חודש: מאי 2016

ל"ג בעומר            28.5.16  כ' אייר תשע"ו

ל"ג בעומר! על אף שהכרנו את כל השירים על גבורותיו של בר כוכבא במלחמתו ברומאים, ירינו בחץ וקשת, הדלקנו מדורות וצלינו תפוחי אדמה, בשבילנו ל"ג בעומר היה "חג התנועה", יום בו העלינו לראש שמחתנו את "השומר הצעיר"! התנועה שלנו! ביציאה ליער, בטקסי מפקד האש הגדול: הענקת סמלים  המייצגים את התבגרותנו! (בני מצדה, צופים, וסמלי בוגרים), החלפת הצבע בעניבות (מירוק, לכחול, ושחור), החלפת מדריכים לקבוצות השונות והנפת הדגלים החגיגית. אך ללא ספק, המשחק הצופי היה גולת הכותרת. מהסיפור העלילתי, יצירת הדרמה ועימה הסיבות למשחק. אחר כך המשחק עצמו, שנמשך 24-36 שעות בכל מרחבי היער והשדות. הפעם… על המשחק הצופי הגדול של שנת תש"ט – 1949, השנה בה הצבא הקומוניסטי בהובלת המנהיג המהולל מאו צה טונג הכניע את כוחות הצבא הלאומני של צ'אן קי שק. תוך חצייה דרמטית של הנהר הגדול בסין היאנג- צה, אגיפת הכוחות הלאומנים ועקיפתם. זה היה סיפור הרקע למשחק. באותה שנה הייתי כבר בהנהגת הקן והייתי בצוות של עמוס מ"כפירים" בראש הלאומנים. הבסיס שלנו היה הר המוזאיקה ואילו הקישון שימש כנהר היאנג צה. הבעיה הלוגיסטית הראשונה לאחר שנודע לנו שבכוונת הקומוניסטים לחצות את הנהר, הייתה העברת כוחות מהירה ככל האפשר לתל טורה שמעבר לקישון, לפרוש את כוחותינו בשדות לחכות למועד החצייה, לביצועה ולקיחת שבויים רבים ככל האפשר בקרב עניבות שלכל אחד מ"הלוחמים" השתלשלה עניבה באחוריו. הצלחת- הוא הפך לשבוי שלך, הוא הצליח – הפכת לשבוי שלו. כדי להגיע לתל-טורה בלי ש"האויב" ירגיש עשינו תנועת איגוף דרך כפר יהושע (דמיינו לעצמכם רק את המרחק שעברנו בהליכה מהירה, כשבכוח גם ילדים בני 12, מהר המוזאיקה – כפר יהושע – תל טורה) ופרשנו את כוחותנו. רעיה שהייתה בכיתה ו' תיטיב לספר לכם ממני איך זה היה לשכב שעות בשדות החיטה בלילה. בסביבות ארבע בבוקר הכח הקומוניסטי חצה את הקישון והקרב הלא ארוך על העניבות הסתיים (בניצחוננו) אבל הנהלת המשחק לא יכלה לשאת זאת וברוח האידיאולוגיה השומרית, האוהדת מאוד את הקומוניסטים בשדה בקרב האמיתי בסין, העניקו להם את הניצחון. עייפים ומותשים גררנו את עצמנו מהקישון למיטותנו במוסד. זה היה ל"ג בעומר שלא יישכח. הפינה הפרטית שלנו היא, שבאותו ל"ג בעומר קיבלתי להדרכה את קב' תומר וכשהעברתי את ההדרכה כעבור שנה לחגי בז, אנחנו, רעיה ואנוכי כבר נשארנו יחד והשאר היסטוריה.
וכמה מילים על היום עצמו. יש כמה סיבות למה חוגגים את ל"ג בעומר. אצל החילונים אומרים שבי"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, היום בו הביס בר כוכבא וצבאו את הרומאים בקרב גדול, הדתיים מולם גורסים, שזה יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. מעניין שעד המאה החמישית אין זכר לכך שי"ח באייר אינו יום חול רגיל. כיון שעומדים אנו בפני חתונת נואי ואיתן ננסה להבין למה אין עורכים חתונות בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר, כשלאיסור זה נוספים גם איסור על תספורת וגילוח. לאיסורים אלה אין זכר בתנ"ך. הדתיים גורסים שהסיבה למנהגים אלה קשורים למותם של 24 אלף תלמידיו של ר' עקיבא ובאווירת האבל על מותם ואילו החילונים אומרים שיש לכך אחת או שתי סיבות. האחת, קשורה למסורת היהודית החקלאית, האומרת, שימי ספירת העומר הם ימים שמזג האוויר בהם מאוד לא יציב, שסופה אחת קשה, או שרב קיצוני יכול להחריב את כל היבולים בבת אחת. השנייה אומרת, שהמנהג בא ממסורת החברה הרומית, שאין להתחתן בחודש מאי כי בחודש זה רוחות המתים שבות לארץ ומביאות מזל רע והיהודים אימצו את המנהג והעתיקו אותו לחודש אייר המקביל למאי. כך או כך, נואי ואיתן מתחתנים בכ"ה באייר, מועד המבשר רק טובות ושמחות, נאחל להם הרבה מזל טוב, אושר, אהבה והצלחה בכל!.

