ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה
18.4.26 א' אייר תשפ"ו
אחרי שבע פרשות-שבוע, בהן עסקנו בבניית המשכן, בתפארתו, בהכנת כוח האדם שיעבוד בו כולל פרטי הביגוד אותם ילבשו הכוהנים, הגענו סוף-סוף לטקס חנוכת המשכן שלו בפרשת "שמיני". כלם מתהדרים ומתקדשים לקראת האירוע, לקראת התחלת העבודה בו בתחושת התעלות וחגיגיות. ואז מתרחש האסון כשנדב ואביהו בני אהרון נספים כאשר הם מעלים אש במזבח. משה מגיב מיד ואהרון שותק. בחרתי להתייחס דווקא להמשך, לגסטרונומיה, כי מפרשה זו אנו מקבלים את 'שולחן המזון' היהודי כבר 3000 שנה, עד היום. לא אתאר את עשרות מיני בעלי החיים, העופות, הדגים השרצים והרמשים, מקורות המזון, שאכלסו את ארץ הקודש, על פי המסופר בפרשה הם מתחלקים לשני מחנות: א. טהורים ו- ב. הטמאים. במילים של היום הכשרים והלא כשרים. מענין שמוזכרים בפרטים דווקא אלה האסורים באכילה ואלה המותרים מוזכרים בהכללה, במכנים המשותפים. כמו: 'מפריסי פרסה', 'מעלי גירה' או 'מכוסי סנפיר וקשקשת'. כדי שתדעו מי הם אלה שצריך להיזהר מפניהם. קיבלתי מיורם טהר לב, שיר שכתב בנושא: ואלה הם חלק מהטמאים (מקוצר על ידי): "הגמל, השפן, העורב, הארנב / החולד, העכבר, הכוח והצב / החזיר והנשר, התנשמת והדיה / החסידה, האנפה, הדוכיפת, העטלף / בת-יענה ולטאה והחומט החולף". ומסיים ב: "אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארנבת, החגב והחרגול!"
הנאמנות והשמירה על התפריט מאז ועד היום – מדהימה!
ובהקשר לנושא, הנה סיפורון ילדות שכתבתי: כמו בהרצליה
עודד הרפז בא אלינו מהרצליה לכתה ג'. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות". לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות, כשמכנסינו מופשלים, פתאום קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, בעוד אנחנו נסים על נפשנו.
ולסיום, ברכות לליאן ליום הולדתה. פתחנו את המחשב והבטנו באלף הצילומים שלך מפעם, שוב הרגשנו כמה את שלנו ושוב התגעגענו לשנים שחלפו שהיית ילדה קטנה ומתוקה. מאחלים לך רק אושר, שמחה, יופי ואהבה גדולה בכל שתפני, בכל מה שתעשי, לך ולשחר אישך, לך ולהורייך, ולאחייך מיטב איחולנו! ואל תשכחי את המשפחה הגדולה ואותנו האוהבים אותך תמיד, תמיד!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 