חודש: ינואר 2015

פרשת השבוע פרשת "בא" מדברת על שלוש המכות האחרונות שהוטלו על פרעה שלוש 'מכות החושך': הארבה שכיסה את השמים, החושך ומכת הבכורות, שגרמו סופית ל"היתר" ליציאת מצריים. אולם פרשה זו עוסקת גם בדברים אחרים כמו: תיאור פסח- מצריים המשמש דגם יסוד לפסח לדורות רבים, מצוות התפילין הנזכרת בסוף הפרשה, שאצל אנשים דתיים בדרגות שונות עדיין היא נר להתנהלותם מדי בוקר, אך העניין שעיצב במידה רבה את דמותו של עם ישראל הוא לוח השנה העברי, לוח מקורי רק של עם ישראל שמתחיל במילים: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" והמועד יהיה תמיד: "כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". לוח שנה זה אינו קשור או דומה ללוחות שנה של עמים ותרבויות אחרים והוא מעין "הכרזת העצמאות" של עם ישראל, מסמל את היציאה מעבדות לחירות. והוא אומר: "כשהייתם עבדים משועבדים, לא עבדתם בשבילכם, אלא בשביל אחרים ולפי רצונם. וחודש ניסן, יהיה לכם ראש חודשים שלכם". אנחנו מכירים (מימינו במוסד) את הלוח הרומאי הנספר מאז ייסוד רומא (753 לפנה"ס), שמענו על הלוח הגרגוריאני או הלוח ההינדי, ששנת האפס שלו היא 78 שנים ללוח הגרגוריאני. אנחנו יודעים שקיימים לעמים שונים לוחות שונים. אבל קביעת הלוח העברי כציון ליציאת מצריים היווה מקור למצוות כמו: שבת, הנחת תפילין, הציצית, ואיסורים כגון: מכירת עבד, איסור נשך וריבית, איסור עוול במשפט, קביעות במשקל ובמידה, כל אלו תקפותן ביציאת מצריים, בשחרור מלוח השנה המצרי, וכך לוח השנה העברי שלכאורה הוא עניין טכני הפך לתעודת זהות לאומית. נכון שאנחנו כבר ממש לא מתייחסים ל"חודש הזה לכם ראש חודשים…"

אנחנו מתייחסים יותר לראש השנה וחגי תשרי ולצערי, הרבה יותר לסילבסטר ולראש השנה האזרחי. אנחנו זוכרים תמיד את יציאת מצרים בליל הסדר ומספרים עליה, אנחנו זוכרים את המכבים בחנוכה ומדברים בהם, אנחנו חוגגים את נישואי אסתר ואחשוורוש בפורים ומעצימים אותם לנשף-נשף וכן הלאה. אבל הס מלהזכיר את המייסדים של הקיבוץ, בחג הגדול של הקיבוץ, שהם שיצרו אותו, שייסדו אותו: את 'יום הולדת הקיבוץ!' כאילו הכל מתחיל רק ביום בו נולדו האחראים העכשוויים לכך שיש חג כזה וקודם… זה לא מעניין ולא חשוב. ואני שוב אחזור על מה שאבא היה אומר וחוזר ואומר: "מי שלא זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל". גם השנה פניתי לרכזי התרבות, למעצבי החג וביקשתי מהם  שייאמרו, כמה משפטים בזכות המייסדים וזכרם… ולשווא! האם רק עיתון "הארץ" צריך להזכיר לנו בתוספת צילום הולם (בתאריך הנכון) מאיפה באנו ואיפה התחלנו? וד"ל.

"שבוע טוב"!