שיהיה לכולנו ובמיוחד לנואי ואיתן, "שבוע טוב מאוד, מאוד"!

21.5.16 י"ג אייר תשע"ו

שפע ברכות לשהם ליום הולדתה, שפע תקוות למימוש כל שאיפותיך, שפע איחולים שיהיה לך רק טוב, מעניין, משמעותי, נעים ובריא. המחול! היא דרך נפלאה להגשמת כל אלה, שתעצים את תחושת האושר והסיפוק.          אוהבים אותך! ותמיד אתך!
מה שמציק לי:
כשנכנסתי לקפיטריה באוניברסיטה הופתעתי מהדממה ששררה במקום, זו ממש אותה קפיטריה שהייתה כה רעשנית, שהייתה בה המולה תמידית, דיבורים בקולי קולות משולחן לשולחן אפילו הוא בקציה השני. אלמלא הקפה הטוב שמוגש בה לא הייתי נכנס לתוכה מחמת ההתנהגות הסטודנטים והמהומה בין כתליה. השקט בו נתקלתי עורר בי את המחשבה שהיא ריקה מאדם אך כשנכנסתי פנימה ראיתי 25-30 גברים ונשים יושבים וכל אחד שקוע בסלולרי שלו. איש לא החליף מילה עם איש, איש לא הרים את ראשו, לא נשמעה אפילו לחישה, וגם אם מישהו אמר משהו למלצר בקול, הוא היה כאוויר בשביל היושבים בקפיטריה. איש איש וסלולרו. תופעה דומה אני רואה שהולכת ומתחזקת גם במהלך השיעורים. אנשים מקשיבים, לכאורה, להרצאות אך ראשם שקוע בסלולרי. ניכור ללא מאמץ. לפני זמן מה הוזמנתי לישיבה  במקומותינו ונדהמתי, רבים ממשתתפיה עסוקים במהלך הישיבה בסלולרי שלהם, ז.א. עם עצמם. עברתי בחדר האוכל וראיתי, יושבים ארבעה חברים סביב לשולחן וכל אחד בסלולרי שלו. הוזמנו לסעודה ונדהמתי, גם בסעודה עצמה, רוב המשתתפים היו עסוקים לפרקים ארוכים בסלולרי שלהם כאילו סביבתם לא קיימת. אותי מצב זה מביך (על אף שאני מודה שלפעמים הוא מאוד יעיל), זה לא נימוסי, לא חברי, לא חברותי ובעיקר מחטיא את מטרת ההתכנסות. אני שואל את עצמי מילא, לא קוראים ספרים כי כל מה שאדם 'צריך' יש לו בסלולרי, לא כותבים, אלא בשפה סלולרית שהיא שפה מיוחדת וגם שפת סימנים. אני שואל מתי חושבים על דברים שאינם בבחינת כאן ועכשיו? ואין בכלל צורך בדיבורים והחלפת דעות? וכך גם בין הפרט למוסדות השירות שהוקמו למען ל"שרת" אותו. לא מזמינים אותו לשיחה אלא מסמסים לו, (ראו, דירתנו) הקשר האנושי וורבלי, המקובל בין בני אדם הופך למיותר. ומחר, אולי, גם בשיחה בין שני אנשים היושבים אחד ליד השני- למה לשוחח שאפשר לסמס? בעיני… השימוש בסלולרי בציבור הוא מעשה של חוסר כבוד  וחוסר כיבוד האחר. הניכור שנוצר ויגדל עם הזמן, מטריד  אותי, מביך אותי, מצער אותי בייחוד שאני יודע שזו "תרבות" ו"דרך החיים" שאני לא רוצה בה. אני לא מתכוון להטיף לאף אחד, שכל אחד ינהג כרצונו… זה רק חומר למחשבה.

