת הקיבוץ המסב כולו לציין את היציאה מעבדות לחירות יחדיו. במושגים של אבא: "אצבעות ההופכות לאגרוף" כך ראה ממש את הקיבוץ "ברגעיו הקשים וברגעי התעלות הנפש". וסדר פסח הוא הסמל. ליל הסדר מתייחס  לגאולת עם ישראל, אמר, ומי כמונו מבין את הביטוי "מגולה לגאולה"!. ליל הסדר, היה אחד הסמלים הגדולים, המלכדים, בתחושת אווירת חיי השליחות של המייסדים ושלנו בני הדור השני ביצירת חג קיבוצי, המחזק את המסורת היהודית שלנו ואת החברה הקיבוצית.  קריאת ההגדה בציבור, הייתה פסגת ההזדהות עם ה"אני מאמין" הגדול שלנו. עד כאן אבא. ואני מתגעגע לתחושה הזו.
'בסדר' בשנים ההן איש לא נסע למקום אחר. ההיפך, הוא הביא אלינו אורחים, כל אחד בארץ רצה להשתתף בו. ערב של תנועה 'מהעיר לכפר'. בשנת השיא שלי, כאב הסדר, היו נוכחים 1429 משתתפים! והיום? אומרים: שזו תקופה אחרת, אומרים: שזה "קיבוץ אחר", אומרים שהקיבוץ כבר אינו משפחה, ש"אנחנו נוסעים ל… כי פסח הוא חג משפחתי ולא המוני, אומרים: למי יש סבלנות לשבת עם כל הציבור הגדול הזה, אומרים ואומרים.. אפילו עד כדי לבטל את הסדר המרכזי. ובכל זאת אני מצר כבר כמה שנים, כל "ליל סדר" מחדש, על  ויתור הרעיון של אבא, שבערב המיוחד הזה החג המשפחתי משתלב במסגרת משפחת הקיבוץ. השבוע סיפר לי חבר מקיבוץ המופרט כבר שנים, שהשנה הם שוב חוזרים לערוך סדר קיבוצי (כל מנה עולה למשתתף 80 ₪) כי הם מרגישים בצורך להיות בליל הסדר ביחד! טוב, אנחנו קיבוץ שיתופי אז כבר לא צריכים/רוצים לחגוג ביחד. ה'שי לחג' מספק, כנראה את הביחד…
אני מתעצב ותמה איך בחג אולי הגדול בחגים, איך 'דור לדור אינו מביע אומר'.

הימים והלילות הקשים והמדהימים נשקפים גם מהכורסה. אכן, יש לי קושי להשתתף בהפגנות. אני חושב לעצמי מתי האווירה במדינה הייתה קשה יותר בתום מלחמת יום כיפור או עכשיו.
היום אני כל כך מזדהה עם המפגינים. "הפיוז כמעט נשרף" כששמעתי את הקודקוד מודיע על ההשהיה. איך בלי בושה הישווה את המצב הפוליטי בארץ למשפט שלמה כשאמר ש: "שני הצדדים טוענים לאהבת התינוק, לאהבת המדינה שלנו". אני יודע ולא רק אני יודע, שמה שחוצה את ישראל לשניים עד לאיום קיומי עליה, הוא לא משפט שלמה אלא משפט נתניהו. ניסיונותיו של נאשם לעוות את החוק לצרכיו האישיים עד שישלוט על מינוי שופטיו. וד"ל.

הדבר היחיד המשמח שהתרחש השבוע הוא יום הולדתו של יהב, נכד כל כך אהוב. אנחנו כל כך שמחים שאתה ורעותי חיים בינינו, חברים אתנו באותו קיבוץ, נדיבים ואדיבים, חמים ומחויכים תמיד. נברך אותך שבאמת תשיג את כל מאווייך הפרטיים, בעבודה, בלימודים, בדירה החדשה, ו… בכל שתרצה. אוהבים אותך  – חיבוק גדול מכולנו!!!
"חג פסח שמח" ו"שבוע טוב"!