אני יושב בחדר העבודה שלי, יושב ומתלבט מה לכתוב לחג הקיבוץ כדי שארגיש חג כמו שהרגשתי פעם בקיבוץ הקטן, הקיבוץ האינטימי כשחבר היה חבר מוכר, שאפילו העצים והפרחים, הפרות והסוסים היו מוכרים, שהשירים ששרת, הסיפורים שסופרו, שתזמורת, מקהלה, ריקוד, כתיבה ותיאטרון היו פרי יצירה עצמית. והתחושות שליוו אותנו כל הזמן, שמה שאנחנו עושים זה הכי חשוב, שחשוב יכול בכלל להיות. שהכל שלנו  ושלנו הכל, מעורבים בכל והכל מתערבב בנו. הרגשנו שמחה וגאווה שאנחנו שייכים לקיבוץ כשם שהוא שייך לנו, כל זה איפשר לנו למקמו כראשון לחגנו. לאור רגשות אלו הובלנו את החג במשך 24 שנים רצופות. חגגנו את עצמנו. היום זה אחרת וגם ב"אחרת" הזו אני מחפש מקום לשמוח ביום הולדת הקיבוץ ה – 93, ובהחלט מרגיש שיש לנו חלק ביצירה הנהדרת הזו והרבה גאווה שילדינו ממשיכים בדרך שהורינו התוו ורק שואל האם זה נכון שממרומי הגיל מתאפשרת גם נוסטלגיה לימים היפים ההם וגם נחת מהימים הנוחים שלנו. ומכאן לפרשת  השבוע 'וארא' ומזווית צרה אך משמעותית. ב'פרשת השבוע' מסופר על מכות מצריים ומתוארת הפגישה בין משה בן ה – 80 ואהרון אחיו בן  83 עם פרעה כשאמר לו : "שלח את עמי!" (שהוא "אחיו", כי גדל יחד עמו בחצר המלכות), ראו, אדם בגילם (שזה בעצם גילנו) הוא זה שיוזם ומוביל עם שלם…והיום, זה לא כמו בימים ההם. כבר כמה שנים אני נאבק שיתנו כבוד ל"דור משה" שלנו, דור המייסדים ויזכירו אותם בחגיגות יום ההולדת שלנו ואז…שולחים אותי ללוחות הזיכרון התלויים במועדון.  אתן להם כבוד בציטוט מסיפור של נתן שחם: "הוותיקים חברים זה לזה. יש בחברותם מעין קנאות לייחודם. חלוצים, נחשונים, סוללי דרך. הם הקימו תנועה, אמרו נעשה ונשמע, ועשו ושמעו. יש חברות למלאכה וידידות למי שחולק עמך עבודה קשה בנאמנות.". כמה נכון וכמה ראוי לתת להם כבוד על כך. על זה, כנראה, אמשיך להיאבק. ובכל זאת אני מאושר שגדלתי ובגרתי והייתי לאיש במשמר העמק, כאן הקמנו את משפחתנו ותרמנו ככל יכולתנו למען כך שהקיבוץ יהיה טוב יותר והחיים בו מאושרים ונכונים יותר! היום הזה הוא ציון דרך של רבים מאתנו ולידינו יש גם אחרים שאפילו אינם יודעים ומבינים למה חוגגים, בכלל את יום הולדת לקיבוץ.

ומכאן, אעבירכם לארכיון בו מקופלים 93 שנות קיומנו. הצילום המצורף מוכיח בעליל שאבא, בן-עמי, הוא האיש שיזם והקים את ארכיון הקיבוץ. הוא ולא אחר. חיפשתי בארכיון עדות לפעם הראשונה בה נחוג יום ההולדת ומצאתי ש: בשנה ראשונה ב-21.1.1923, התקיים נשף צנוע שאין פרטים על תכנו בשניה 21.1.1924: נשף צנוע בגלל רעב ומחסור, בשלישית 1925 שוב נשף צנוע, ובשנה הרביעית ב-1926 נערך משפט על הקיבוץ. "משפט על החטאים אשר חטאו בשנות קיום הקיבוץ. הקטגור היה מייטק, הסניגור בוריה והעדים: 1. מזכיר הקיבוץ שמואל וייסמן, אשר בעדותו היה צריך למסור על המצב בחשבונות 2. תחכי על הסתכלות הפועל הותיק מנקודת השקפתו של מעמד הפועלים. 3. מלטר רווק על מצב הרווק בקיבוץ.   4. גדעון – חולה . על מצב החולה בקיבוץ. 5. מיקר בעל משפחה על מצבו של בעל משפחה בקיבוץ.  6. הניה על מצב הילד בקיבוץ.  7. דוד פ. על מצב האורח בקיבוץ. המשפט נמשך שני ערבים ושניהם נגמרו בריקודים עד אור הבוקר. אני מביא כמה סעיפים מכתב האשמה: א. אי מציאת פתרון לשאלת החלפת המשטר הקיים במשטר חדש המבוסס על עבודה ושוויון תנאי החיים. ב. אי מציאת פתרון לשאלת הפרט ע"י שחרורו וע"י מתן אפשרויות להתפתחותו החופשית. ג. אי מציאת פתרון לשאלת האישה. ד. אי מציאת צורות חדשות לחיים האירוטיים. ה. יצירת חיי אחווה וידידות בין איש לרעהו. ו. הגברת ההרגשה החברתית, אינטנזיביות החיים, היצירה התרבותית ותוצרת העבודה ע"י שיתוף ז. אי יצירת סביבה מתאימה לחינוך נכון של הדור החדש".
שמורים עמי פרטי כתב האישום ואם ניכנס לפרטים ניווכח כמה ש"מה שהיה הוא שהווה" מעיד על עצמו, מלבד אולי על ענייני כסף ושיכון שעליהם לא דנו בימים ההם, ועל אידיאולוגיה ואירוטיקה שלא דנים בהם בזמן הזה.

