חודש: אפריל 2021

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.5.21 י"ט אייר תשפ"א – 1 במאי – (שנה עשירית)

"…ביום ה-1 במאי איש אינו יוצא לעבודה וחדר האוכל הומה אדם מהבוקר. כולם לבושים בחולצות לבנות, סרט אדום נעוץ בדש הצווארון. מכנסי חאקי. וכולם מתכוננים להפגנה בעיר הגדולה."… (סוף ציטוט).
האם היום המיוחד (פעם חשבנו המקודש) עדיין רלוונטי? האם להפגנות אליהן יצאנו תחת הסיסמא: "פועלי כל הארצות – התאחדו" יש עדיין מקום? לו יש מקם? האם יש עדיין צורך ביום של סולידריות בין לאומי כזה?דעיכת ה- 1 במאי כחג החלה בשנות ה-90 של המאה העשרים בשל עליית הניאו ליברליזם בעולם המערבי ובשל קריסת ברית המועצות, שגרמו להרגשה שהוא כבר לא רלוונטי ולכן אין בו צורך. ואנחנו – סוציאליסטים בלב וקפיטליסטים בפועל, איפה אנחנו על רצף הצדק הסוציאלי, האם אנחנו עוד שייכים למעמד הפועלים? למעמד הפגיע?  האם אנחנו לא עושים שקר בנפשנו שאת הפתרון שלנו ל'סולידריות המעמדית' מצאנו בלחלק תרומות לנזקקים מכספינו, מבלי שניפגע אישית, ובכך אנחנו מרגיעים את מצפוננו! ואז… גם כל הערכים הנשגבים בהם דגלנו והאמנו, יכולים להישאר ולעמוד על כנם…

אמשיך בפרשת השבוע 'קדושים', בשל 51 המצוות שבה מתוך שש מאות ושלוש עשרה ואציין כמה מהן. הפרשה מתחילה ביחס כלפי ההורים (כבד את אביך ואת אמך) ממשיכה אל השבת, גוזרת לא לעבוד אלילים, להשאיר חלק מהתבואה בשדה לעניים, לא לגנוב ולשקר ולא להלין שכר, ממשיכה עם הציוויים "לפני עיוור לא תתן מכשול", "בצדק תשפוט עמיתיך", "לא תהלך רכיל בעמיך", "ואהבת לרעך כמוך". הפרשה עוסקת גם בענייני לבוש, ביחסים בין בעל ואישה, איסור כתובת קעקע, חקלאות, יחס הוגן לגר, מזון כשר ו-"מפני שיבה תקום" ו-"הדרת פני זקן". אני חושב שציינתי את העיקריות שבמצוות הכלולות בפרשה, שחלק מהן כדאי שיעמדו במבחן הזמן גם בימינו.

ואני חוזר לספר שלנו "במילים ובמראות". ציפיתי ולא שמעתי מכם הרבה מילות הערכה לסיפורים, גם שליליות כמובן, אם כי על הצילומים הגיעו הערכות חיוביות חמות מאוד. אשמח לצטט דברי הערכה מאדם שאיני מכיר, שנשלחו אלי במייל:  
הי עמרם,
אנחנו לא מכירים, אבל חברה טובה שלי שמה לי אתמול בתא הדואר את הספר (בעצם אלבום) שהוצאתם. קראתי אותו בשקיקה מההתחלה עד הסוף, לא הנחתי אותו מידיי עד לסיום. אין ספק, אתה יודע את מלאכת הכתיבה, זה זורם, זה רהוט, זה מעניין, זה רגיש, זה נוגע… בשפה פשוטה אבל לא נמוכה.
זה אנחנו, קיבוצניקים מחוספסים שיודעים, או, לא יודעים להביע רגשות כשצריך… לא פעם נדמה שמה שקורה הוא לא בדיוק מה שהיה צריך לקרות, פרי המקרה? תחושות שלא זוהו בזמן? תחושות שלא אמרנו בזמן הנכון? פיספוסים? אלה בעצם החיים ולא כל כך משנה אם הם קורים בקיבוץ בתוך סיר הלחץ והשיגרה היומיומית האפורה שלנו, או בכל מקום אחר… 
ספר נפלא קריא ומעניין, משאיר טעם של עוד ומתבקש המשך…
בהערכה,  
ירמי בן צבי,                                                                                                  
רמת יוחנן.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.4.21   י"ב אייר תשפ"א      (שנה עשירית)