"שבועטוב" (578)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.3.23   ג' ניסן תשפ"ג

כמה מילים על אריה אשל 'לייבלה', בן קבוצתי, שנפטר לפני שבוע. הוא הצטרף ל"סנונית" בכתה "יוד" למרות שכבר חי בקיבוץ בקב' שחר קודם כ3-4 שנים עד לפירוקה. קיבלנו 4-5 'ילדי גולה' אלינו ובהחלט הייתה בעיית קליטה. אריה הפך להיות אחד משלנו מיד. מאמציו להיות צבר כמונו הצליחו מאוד. אהבנו אותו, חיברנו אותו אלינו והוא ממש 'התחלק' להווי שלנו והיה כאחד מאתנו. גרנו בקומה העליונה בבית הגדול. היינו מאושרים והוא נסחף להרגשה הזו. אני זוכר שאחה"צ אחד, נכנסתי לחדר בו הוא גר והתחלנו לדבר ושאלתי אותו מתוך סקרנות מה עבר עליו בתקופת המלחמה והוא אמר לי שהוא לא מדבר על זה. חלפו הרבה שנים עד שקראתי את סיפור חייו והבנתי את סירובו. אחרי הצבא, החיים זרמו בקיבוץ. אריה ונירה הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה בנים כאן. נראה שעתיד מרשים נועד להם בקיבוץ. נירה בחינוך ואריה בנגריה ובניין. השאלה השנייה ששאלתי ולא קיבלתי תשובה הייתה כעבור שנים, "למה אתם עוזבים את הקיבוץ"? על כך ענה כך:  "החלטנו, ואני לא רוצה לדבר על זה". ועד היום בעצם אני לא יודע, ולמה, כי באותה תקופה הוא הגשים רצון ויחד עם אלישע לין היה אחראי לבניית חדר האוכל החדש. האושר נראה על פניו ופתאום בום! שלא מובן לאף אחד!  אני נזכר שבאחת מפגישותינו השנתיות אצל דיזי בבית, אחרי הרבה שנים הוא קם והתחיל להסביר. הוא תיאר מה ואיך היה אבל נמנע מלומר למה. אהבנו להיות בחברתו, ליהנות מאופן התבטאותו, מההומור המיוחד שלו, מטובו, וכך אזכור אותו.

פרשת השבוע "ויקהל- פיקודי" האחרונה בספר 'שמות' חותמת את תהליך בניית המקדש בו עסקנו בארבע פרשות השבוע האחרונות. נראה שכולם היו שותפים לבניה, בני ישראל תרמו את החומרים בהתלהבות, בצלאל ואהליאב, האמנים, בנו ועיצבו אותו ומי לא היה שם? משה עצמו, שגם לא עתיד לשרת בו. לפי הסיפור, כשהבנייה נתקלה בקשיים ונעצרה, אמר/נזף אלוהים במשה: "אין ברירה, עליך להתערב במלאכה ולהיות פעיל יותר" וכשמשה מתערב, מעביר את המסרים מאלוהים לבונים בשטח, דואג שהתרומות ייאספו, שיהיה תיאום  בין העוסקים בהקמה, המשכן הושלם בבחינת שידעו כל עם ישראל שללא התערבות ודאגת משה, ללא עבודת צוות מתואמת, המשכן אינו מוקם, הקב"ה מעניק למשה את רגע סיום בניית המקדש על שמו. במילים של היום, לא היה מספיק פיקוח בתהליך הבנייה, לא במשך זמן הקמת המשכן ולא בפרטי הבנייה. (מזכיר משהו!) הפרשה עוסקת גם בדיני השבת ונותנת מקום מרכזי במשפט  "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" השאלה היא למה התורה מציינת דווקא איסור מלאכה זה מתוך שלושים שמונה האיסורים. יש האומרים שהבערת אש היא מלאכה שקדמה להרבה ממלאכות הקמת המשכן. למשל, היה צריך להתיך את הזהב ואת הכסף ולשם כך נדרשה האש! ולכן מחמירים בה. והמשך יבוא.

ולסיום ברכות ללי ליום הולדתו (12), יום, שתמיד מצהיר ברבים על מועד סוף החורף ותחילת האביב. לי חביב! נאחל לך הרבה, ככל שתוכל לאסוף בכפות ידיך ובליבך. שתצליח, שתשמח עם משפחתך, אחיותיך, אחיך, חבריך וכמובן קבל חיבוק חזק מאתנו ומכל השבט במשמר העמק!
"שבועטוב"!