"שבוע טוב"!

אנחנו כבר בעיצומה של מערכת הבחירות. כל פעם אני נדהם מחדש כמה אנשים רוצים להיבחר! ואיזה מאמצים הם עושים: בזמן, בכסף, ברטוריקה, בצ'פחות, בשכנוע, בחיבוקי חיבה מזוייפים ואם יכלו להתפלש בעפר כדי להבטיח את בחירתם היו עושים גם זאת. רק להיבחר! כל זה הזכיר לי את 'פרשת השבוע' "שמות". אם ספר 'בראשית' מתחיל בסיפור על בריאת העולם ספר 'שמות' מתחיל בסיפורים על "מייסדי העם" וביניהם גם סיפורו של משה (לימים  – רבנו), הולדתו, השייט בתיבה, משייתו מהנהר (מכאן שמו), החינוך בבית פרעה, היציאה מהארמון בה ראה את בני עמו בסבלותם, הרג המצרי, בריחתו למדיין ונישואיו לציפורה, אחת מבנות יתרו. בהיותו עם הצאן במרעה ראה את הסנה הבוער ומתוכו שמע קול האומר לו: "אתה, משה, תהיה המנהיג של העם, אתה תוציא את בני ישראל ממצריים ותביאם לארץ כנען" ומשה משיב : "למה אני? זה לא בשבילי" ומסרב. והאלוהים בשלו: "כל תירוציך נדחים אתה הוא האיש!" ומשה מתחנן שלא הוא צריך להנהיג את העם אבל מקבל את דין ה"תנועה". הוא חזר למצריים ומוציא את בני עמו משם. ומה הקשר לבחירות? אני לא רואה את האיש הזה מתרוצץ ומחפש קולות להיבחר, מופיע בראיונות, בקליפים, ומתחנן : "בחרו בי! כי אין ראוי ממני לשלטון!" אולי, בגלל זה, היה  משה לגדול מכולם?!.

ובנושא הפרוזדור לחג. על תולדות שיחת הקיבוץ אצלינו כבר סיפרתי לכם לפני שנה, לכן, אני מביא בפניכם קטע של קלסיקה שכתב תחכימוני על השיחה. קטע שדור המייסדים התמוגג ממנו, הדור שלי אהב אותו והדורות הבאים כבר לא הכירו אותו וכך נכתב: 14.2.1922 … עודני רצוץ ושבור מהשיחה של אמש.כאשר שקעתי כבר בתרדמה עמוקה והשעה הייתה כבר 12 או יותר – התעוררתי פתאום בבהלה לקול צלצולו החזק של הפעמון. בטוח הייתי כי דלקה נפלה במחנה. חצי עירום רצתי החוצה, אך בחוץ שקט! אין סימן וזכר לשרפה. פניתי לאנשים שיצאו מאהליהם, לדעת מה פשר הצלצול. – הס, אל תקים רעש – ענו לי בלחש – הפעמון קורא לשיחה. תמהתי: בשעה 12 בלילה – שיחה? חזרתי לאוהלי, התלבשתי והלכתי לשיחת חצות. חדר האוכל היה שרוי באפלה למחצה. אי שם בפינה מהבהבת מנורה קטנה. על הרצפה יושבים אנשים צפופים זה על יד זה. מאחת הפינות אי שם במעמקים, עולה קולו של חבר בקול מאוב. צמרמורת עברה בגופי. בלאט ובחשאי התיישבתי על הרצפה. הוא אומר: 'אני קראתי לשיחה… (שתיקה ממושכת)… זאת אומרת אנחנו… כל פרט…(שתיקה ממושכת)… החברה… משפחה אחת… (שתיקה)'. כל האנשים, ראשיהם מורדים, השקעתי את ראשי על ברכי והקשבתי… את המשך השיחה לא אדע, כי בינתיים נרדמתי בפינתי האפלה, ורק השומר אשר בא להדליק את הפרימוס,  העירני. חבל כי נרדמתי, זה מצער מאוד, כי אומרים ששיחה כזאת –לא היה כמוה ליופי… ".

