חודש: אפריל 2026

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

2.5.26   ט"ו סיון תשפ"ו

בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" יש 77 (שבעים ושבע) מצוות אני רוצה להדגיש שתיים מהן. את המצווה "מפני שיבה תקום" ו"הדרת פני זקן" ואת המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הראשונה אומרת שחברה נמדדת ביחסה לקשישים, וותיקים, לזקנים עתירי ניסיון, ידע וחולי. ולפעמים גם להקשיב להם, לצרכיהם וגם לסיפוריהם. כילדים למדנו את המצווה הזו שהייתה מתנוססת באוטובוסים כדי לפנות לזקנים מקום ישיבה. עם השנים תפסה את מקומה הסיסמה: "העולם שייך לצעירים" שהתעלמה מהזקנים ומנוכחותם. (לפני שבוע, לדוגמה, בעת שעמדתי בתור ב"הגשה עצמית" העיף אותי גבר צעיר בדחיפה גסה מהתור, הביט בי כשהוא 'מעמיס' לצלחתו, וגם לא התנצל, כנראה חשב מה הזקן הזה מסתובב כאן). 
והמצווה השניה: ״ואהבת לרעך כמוך"!  סיפור: יום אחד בהיותי בן עשר בערך, באתי לחדר ההורים בוכה. אחרי שאמא חיבקה אותי והרגיעה אותי שאלה: "מה קרה?" סיפרתי לה שילד מהקבוצה הרביץ לי והיא אמרה לי משפט שאינני שוכח "את המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' אי אפשר להגשים, אז תסתפק במשפט: "אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שיעשו לך". אני זוכר כשהייתי חניך, כתבתי אותו במאמר ל"מוסדנו" עיתון הקיר שנתלה על קירות חד"א, ואבא שהיה מנהל (רכז) המוסד היה מאוד מרוצה.

הידעתם? שלושה משפטים מהמחברת, שהם מקובלים באמירות שגרתיות ועל מה הם מסתמכים:
המקל והגזר: שיטת המקל והגזר היא שיטה בה קושרים גזר למקל באמצעות חוט ומשתמשים בו כמו בחכה, כדי לגרום לחמור לצעוד כדי שינסה להתקרב לגזר ובכך לסחוב את העגלה או הרוכב עליו. היום משתמשים בביטוי כשיטת השכר והעונש על דבר טוב מקבלים גזר ועל דבר רע מקבלים מקל.

עצת אחיתופל: כשאומרים על מישהו שהוא מייעץ עצות אחיתופל מתכוונים לומר עצותיו רעות. למעשה אחיתופל היה יועצו החכם של דוד המלך ושל בנו אבשלום ועצותיו היו טובות. "ה' ציווה להפר את עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא אל אבשלום את הרעה" (שמואל ב' י"ז, י"ד)

עם לבדד ישכון: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" היו מילותיו של בלעם שרצה לקלל את עם ישראל אך בעצם ברך אותו, היום מתייחסים לביטוי במשמעות של 'כל העולם נגדנו'.

ולברכות: לשני (באיחור מה) ליום הולדתו. שני, המכונה בפי כל שנוקי, נכד מס' 15 שלנו, הוא ילד שגם בגיל 10 נשאר הילד החמוד והמתוק בעולם. ילד שמחליף כדורגל בכדורסל מעיד על מקוריות, ועל עצמאות מחשבתית ומעשית ולמרות שראיתי את עתידו בכדורגל, החלטתו מעוררת הערכה ועוד לא אמרתי כמה שאנחנו אוהבים אותו. שנוק, מה נאחל לך? רק שמחה וטוב בבית עם משפחתך, רק שמחה וטוב עם משפחתך הרחבה, בני דודיך והוריהם, עם חבריך בביה"ס ובמרחב וכמובן מאתנו הסבים שלך.

 ולמאי, נכדה מספר 9 שלנו נשלח לך למרחקים את ברכתנו ואיחולנו ליום הולדתך. אנחנו כל כך גאים בך על היותך תצפיתנית בזמנים המורכבים האלה ואת משרה עלינו ממש שאר-רוח בשל כך. אנחנו מחכים לשחרורך בעוד… מאחלים לך: ראשית, שתשמרי על עצמך! וכן אושר גדול במשפחתך, שמחה גדולה עם חברותיך במדים ובלי, וחיבוק גדול וחם מאיתנו.                                            

"שבועטוב"!                                                                  

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

25.4.26   ח' אייר תשפ"ו.