"שבועטוב" (577)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"      
18.3.23  כ"ה אדר תשפ"ג

על המצב: שמואל אחי, טייס(אל"מ) במיל, המרבה להתבטא בפייסבוק שלח לי את המאמרון שכתב ואני מפרסמו כי אני מזדהה עם הכתוב בו: רוב המנהיגים שלנו מעווים את פניהם ואומרים "לא יפה" על הטייסים ולוחמי הסיירות שמודיעים כי יחרימו את שירות המילואים שלהם, כאלו הייתה החרמה זו מוקצית מחמת מיאוס, כאלו היא מחוץ לתחום המאבק על דמותה ומהותה של המדינה. מצד אחד הם זועקים חמס על כל שעושות להם מפלגות הימין, שכוללות את אלו שאינם לוחמים, אינם משרתים ביחידות עלית, אינם מוכנים להקריב את היקר להם מכל למען המדינה הזו. אנו שמפגינים ומוכנים להילחם נגד התהליך המסוכן של הפיכת ישראל למדינה לא דמוקרטית, לא שוויונית, שורפת כפרים וגוזרת גזר דין מוות. מי מוכן לחיות במדינה כזו? מי מוכן להגן עליה בגופו ובנפשו? לא אנחנו. דווקא אנו שסיכנו ומוכנים לסכן את חיינו למען שלומה וקיומה כמדינה ליברלית, חופשית, בעלת ערכים ליברליים וצודקים, דווקא אותנו מגנים על שאין אנו מוכנים להיות מגן הפלדה של מדינה שערכיה אינם ערכינו, שהם דומים לחשוכות שבמדינות העולם.  נשק ההחרמה הוא נשקנו האחרון, השלטון נישען על תחושת ההשתייכות שלנו למדינה, שנגן על משטר מושחת ולא צודק שהם מנסים להקים כאן. לא! איננו כה טיפשים ועיוורים, אנו נילחם נגד המשטר הנורא שברצונם לבנות על הארץ הזאת. כדי שייכשל ניסיונם להרוס את שבנו הורינו…
הימים האלה שבין פורים לפסח הביאו אותי לחשוב על הדומה והמשותף בין סיפור המגילה (פורים) וסיפור יוסף (פסח). בכותרות, המשותף הוא:
1.  הסיפורים מתרחשים בבית מלוכה זר. (בארמונות פרעה ואחשוורוש) 2. העם עזב את הארץ בעת צרה. (ירד למצריים לשבור שבר והוגלה לבבל ופרס).
3. אנשים יהודים בודדים מגיעים לבית השלטון. (כמו אסתר, מרדכי ויוסף) 4. המלך גוזר גזרות השמדה.
5. הגיבורים עולים לגדולה בשל סריסים שסרחו. (גם יוסף וגם אסתר).
6. סוג הענישה זהה: תליה.
7. הלילה מהווה את נקודת המהפך. (החלומות של פרעה ונדודי השינה של אחשוורוש).
8. יוסף מציל את משפחתו מרעב ואסתר מצילה את עמה מהשמדה.
9. בסוף האירועים הגיבורים, גם יוסף וגם מרדכי, הופכים להיות ה'משנה למלך'.
10. יש גם כמה פסוקים למי שקורא בעיון הנראים ממש מועתקים: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" מול "… והנערה יפת תואר וטובת מראה". או בסיפור הטבעת: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף" מול ".. ויסר המלך (אחשוורוש) את טבעתו… ויתננה למרדכי".
מה בעצם רצה המחבר לומר כשבחר ב"גנבה הספרותית" הזו?
לדעתי, הוא רצה להזהיר שמה שקרה במצריים עלול לקרות בכל מקום ובכל זמן.  ואני מוסיף: שהמקום היחיד הבטוח ליהודים היא המדינה שלנו שגם בה לא חסרות בעיות וצרות.
"שבועטוב"!