השבוע ציינו את יום הולדתו החמישי של שני. הנכד החמישה עשר, צעיר נכדינו. זה ממש יום חג לו להוריו ואחיו וגם לנו. אספר לו איך אני זוכר את יום הולדתי החמישי: זה היה באחד הימים הראשונים, בבית הילדים החדש שנבנה עבורנו (שייקרא בקרוב: "גן רימון") אליו עברנו מבית הילדים הראשון (לימים בית מוסדות) והיום חלקת דשא. כשקמנו בבוקר דשה, המורה-גננת שלנו, שלחה אותי ואת אליעזר (ילד מהקבוצה) להחליף לתרנגולות מים בכלים ולשים גם לחם בכלים המיועדים לכך. וכך גם לחזירי הים. הלכנו בשמחה והתחלנו בעבודתנו אלא שאז, ואני זוכר כאילו זה היה אתמול, התנפל עלי תרנגול וניקר אותי ביד. פרצתי בבכי כל כך חזק ובצרחות, שדשה יצאה מבית הילדים לראות מה קרה ואמרה לי כמו שאומרות המטפלות כדי להרגיע: "זה שום דבר, פשוט נבהלת קצת, הפצע קטן, בוא ואשים לך פיק". וכך נרגעתי כשכל הקבוצה מנחמת אותי בדיבורים חמים. בימים ההם לא חגגו בגן מסיבות ימי הולדת אבל זו שלי הייתה מיוחדת.       שני חמוד! מה נאחל לך, שתזהר מתרנגולים כועסים, רק שמחה, צחוקים, משחקים וחיבוקים עם הוריך ואחיך ועם כולנו האוהבים אותך. ושיהיו לך רק זיכרונות טובים!

ליום העצמאות רציתי לכתוב משהו המשלב בין הימים של הקמת המדינה לימינו אנו. בעודי חושב, שלחה לי לילך רון את מה שהיא כתבה לקראת החג על סבא מייטק. וזה היה בדיוק מה שחיפשתי!
ביקשתי את רשותה לפרסם את הדברים ב"שבוע טוב" והיא הסכימה. להלן קטעים :

… בספרו, ("ימים מספרים") בפרק שנקרא "מדינה נולדת", סבא תיאר, בין השאר, את מעמד החתימה שלו על מגילת העצמאות ואת הרגעים הראשונים לאחר ההכרזה ההיסטורית על הקמת המדינה, שהיה שותף בכיר בה: "ראשון חתם בן גוריון, ואחריו שאר חברי מועצת העם לפי הא"ב של שמותיהם. השני צריך היה לחתום דניאל אוסטר, אולם הוא היה בירושלים ולא יכול היה להגיע, ולכן חתמתי אני שני אחרי בן גוריון. ועשיתי זאת בדחילו ורחימו. חשבתי עצמי קטן לעומת גודל הרגע ההיסטורי וחתמתי באותיות קטנטנות. בעצם, חשבתי בלבי שזה עניין של מזל. הרי יכול היה להיות מישהו אחר במקומי…

"בצאתנו מן האולם, היה הקהל משולהב והמשיך במחיאות כפיים. הלכתי למכונית שלי (של התנועה), שעמדה ברחוב נחלת בנימין, קרוב לפינת שדרות רוטשילד, ומה ראו עיניי – מכוניתי עמדה במקום אסור לחנייה ולידה עמד שוטר תל אביבי ורשם דו"ח. במידה מסוימת, בשבילי זה סימל את הרגע, את המעבר החלק והמסודר – למראית עין – מ'המנדט' לעצמאות. אותו שוטר היה לפני חצי שעה שוטר מנדטורי, וכרגע הוא כבר שוטר ישראלי. את המעבר הזה הוא עשה תוך מילוי מסודר של תפקידו".

נו, לא מגניב? שנבחר ציבור, שר בממשלת ישראל, ועוד כזה שהיה ממקימי המדינה וחתום על מגילת העצמאות ושותף לניסוחה, שכשהוא מקבל דו"ח על טעות שעשה בניגוד לחוק – אינו עסוק בניצול מעמדו להימלטות מפני החוק ובסידור חוקים פרטיים להצלת עורו, אלא דווקא מתרגש לחיוב מפעולתו של שומר החוק ומהחלת האכיפה עליו-עצמו?!

סביר להניח שאילו סבא היה חי היום, הוא היה מתקשה לצפות במחול העִוועים הזה שבו המדינה, שהיה מהשותפים הראשיים להקמתה, נדמית כמובנת מאליה עבור מצביעים רבים ונבחריהם, אלה המתנהגים כאילו לא היה כאן דבר לפניהם, אלה העושים בה כבשלהם, כאילו הייתה עניינם הפרטי.

היו זמנים שבהם היו בממשלה רק שלושה-עשר שרים, ולא סתם, אלא שכל השלושה-עשר היו מסוגלים לגשר על מחלוקות בענייני מדינה, דת, מוצא, לאום ומין, ולהחליט החלטות משותפות הרות גורל באופן תרבותי, סובלני ומכבד.

ואילו היום? היום הוא לבטח עושה פליק-פלאק לאחור מתחת לאבן, לנוכח מה שנהיה כאן מפרצופה של המדינה.

בעצם, אולי גם היפוכים לא נותנים לו לבצע שם בשקט. כי אחרי הכל, הוורשאי-הקיבוצניק החכם והטוב הזה, אוהב האדם, רודף הצדק, שוחר השלום ומקדם הדמוקרטיה במדינה שהקים, הוא סתם חמוץ, אנרכיסט עוכר ישראל. 