מוקדש ליום העצמאות

את ההכרזה על הקמת המדינה – "היא מדינת ישראל!" שמענו כילדים מפונים מהקרבות במשמר העמק בהיותנו בקיבוץ גן שמואל, כל תושבי הקיבוץ התכנסו בחדר האוכל ועל הדשאים שסביבו להקשיב לרדיו היחיד שהיה להם וכולם/נו הקשבנו בשקט מתוח לנאומו של בן גוריון בעוד "מלחמת השחרור בעיצומה". את חגיגות השנה הראשונה (תש"ט) חגגנו במפקד המפורסם והמצולם של חברינו בחאקי עם לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח על הר הגעש. המלחמות האלה נמשכות כבר 78 שנים. לפעמים משנות צורתן, אבל כל המלחמות מתרחשות על זכות קיומנו כמדינה באזור עוין שאינו משלים עם עובדת חיינו בארץ הזו. בחיי המדינה היו  המון אירועים עצובים והמון אירועים שמחים לאורך השנים, לי ולבני דורי היו המלחמות נקודות ציון. במלחמת השחרור ב- 48' בעודנו ילדים, ולפני כן חווינו את 'מאורעות 1936-9'ואת מלחמת העולם השנייה (1939-1945) והשואה. וגדלנו בשנות המאבק בבריטים לפני הקמת המדינה. ב-1956 כבר השתתפנו במבצע 'קדש', ב-1967 במלחמת ששת הימים. ב- 1969 במלחמת ההתשה, ב-1973 במלחמת יום כיפור והאחרונה בה השתתפנו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982. המדינה כבר לא נזקקת לנו להגנתה, אך ממשיכה במלחמות עם בנינו ונכדינו. אומרים שכולנו יצאנו 'שרוטים' מהמלחמות (מה הפלא?) ושיום הזיכרון ל'נופלים בדרך' הוא היום המבטא אותנו יותר משמחת החגיגות. השנה אנחנו שקועים במלחמה שבה העורף הפך בה לחזית. עצוב לחשוב ש"מגש הכסף" של אלתרמן עוד אקטואלי ועצוב לחשוב, שמכל הדברים היפים והחיוביים שקרו לנו, וכל החוויות הנפלאות שעברנו. כשאנחנו מסכמים 78 שנות עצמאות אנחנו חוזרים למלחמות! אנחנו חונכנו למשימתיות ונתינה בשלושה ערוצים. ל"ציונות" (הקמת בית לאומי לעם היהודי- הקמת המדינה) ל"סוציאליזם" ( לבניית חברה חדשה, טובה וצודקת יותר) ו"לאחוות עמים" (לחיות באחווה עם בני דודינו באזור). משימות גדולות, אחריות גדולה, ש"כלי העבודה" לביצוען היה הקיבוץ. זה היה החזון שלנו והחלום שלנו.
על אף הטלטלות הפנימיות בעם, הפילוג, הדכדוך, אווירת האיומים והאלימות, אני חושב שהיו גם הצלחות בשבעים ושמונה שנות המדינה. אני מאמין במדינה שלנו, בעתיד שלנו כאן וכאחד שליווה אותה כל שנותיה היא מאוד יקרה לי עם כל  העיוותים מהם אנו סובלים וסבלנו בשבעים ושמונה שנות קיומה, ומאמין גדול במילות השיר:
"עתיד יפה מזהיר לנו מן השחור יאיר"!
על אף הבעיות , הדכדוך, הקשיים והמשברים אסכם את הגיגי ליום העצמאות תשפ"ו  במוטו של "שבועטוב":
ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה!
לבני דורי יש ים של זיכרונות עבר, ולפעמים אנחנו חוזרים עליהם בלי סוף. אבל ידוע שלזקנים יש זיכרונות חדים מעברם הרחוק אך הם לא זוכרים… שרק אתמול סיפרו אותם.  
"שבועטוב"!
נ.ב. לא יכול לסיים בלי לציין שני אירועי ספורט משפחתיים, בהם אני גאה במיוחד:
1. גלי נכלל בסגל נבחרת ישראל לנערים בכדורגל  ומשחק בטורניר בינלאומי בקרואטיה.
2. לירן זכה במדליית זהב ( מקום ראשון) לבני ה- 60 בחצי מרתון ירושלים.  
לשניהם, על המאמצים, ההתמדה וההישגים, ברכות ואיחולי הצלחה!!!

ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה

18.4.26   א' אייר תשפ"ו

אחרי שבע פרשות-שבוע, בהן עסקנו בבניית המשכן, בתפארתו, בהכנת כוח האדם שיעבוד בו כולל פרטי הביגוד אותם ילבשו הכוהנים, הגענו סוף-סוף לטקס חנוכת המשכן שלו בפרשת "שמיני". כלם מתהדרים ומתקדשים לקראת האירוע, לקראת התחלת העבודה בו בתחושת התעלות וחגיגיות. ואז מתרחש האסון כשנדב ואביהו בני אהרון נספים כאשר הם מעלים אש במזבח. משה מגיב מיד ואהרון שותק.  בחרתי להתייחס דווקא להמשך, לגסטרונומיה, כי מפרשה זו אנו מקבלים את 'שולחן המזון' היהודי כבר 3000 שנה, עד היום.  לא אתאר את עשרות מיני בעלי החיים, העופות, הדגים השרצים והרמשים, מקורות המזון, שאכלסו את ארץ הקודש, על פי המסופר בפרשה הם מתחלקים לשני מחנות: א. טהורים ו- ב. הטמאים. במילים של היום הכשרים והלא כשרים. מענין שמוזכרים בפרטים דווקא אלה האסורים באכילה ואלה המותרים מוזכרים בהכללה, במכנים המשותפים. כמו: 'מפריסי פרסה', 'מעלי גירה'  או 'מכוסי סנפיר וקשקשת'. כדי שתדעו מי הם אלה שצריך להיזהר מפניהם. קיבלתי מיורם טהר לב, שיר שכתב בנושא: ואלה הם חלק מהטמאים (מקוצר על ידי): "הגמל, השפן, העורב, הארנב / החולד, העכבר, הכוח והצב / החזיר והנשר, התנשמת  והדיה / החסידה, האנפה, הדוכיפת, העטלף /  בת-יענה ולטאה והחומט החולף". ומסיים ב: "אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארנבת, החגב והחרגול!"
הנאמנות והשמירה על התפריט מאז ועד היום  –  מדהימה!

ובהקשר לנושא, הנה סיפורון ילדות שכתבתי:  כמו בהרצליה

עודד הרפז בא אלינו מהרצליה לכתה ג'. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות, כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, בעוד אנחנו נסים על נפשנו.

ולסיום, ברכות לליאן ליום הולדתה. פתחנו את המחשב והבטנו באלף הצילומים שלך מפעם, שוב הרגשנו כמה את שלנו ושוב התגעגענו לשנים שחלפו שהיית ילדה קטנה ומתוקה. מאחלים לך רק אושר, שמחה, יופי ואהבה גדולה בכל שתפני, בכל מה שתעשי, לך ולשחר אישך, לך ולהורייך, ולאחייך מיטב איחולנו! ואל תשכחי את המשפחה הגדולה ואותנו האוהבים אותך תמיד, תמיד!

"שבוע טוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

11.4.26   כ"ד ניסן תשפ"ו

אם איני טועה, בשבת בחול המועד לא קוראים את פרשת השבוע אלא קוראים קטעים שקשורים לפסח, באיזכור יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות. ההפטרה הקשורה לשבת חוה"מ היא "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל אחרי חורבן בית ראשון בגלות בבל. זו נבואה המפיחה תקווה שהעם לא ייכחד וישוב לפרוח בארצו. והיא מתארת אותו מגיע לבקעה מלאה עצמות ומול עיניו הן מתכסות גידים, בשר ועור ורוח חיים והן נעמדות 'חיל גדול מאוד'- חזון גדול לעם בזמן קשה וכואב. בליל הסדר חגגנו את יציאת מצריים, בליל השביעי של פסח אנו חוגגים את קריעת ים סוף. בשבת חוה"מ אנו קוראים את מגילת "שיר השירים". שה"ש היא המגילה הראשונה ב'חמש מגילות' המיוחסת לשלמה המלך, המתאר את האהבה הגדולה בין שולמית הרועה לבין אהובה, שחז"ל ייחסו אותה לתיאור האהבה בין אלוהים לעם ישראל. בעינינו- סיפור אהבה גדולה, יפה ומרגשת.