"שבועטוב"(576)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

     11.3.23    י"ח אדר תשפ"ג

  1. על המצב הכללי: "זעקי ארץ אהובה!"
  2. על פורים: פרשת "תצווה" שנקראה השבוע ,ממש עוסקת ב"תחפושת" ו"אופנה". היא מתארת את לבוש הכוהן הגדול ויתר הכוהנים. אז מה לבשו? להלן רשימה מפורטת של סוגי הבגדים השונים. חלקם פרקטיים וחלקם רוחניים יותר: "ואלה הבגדים… חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ ומצנפת ואבנט". ומי לבש אותם? הכוהנים היו בני שבט לוי, השבט היחיד שלא חטא בחטא "עגל הזהב".
  3. 3.   "מינויים": "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. אמרו לזית מלכה עלינו. אמר להם: "החדלתי את דשני והלכתי לנוע על העצים?" הלכו לתאנה ואמרו לה "מלכי עלינו" ותאמר להם: "החדלתי את מתקי ואת תנובתי והלכתי לנוע על העצים?" הלכו לגפן ואמרו לה: "מלכי עלינו" אמרה להם: "החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?" אז הלכו אל האטד שהסכים כמובן אבל לשלטון טוטאלי. אלה ציטוטים מ"משל יותם" המתייחס לאירועים שבאו אחרי מות גדעון – ירובעל, בהם המליכו את אבימלך, שהרג את שבעים אחיו בני גדעון,  ורק יותם הקטן הצליח להתחבא מההרג והוא זה שבדרכו המיוחדת נשא את נאום המשילות הזה. הוא מתאר בבהירות ישיבת ו. מינויים המחפשת ממלא תפקיד מרכזי, למשל רכז תרבות, ופונה לחברים רבים, אבל אחד אינו יכול להפסיק את עבודת המחקר שהתחיל עכשיו, שני, יש לו תפקיד חשוב במסגרת עבודתו באיזה ארגון ואינו יכול, שלישי, פשוט לא מעוניין "לנוע על העצים" טוב לו לשבת בביתו עם משפחתו. רביעי, לא רוצה למלא תפקיד שיש בו מחויבות. ואז מה עושים? לא כל מה שהיה בעבר הוא נוסטלגיה ולכן גם מיותר, צריך, אולי, לחזור לימים שהקיבוץ החליט לחייב חברים למילוי תפקיד חשוב לציבור, ולשם כך היה עליהם לצאת, לאיזו תקופה, מעבודתם ומעיסוקיהם כדי למלא  תפקיד חשוב בבית של כולנו. חברות בקיבוץ כוללת לא רק זכויות אלא גם חובות! אולי כך גם תחלש התופעה של "מינוי מוסכם" בלבד ותחזור גם התקופה של "בחירה" לתפקידים.         
    רגע, שכחתי, תמיד אפשר ללכת אל ה"אטד", למצוא שכיר שישמח מאוד למצוא עבודה מאתגרת ומתוגמלת.  'משל יותם' הזה מתחיל להתאים לנו, אבל האפשרות המוצעת לנו היא:  הארכת קדנציות! פשוט כי אין לנו כבר את הכח/יכולת להתמודד עם חברים בלתי מוסכמים או 'סרבנים' ולהביא את הנושא להכרעת הציבור. אולי תנסו?

וברכות חמות ומיוחדות לנואי, נכדתנו הבכורה (ואני אחזור על כך לפחות פעם בשנה) ליום הולדתה, ולאחל לאיתן החלמה מהירה, זהירה ושלמה. נואיתה ,את גורמת לנו אושר ושמחה ואנחנו מאחלים לך את כל האושר האפשרי והשמחה הגדולה בביתך (העכשווי והחדש), עם בנותייך המרהיבות, עם הורייך ואיתנו, משפחתך הגדולה. מחזקים אותך לאורך כל הדרך ותמיד!

"שבועטוב!"