ומבט נוסף של מיטק  מנהלל. "פעם קרא חבר לשיחה. צלצל במוט בחצות וכל החברים באו לשיחה. פתח ודיבר כ 2-3 שעות על כל הדברים המעיקים עליו, מלא רגש. אף אחד לא הפריע לו.   שיחות לא היו מסכמים. הסיכום היה מובן מאליו. אף פעם לא הצביעו, על שום עניין. כשאחד גמר לדבר, דיבר זה שרצה לדבר וכך עד שנגמר התור. לא היה ידוע מראש שתהיה שיחה, לא היה לוח מודעות. אם מישהו רצה להודיע דבר מה, צלצל במזלג או בכף בצלחת, הכל השתתקו והוא הודיע."  יש משהו יפה ותמים בהתנהלות הזו של השיחה. אז שוחחו על דברים שברומו של עולם, מעולמו הפרטי של החבר ועד בעיות העולם כולו. התווכחו, הרוחות התלהטו, כמעט רבו, "ההימנון" לשיחת קיבוץ בערב התאספו… יכול היה להיכתב רק באווירה שכזו. ושירים שעליהם חוזרים ושרים שוב ושוב עוברים היטב מדור לדור.

"שבוע טוב"!

כל אחד מאתנו נושא עמו זיכרונות ימי ילדותו ונערותו. אחדים  מזיכרונותי  קשורים לברית המועצות. אירועי מהפכת האוקטובר ב – 7 לנובמבר, (אחד "מחגינו הגדולים") השירים הרוסיים ששרנו, הספרים שקראנו, המחזות, הדמויות המכוננות והאמונה "בצדקת הדרך", היוו יחד עם הציונות את התשתית של חיינו. אבל יש תאריך חשוב אחד שאיש אינו מציינו בתולדות ברית המועצות והוא ה – 30.12.1922 היום בו הוצהר על הקמת ברית המועצות, בשמה המלא "ברית המועצות הסוציאליסטיות הסובייטיות" שאיחדה כמאה עמים ומדינות בראשות לנין. וההמנון המתחיל ב: "רפובליקת חופש / בברית לא מופרת / רוסיה כוננה דגלה עד עולם"! התקופה בת ארבע השנים בין המהפכה לבין ההכרזה נגרמה בשל מלחמות פנים בין הצבא האדום לצבא הלבן של כוחות המתנגדים למהפכה וקרבות עם הקואליציה הבין לאומית בה השתתפו כוחות יפן, אנגליה, ארצות הברית שבאו לעזרתם. קרבות שנסתיימו בניצחון "הצבא האדום. לא אספר על ברית המועצות ורק אציין שברה"מ התפרקה ב– 1991.