לציון "יום השואה". אנחנו עם שזוכר, זיכרון העבר הם התשתית, המסד, שעליו בנוי ההווה שלנו וממנו נובעות תקוות לעתיד. הכוח שלנו נובע מרגשי ההזדהות והסולידריות עם עברנו שנמצאים בטקסים יהודיים ובתפילות. אולי הזיכרון הקשה ביותר, שמציינים אותו בדרכים שונות ובאינטנסיביות, הוא השואה, אותו מסע השמדה נאצי לבצע רצח המוני מתוכנן ומאורגן של מיליוני יהודים מתוך כוונה להכחיד את העם היהודי. השואה, תקופת השואה באה לביטוי באינספור יצירות אמנותיות, בספרות  – בפרוזה ושירה בסרטי קולנוע, בתיאטרון באמנות הפלסטית, בטקסי זיכרון ממלכתיים, קהילתיים ופרטיים. שירים שהפכו למעין תפילות כמו "אני מאמין" שהלחין ר' עזריאל מחסידות מודריץ' בדרך 'למחנות ההשמדה', או "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שירי "אפר ואבק" של גלעד ופוליקר, שירים שאינם דתיים בכלל. אבל ייחודה של השואה בשונה  מאירועים אחרים בתולדות העם, הנכללים בזיכרון היהודי, הוא שלא מציינים בבית הכנסת, את השואה אלא מחוצה להם! ומי כמונו המקדישים ערב זיכרון מכובד בפינת הגולה הייחודית, בשידור בוידאו ובהתכנסות ב'שביל'. אני גאה שהצלחנו להקים את "שביל המשפחות" לזכר קרובי חברינו שנספו בשואה,  ספק אם היום היינו נכנסים לפרוייקט המרשים הזה.

ב'דף לחבר' בשבת ה- 4.4. לא היה זכר לאירוע המשמעותי והמכונן ביותר בתולדות קיבוצנו "קרבות משמר העמק בתש"ח". גם למחרת- כלום! האם נכשלנו בהורשת זיכרון  האירוע? שני מזכירים, שני בני קיבוץ ששתו את  האירוע עם חלב אימם, לא זכרו/שכחו? מוזר ומדאיג… ולמחרת הייתה שיחת קיבוץ על ה"טס"ח" ואני שואל: מה קורה במדינה- מסביב יהום הסער ולנו אין מה לומר על כך? האם אין מקום לחשוב ביחד ולהתייחס לדברים? גם מחוץ להוראות והודעות הטכניות שנמסרות באמת למופת!. אלא לדון בטס"ח שלנו? לפעמים אני חושב ש'בקולקטיביות הרעיונית' היה משהו חשוב וטוב. היום מתייחסים אליה רק כפוליטית, אבל ל'פוליטית' הזו הייתה מחשבה של המהות, להגיב ביחד, במשותף. לברר, ללבן את כל האירועים המתרחשים בעולם, במדינה, בקיבוץ. חברי הקיבוץ דיברו בכל התחומים ודיברו הרבה. כל נושא הובא לשיחה, מיחסנו לסין העממית ועד מצב הפועל העברי במדינה, על הצגת "האדמה הזאת" של הבימה ועל "הוא הלך בשדות". כל הנושאים נידונו בכובד ראש בהשתתפות רבה וכך גובשה השקפת עולמנו. היה חשוב לשמוע מה החברים חושבים! והיום? אנחנו דנים רק בבעיות צריכה! כספים! חסכונות וכיו"ב או בטס"ח לשנות ה- 30 הרחוקות. איפה אנחנו חיים? רק בבועה שלנו? האם באמת אין לנו כבר יותר מקום ל'מאבק רעיוני', לדיון רציני כלשהו שלא קשור לצריכה בתקופה בה אנו חיים?  למשל, למה החילוניות מתמסמסת מול הדת? מלבד להניד בראש ולומר שאנו 'נשחקים'?  להבנתי זה התפקיד של המזכירים/ות כעת, זו שעתם היפה להרים אותנו מהיומיום השוחק! להפיח בנו קצת רוח ונשמה!

וברכות ליהב ליום הולדתו! נכד מס' 2 שלנו, כל כך אהוב! בהזדמנות זו נאמר לך תודה שאתה תמיד דואג לנו ועוזר לנו, ברוחך הטובה ובטוב ליבך. להודות לך על רעותי ונינה שהבאת לנו. נאחל לך הצלחה בדרכך, אושר במשפחתך הקטנה, הגדולה והמורחבת.  הרבה שמחה בעמלך!

"שבועטוב"!