"שבועטוב" (575)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.3.23      י"א אדר תשפ"ג

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" כולנו משתמשים במשפט הזה אבל מה משמעותו? תיאור מצב? הוראה? ציווי? המלצה? עובדה אחת שאין מערערים עליה היא שבחודש זה חל חג פורים שהוא החג הכי עליז, הכי שמח מבין חגי השנה היהודיים. חג שמח, אבל מעורר שאלות על משמעות השמחה מן הסתם השמחה לא באה מעצמה, האם אפשר לזמן אותה, כי הרי חג פורים היום, גם אם תבוא לא בטבעיות?  התרבות שלנו משדרת ש'צריכים להיות שמחים', אפילו מוכרחים ושהצלחותינו בחיים נמדדות ומתגלות במידת השמחה שלנו (כך לפחות זה נראה בשידורים בהם אנו צופים). השמחה היא כמעט מטרה בחיים וביטוייה רק משתנים. היא מבקשת לבטל את כל המועקות והעצב המפריעים לנו. עלינו להיות שמחים ומאושרים. רק לשמוח, ולהנות מהחיים. בארצנו כדי להשיג את השמחה צריך, כנראה, להתעלם מהתלאות, ממייבשי הביצות שקדחו ממלריה, מהחיים הקשים של כיבוש האדמה, מההקרבה העצמית, מקרבות ומלחמות של מעטים מול רבים, מהמעברות וישובי הספר  בימיה הראשונים של המדינה, מהסתפקות במועט כאורח חיים, מהליכה, נתינה וויתור כדי להגשים רעיונות נשגבים.   ואז, כשהדגש עובר לפרט, נוצר הביטוי "מימוש עצמי" שיוצר בסיס חדש/אחר לאושר המביא לשמחה בחיים. אנחנו היום כחברה מודרנית, רוצים לשמוח ולא להתבייש בכך בבחינת "כי מציון תצא שמחת תורה", אולי "כי מציון תצא תורת השמחה".
אבל אם נגעתי בשמחה, ראיתי אותה בעיני ביום הולדתו של הדר, ראיתי שמחה אמיתית, שמחה פורצת, שמחה הבאה מן הלב. שמחה גדולה, ורחב לבבי.
פרשת "תרומה" פותחת בפסוק " דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי…" וכל זאת למען הקמת המשכן, המרכז הרוחני שילווה אותם במסע במדבר. הביטוי "תרומה" אצלנו, במונחים שלנו, משנה לשנה מהווה מעין תחליף ל"נדבנות", לתמיכה בנזקקים מכל הסוגים ונקראת: "מעורבות בחברה". לתרומות האלה אין דבר וקשר עם המילה 'תרומה' של המסע במדבר. שנים שאיננו מתחזקים את ה'מרכז הרוחני' שלנו, משוחחים על השקפת העולם שלנו, מגבשים את המכנה המשותף בינינו. כשהצעתי להכניס זאת לאחד מתפקידיו של אגף צעירים, אפילו שרק יהיה כתוב בתקנון, לא התייחסו לכך. אנחנו חיים ומתהדרים ב"חברה" מתוקנת בגין הגשמת רעיונות (ההולכים ומשתכחים) של הורינו המייסדים וקצת גם בזכות בני הדור השני. אם לא נתרום לחיזוק 'המרכז הרוחני' שלנו, הקיבוץ כקיבוץ לא יתקיים ויהיה רק שם של מקום עשיר בנכסים וכסף. נכון עשתה המזכירות שקיבלה את הצעת חן שצריך להתייחס לנושא. השאלה היא : "אם זה בכלל חשוב, מעניין, רצוי, הכרחי"? או דיונים שיהוו רק מטרד לחיי הנוחיות שלנו למצב בו 'נקבל את כל צרכינו מבלי שניתן את כל יכולתנו' לקיבוץ. כשמרבים לעסוק ב"תרומה" כדאי שנחשוב גם עלינו כנזקקים.

וברכות ליום הולדתה השלישי של יהלי, שהוא גם יום הולדתך האחרון כצעירת המשפחה כי מעכשיו… מי לא אוהב אותך? משתגע אחרייך? קבלי חיבוק אישי מכל אחד ואחת מאתנו ששמח אתך היום. נמשיך לאהוב אותך ושרק אושר ושמחה יהיו לך עם ההורים, תומר, הסבים, ו… עם כולנו! ילדה מקסימה שכמוך!

"שבועטוב"!