ולתולדותינו שלנו. המוסד החינוכי קם בסוף אפריל 1931. אחד הנושאים שמשך תשומת לב מיוחדת היה קיומה של 'המקלחת המשותפת'. המקלחת המשותפת במוסד חלה על כל חניכי המוסד, מכתה ז' ועד כתה י"א. (שנת ה-י"ב הייתה אז שנת הכשרה באחד מקיבוצי התנועה). המילה "משותפת" התייחסה לרחצת בנים ובנות ביחד. התופעה זכתה לדיונים רבים גם מעבר לחברה הקיבוצית. באחד הדיונים אמר ד"ר וולף, שהוא מתנגד עקרונית למקלחת המשותפת כי היא בולמת את יחסי האהדה והאהבה המינית. ושהמה"מ עלולה אפילו לעודד תופעות של הומוסקסואליזם. מילק התווכח עימו בחריפות ופולי נדרש אף הוא לנושא באמרו: "מה מקומה ומה תפקידה של המה"מ במסכת חיינו? במשך השנים יצרנו את הכלים בעבודתנו החינוכית. שהיום הם מהווים שלמות. בחינת מוזאיקה, ואי אפשר לחשוב שיכולים להוציא חלקים ממנה מבלי שהתמונה תיפגע בשלמותה. חינוך חברתי, פעולה תנועתית, שיטת הנושאים, עבודה עצמית, משק לימודי וכו" הם חלקים משלמות המעשה החינוכי. הוצאת המה"מ תערער שלמות זאת. תמה אני על משמיעי דעה השוללת קיום המה"מ. אף אחד מהחששות הכבדים, שהיו בראשית קיומה של המה"מ לא התאמת, לא היו מקרים של פריצות מזה ויובש בחיים החברתיים או תקלות פסיכולוגיות מזה. כל מי שבא למוסד מתרשם מהאוירה החמה והטהורה, מהדיבור התרבותי, ממידת עצמאותן של הנערות. למרות כל אלה באים ותובעים את ביטול המה"מ ודורשים שנוכיח את יעילותה. אי אפשר להצביע על תוצאות שליליות! עובדה זו משמשת כמאה הוכחות על ערכה החיובי. הייתי נרגש מדברי חזן, אשר לא פעם הביע את דברי התנגדותו למה"מ והנה הוא קם ומדגיש שחששותיו לא התאמתו, אם כי גם היום היה מצביע בעד ביטולה. אנו זקוקים לשלמות במעש החינוכי – המה"מ היא חלק בלתי נפרד ממנו". מסיים פולי. אבל לא פחות מעניין  לקרוא מסמך ובו תגובת החניכים בני ה-14 מ25.7.1935 (ארבע שנים מיסוד המוסד). חמש בנות ו- שבעה בנים שכולם מתייחסים בחיוב רב למה"מ ולפניכם כמה ציטוטים מדבריהם: אורה: "אני חושבת שבני 14-15 יכולים להתגבר בעצמם על היצרים והגירויים, ע"י החינוך, המה"מ נעשית דבר מובן מאליו לא פחות מהבושה. אני בטוחה שהניסיון שלנו יצליח וכולם יווכחו שהוא נכון". אומרת מרים: "אני מוצאת שהמה"מ היא נכונה מאוד. מוטב שלא נגיע למצב בכל העולם שמציצים בכל הסדקים כשהילדות מתקלחות ומתלבשות ואותו דבר עושות גם הילדות". עזרא: "המה"מ היא תופעה חדשה, ונדמה לי שהמציאו אותה אנשים אשר הבינו מה טובה השפעתה על הדור הצעיר. בעזרתה הוא מבין מה הוא הגוף במערומיו. גם יחסו לשאלת המין הוא טבעי ורואה בהם דברים אשר אין להתבייש בפניהם". ורות: "המה"מ לכשעצמה היא יפה ואני בעדה, איזה ערך וטעם יש לזה אם נתקלח לחוד ונישן יחד בחדרים?". צבי: מה נותנת לנו המה"מ? מה משמעה? היא נותנת לבחורים ולבחורות את ההזדמנות לראות את גוף מין הזולת בשלמותו ולראות שאברי הגוף אינם שווים אצל שני המינים. ע"י כך מתבטלת הבושה ומה שעוד יותר חשוב הסקרנות". ויעקב: "דווקא בזמן המקלחת – נוכחתי- אינו מופיע היצר המיני ומאז שהתחלתי להתרחץ בה אני חושב באופן יותר בריא בכלל. עולם חדש נגלה לעיני". וגרשון: "טוב מאוד שיש לנו מה"מ, לא נשמעים בחברתנו דיבורים מכוערים על חיי המין וזה מבדיל את חברינו מילדי העיר". סוף ציטוט מהמסמך.

לא אכנס לפרטים, על המה"מ יש סיפורים / התרשמויות / ופרשנויות כיד הזיכרונות לרוב, רק בגילוי נאות אומר לכם שאני זכיתי להתרחץ במה"מ עד סוף המוסד, סוף כתה י"א, ולא ראיתי בכך שום בעיה.
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (155)                                       3.1.15  י"ב טבת תשע"ה

לפרשת השבוע "ויחי". בפרשה, יעקב מבקש מיוסף …"ועשית עימדי חסד ואמת, אל תקברני במצריים ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם". ויוסף השיבו: "אעשה כדבריך" לפניכם שורה של ביטויים שיהודים משתמשים בהם רק כדי שלא לומר את המילה הסופנית "מת": "שכב עם אבותיו", "הלך לעולמו", "נפח נשמתו", "נאסף אל עמיו", "הלך בדרך כל בשר", "עבר לעולם שכולו טוב", "נתבקש בישיבה של מעלה", "כבה נרו", "מצא מנוחה נכונה" וגם… "הפסיק לעשן", "סגר את הבסטה", "החזיר ציוד". ואציין עוד מילה שימושית מקובלת "נפטר", האומרת שהבן אדם נפטר מחובת קיום המצוות.