"מה שמציק לי" השני קשור לראשון והוא: אי אמירת ברכת "שלום" בינינו. (וגם כאן אני לא בא להטיף אפילו אם זה נשמע כך).
עוד נקודת אחיזה להתפתחות הניכור בינינו. אתחיל דווקא בסיפור הקצרצר שלי על אבא:
"שלום"
אמצע תמוז. צהרי יום. במעלה השביל המוביל מחד האוכל לבית השימוש צועד איש לבוש בגדי חאקי. מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים גבוהים כמעט עד הברכיים. לראשו כובע. הרוח החמה והחזקה הרימה אל על מערבולות אבק. הוא הסיר את משקפיו וניגבן בשולי חולצתו. לפתע חלף על פניו בצעדים נמהרים חבר, שעל פי מהירות צעדיו נראה שהוא ממהר לבית השימוש שבקצה השביל. "רגע", קרא אחריו האיש והחבר היפנה ראשו לעברו, כשארשת פניו מביעה ספק מבוכה, ספק שאלה. "שכחת משהו", אמר האיש "אני?" שאל "מה שכחתי?" "לומר שלום!" אמר האיש. "שלום" פלט לעברו ופתח בצעדי ריצה לעבר בית השימוש. הרוח הרימה גל אבק נוסף. כשנכנס לצריף חדר האוכל התיישב על הספסל הצמוד לשולחן הראשון, הסיר כובעו ואמר לעצמו: "בחברה החדשה שאנו בונים כאן, כולם יגידו בסוף "שלום" ואפילו באמצע תמוז, בצהרי היום".
ברבות הימים האיש הזה היה אבי.

ב"תרבות החיים" שלנו, שנים רבות היינו מברכים בברכת ה"שלום", זה את זו וזו את זה במאור פנים (לפעמים ללא) על המדרכות, במקומות העבודה, בחדר האוכל, בהתכנסויות, באירועים וביומיום, כביטוי של התייחסות, של השתייכות, של שותפות חיים. לצערי הרב, אמירת ה"שלום" פוחתת והופכת למשהו לא מקובל, לא חשוב, לנטל. אתה חולף מול אנשים שאתה "אוויר" בשבילם, כמו לא קיים. האם גם זה מעיד על גידול ברמת הניכור בין החברים, בין הפרט לחברה ונותן סימנים בעתיד היחסים האנושיים בינינו? כדאי לשים לב שאפילו פרט קטן כל כך מצביע על צורת מערכת היחסים האנושיים שלנו.
אני כבר לא מסוגל להילחם על כך כמו שאבא נהג.
"שבוע טוב"!

יום העצמאות          14.5.16 ו' אייר תשע"ו

ברכת הספורט שלוחה לניר (8) על המקום השני לו זכתה במרוץ למרחק של קילומטר בדליה. וללירן על זכייתו במקום הראשון בטריאתלון בחיפה. כמה  רגשות גאווה גרמתם לי, המקנא בהישגיכם, למרות האמרה: שאין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו.

כ- 40 שנה עברו מאז כתבתי והקראתי את "דבר הקיבוץ" במפקד יום הזיכרון על הר הגעש. ניסיתי לדבר בשם הילדים של 1948, הילדים במלחמת השחרור, ילידי שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. הילדים שגדלו, שבבגרותם חוו את  מלחמות ישראל: את מלחמת העצמאות כילדים, וכחיילים, את מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום כיפור ואת מלחמת לבנון הראשונה, לפני שקיבלו את הפטור ממילואים. מלחמות משאירות חותם, מותירות צלקות, מחשבות, געגועים לחברים וחברים, שהם כמו אחים. ל'ילדים' האלה יש הרבה מה לומר ולספר. בשמחה הייתי מכנס את כל נכדינו כדי לספר איך הגענו לאן שהגענו (דמיינו לכם את שני, עוד לא בן חודש, מבקש ממני: "סבא, תספר לי מה היה כאן לפני שנולדתי, אומרים שהיה פה שמח!" ובסוף סיפורי, הקטנצ'יק מצטט לי את חיים חפר בשיר המסתיים במילים "סבא, מה אתה בכלל מבין…"). יום העצמאות מתאים מאוד לסיפורי עבר אבל הפעם אתייחס להווה, לצרה הגדולה של המדינה שהוא הקיטוב והעוינות בין מזרחיים לאשכנזים, ערבים ליהודים, דתיים לחילוניים ועוד ניגודים הנאמרים בקודים: ישראל השנייה, רוסים, אתיופים , מתנחלים, להט"בים וכד'. בעיות אלה הן הבעיות שלנו היום. אני נזכר שבאחת הנסיעות,כנוסע טרמפיסט במכוניתו של חזן, כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, זמן קצר אחרי שהכריז באחת הוועידות או בישיבת מרכז כלשהו, שהמתנחלים הם "החלוצים של היום", שאלתי אותו למה על המתנחלים אתה אומר מילים משמעותיות כאלו ואינך אומר זאת על מתיישבי מושבי הצפון או עיירות הפיתוח בדרום שהוקמו בשנות החמישים,שלדעתי קרובים מאוד בעשייה למה שאתם, החלוצים הראשונים עשיתם בעמק הירדן ועמק יזרעאל, בשרון ובגליל, מראשית המאה ועד הקמת המדינה וקראתם להתיישבות של 'עוד דונם, עוד עז' אבל בפועל עשיתם בדיוק את מה שעולי 'ישראל השנייה' עשו ועושים: התיישבות! למה לא תיתן להם גם את תואר הכבוד "חלוצים" על אף השוני התרבותי והמנטלי? התשובה שלו, שלא התווכחתי אתו עליה כי נשמעה לי כל כך הגיונית הייתה, שהם הממשיכים שלנו, למה הם צריכים תואר ומילת הערכה מיוחדת? זה הרי כל כך ברור!! היום אני יודע שהעובדה שלא השכלנו לצרף למחננו את אנשי 'ישראל השנייה' גרמה לניכור ולפער שהיא אולי הגורם המרכזי לפיצול בחברה הישראלית. ואנחנו, כחברה, כקיבוץ, פחות מדי חושבים  ועוסקים בכך.