ודאי שיערתם שבמסגרת העלאת 'פרשיות' מעברו של הקיבוץ, אקדיש לפחות פעם אחת לרפת, לייסוד הרפת. ראשית רקע כללי. ב – 4 לינואר  1930, כל הקיבוץ עבר מעפולה למשמר העמק. 85 חברים וחברות ו16 ילדים.

ב – 19 לינואר, תוך שבועיים, ניטעו בחורשה 50.000 עצים והוקמה הרפת מפרות ערביות. 18 פרות. בעוד הקיבוץ מתכונן ברצינות, ליום הולדתו התשיעי  בו נערך משפט על הקיבוץ. המסמך המצוטט כאן, הוא הדיווח הראשון לחברים על הרפת וכך נכתב בו: "תולדות הרפת והתפתחותה במשק שלנו היא חוליה בשרשרת אחת של יצירה והקמת משק על כל ענפיו. זאת היא האבקות בלתי פוסקת וחיפוש מתמיד של דרך נכונה. לא קל ולא פשוט היה בארץ אשר הייתה עזובה במשך דורות ולהקים בה חקלאות מודרנית אינטנסיבית שתוכל לקלוט המוני עולים חדשים מתפוצות הגולה." מכאן אתם למדים על הרקע האידיאולוגי להקמת הענף ונמשיך בתיאור תולדות הרפת.
בזמן שהקיבוץ שהה בעפולה, הקיבוץ החזיק מספר פרות בקיבוץ בית אלפא שיהוו גרעין עתידי לרפת אם וכאשר תוקם עם העלייה להתיישבות והראיה לכך הוא צילום מסמך מ-25.12.1925 הרואה אור לראשונה.

"התחלת הרפת הייתה רפת ערבית. והתחלנו יחד עם כל הענפים, להקים את הרפת בכוונת תחילה לייסד רפת ערבית – הולנדית. התנאים היו די קשים בלי תנאי הזנה מינימליים, בלי רפת בניין (מבנה ראוי) וגם הטיפול בפרות ערביות הוא לא קל כי הן מצטיינות בפראות. תנובת חלב נמוכה אם כי אחוז השומן שלהן גבוה. ייתכן שהיינו ממשיכים בהחזקת הרפת הערבית לולא המחלה "ההפלה המדבקת", מחלה השייכת למחלות מסוכנות ביותר (גם לבני אדם) שאפשר לבער אותן במלחמה לאורך הרבה שנים. מכאן, שהדבר לא היה כדאי והוחלט למכור את כל הפרות. וככה חוסלה הרפת הערבית. זה קרה בסוף 1931. והתחלנו להקים את הרפת מחדש".  ב – 1932 הוחל בהקמת רפת –בניין ל-50 ראש. לשם כך נעקר הפרדס (היום מבנה הכלבו). מתחילה תקופה חדשה, וכל תקופה קרויה על שם הפר הדומיננטי: חביב, רם, לודביג ונגוס.

שנה חדשה נפתחה לכולנו, 2015, לכולנו תקוות נפלאות, לחלקנו גם סימני שאלה ותהיות. איזו שנה תבוא עלינו: במשפחה, בקיבוץ, בעבודה, בלימודים, ביצירה העצמית והחברתית? היבוא גשם? האם יהיה לנו שוב לוהט בקיץ? האם יפרחו הפרחים בגינתנו? האם 'גאוות היחידה' תגבר? האם בעקבות שעון- היד עם הלוגו יוצע מבצע "קעקוע הלוגו" (על הכתף, הקרסול, הישבן)? המכנה המשותף הוא התקווה ליותר טוב, ליותר משמעותי, ליותר עיקר ופחות תפל. כמה טוב שיש לנו פעמיים בשנה שנה חדשה ולכן אפשר לברך ולהתברך פעמיים בתקוות לעתיד!

"שבוע טוב!"