לסיום, משהו על פרשת 'קדושים', פרשה שנקראת בימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות והיא כאילו מתווה לנו דרך למדינה מתוקנת. כך נאמר בה: "לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואהבת לרעך כמוך". כמה יפה, נכון, וראוי לקריאה ביום העצמאות ה-68!.  "שבוע טוב"!

7.5.16  כ"ט ניסן תשע"ו

ברכות: למאי ולניני ליום הולדתן. למאי, הילדה הנפלאה, החכמה , המוכשרת והיודעת תמיד מה עליה לעשות ובשל המרחק איננו נהנים ממנה כפי שהיינו רוצים. ולניני המתוקה, הילדה שהכי עוזרת לנו, המוכשרת, החברה הנהדרת, המצליחה בכל מעשיה ויודעת לשמח ולהעשיר אותנו. ברכות חמות, המון אהבה שמחה ומילוי צפיות שלכן. אוהבים אתכן מאוד מאוד! מאושרים תמיד לפגוש בכן. קבלו חיבוק ענקי מאתנו ביום הולדתכן!

חזרנו מבולגריה מטיול גדוש הפתעות. במקום לספר מה היה ואיך היה, אני אקרא את מילות הפרדה שכתבה רעיה למדריך הנהדר שהיה לנו:
"גילוי נאות: כשהצטרפנו לטיול לבולגריה שמחנו לבקר בארץ לא מוכרת ובעיקר שזמן הטיסה אליה קצר… לא היו לנו ציפיות מיוחדות, ידענו שיש ארץ כזאת, קצת שכוחה, שבירתה סופיה, שהיהודים ניצלו ע"י הבולגרים מהשואה, לא הרבה יותר מזה. ואתה נועם (המדריך) פתחת בפנינו חלון ענק להכרות עם ארץ יפהפיה בנופיה, בהישגיה, באנשיה, שהוציאה מתוכנו "וואו" ארוך, מדהים, מקסים ו"אין דברים כאלה". שמונה ימים עתירי חוויות ורשמים! הפלאת בהסבריך שהוליכו אותנו בהיסטוריה רבת-שנים של אירועים, מקומות ואתרים, דמויות ואישים, של אנשים אמיצים שפעלו למען הצלת יהדות בולגריה וכל זאת בידע עשיר, בחוכמה, בהומור וברגישות ודאגה אלינו – עם חיוך, מאור פנים וסבלנות אדירה! אל תתאכזב מאתנו שאיננו זוכרים את הפרטים הרבים שהרעפת עלינו. לא תמיד אנחנו זוכרים לאן או למי לשייך אותם – למקום, לשבט או מלך, שר, ראש ממשלה או נהר, מערה, עץ או פטריארך, כנסיה, גיבור קרבות… אנחנו מחויבים, קודם כל, לזכור את שמות בנינו ונכדינו וגם הם רבים. אך אין ספק שנזכור את טיולנו הזה הודות לך! ונזכור שבולגריה גם היא  "ארץ נהדרת".
אם אתם רוצים לדעת מה אכלנו בארץ שבה המזון מתרכז ב"פרות נמוכות" אז הנה ארבעה מאכלים שאהבנו: מרק עוף שהוא מנה בפני עצמה (אני) קציצות תרד (רעיה), כמובן גבינה בולגרית!!! ולחם הנאפה על טבון שאורכו 40-45 ס"מ והוא חלול. ואם מדברים בלחם, נשאלנו מה המשותף ללחם, רבין וסוודר? (התשובה היא כיכר: כיכר לחם, כיכר רבין וסוודר? כי קר)
בהזדמנות זו תודה גדולה לאהוד ועירית על היוזמה והארגון של המסע היפה שחווינו. ולפני שחוזרים לשגרה נאחל:

"שבוע טוב"!