עד כאן דברי לילך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
17.4.21   ה' אייר תשפ"א      (שנה עשירית)

השיר שרעיה קראה ביום הזיכרון בהתכנסותנו ליד קברו של שי,
זה המקום  מאת בנימין הלוי

רבות עסקנו בקושי הגדול של המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות. רבות הרהרנו באותה שעה בה מתערבבים התחומים של העצב והשמחה. כמו אותה שעה של בין שקיעת השמש ובין תחילת הלילה, בלשון העברית נקראת שעה זו " שעת בין השמשות", שעה שאינה שייכת לממלכת היום ועדיין לא לממלכת הלילה, אך שייכת לשתיהן. זו שעה אהובה על המשוררים, שעה חמקמקה שבה יצאנו מרשות אחת ועוד לא באנו לרשות האחרת ואנחנו מצויים בשתיהן. ולמה משוררים אוהבים את שעת בין השמשות? לטעמי, שעה זו מעוררת אי נחת מסוימת, תהיות, חרדות וחוסר ביטחון, אך מצבי "בין השמשות" אלו מעוררים גם הרבה חשיבה יצירתית ובחינת שאלות ובעיות מזוויות חדשות. שנים רבות חשבתי שהמעבר החד מכביד על המשפחות השכולות, היום אני חושב שיש במעבר החד  גם מידה של נחמה, כי שני הימים הללו משפיעים ומעצבים זה את זה, שהשמחה והעצב משולבים זה בזה. תחושת השמחה על קיומה של המדינה לא מסירה את הדאגה לקיומה ועתידה. המעבר החד הזה הוא שעת 'בין השמשות' המשותפת של כולנו.
בדיעבד, ההתלבטות בין ה'מועמדים' להיות ההמנון הלאומי של  המדינה חיפשה את משמעות אות רגע של "בין השמשות" הלאומי: כידוע, מלבד ה"תקווה" היו מועמדים גם "שיר המעלות": "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" שהוצע על ידי חוגים דתיים, כמזמור המבטא את השמחה על שיבת העם לארצו. וחוגים חילוניים יותר, אנשי העליות השנייה והשלישית, הציעו את שירו של ביאליק "ברכת העם" המכונה בפינו "תחזקנה" ובסוף נבחר כהמנון "התקווה" ("תקוותנו" בשמו המקורי) של אימבר שאת הניגון המוכר לנו סיפק נער בן 17, עולה מרומניה, בשם שמואל כהן. הנושא הוכרע על פי ה"וותק", כי כך רצו אנשי העלייה הראשונה. המנגינה (הרומנית) הנוגעת בלבבות והמילים המרגשות הקנו ל"התקווה" את המעמד הייחודי.                                                                  

ועוד שמחה שהיא שלנו בלבד (בינתיים לא של כל האומה) היא ציון יום הולדתה של ליאן! הפורחת במרחקי הצפון. הרבה אושר ושמחה, שבגילך זה עדיין העיקר. 
נשגר אליך המון אהבה, חיבוק חזק ונשיקות. בשם כולנו!
"שבוע טוב"!   

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.4.21  כ"א ניסן תשפ"א   (שנה עשירית)

אתמול נזכרתי וסיפרתי לרעיה על פגישה שהייתה לי בבית קפה בתל אביב עם חבר, שאנחנו מכירים זמן רב, שהפגיש אותי עם הוריו, ואביו הוא כמו שאומרים "יוצא שואה". כשהחבר הלך לענייניו, נשארתי לשבת ולשוחח עם הוריו. האב התחיל לספר לי מה עבר עליו בתקופת השואה באושוויץ. אמנם שמענו אין ספור סיפורים דומים שהדעת פשוט אינה מסוגלת להכילם. אך סיפורו היה מיוחד. לאחר שאיבד את כל משפחתו, הוריו, אחיו, אשה ובן קטן, שניספו,  הוא שרד והגיע לבד-בודד לארץ, הוא גויס מיד לצבא, קיבל מספר אישי ונזרק (אין מילה אחרת), לאחר שקיבל רובה צ'כי, הישר לקרבות בדרום. אחרי שחרורו מהצבא, הכיר צברית ירושלמית , הקים משפחה חדשה ונולדו להם שלושה ילדים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הבן הבכור היה בשריון ונחשב כ'נעדר'. אז הוא יצא לחפשו. ב'בסיס האם' אמרו לו שהטנק בו היה בנו, נפגע. הציעו לו לחפש אותו בבתי החולים כי שמו אינו מופיע ברשימת החללים. כך עבר במשך שבועיים-שלושה את כל בתי החולים בארץ ולשווא. אחרי סיום הקרבות, לפתע הופיע הבן  בבית (הגלויות ששלח כמעט כל יום הגיעו רק אחרי כשלושה חודשים). לאחר שסיים את סיפורו אמר: חשבתי שסיוטי השואה האישית שלי חוזרים אלי שוב – באי הודאות, בכך שיש דברים גדולים וחזקים ממני, בכוח של הגורל ובשאלות הקשות ששאלתי את עצמי, ובעיקר "למה"? מאז אני מציין מדי שנה לא תאריך אחד, אלא שניים, את יום הזיכרון לשואה ואת היום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים. אשתו, ששמעה את הדברים אין ספור פעמים, ישבה בצד ועיניה דמעו. מבנו שמעתי, שכמעט כל שנה הוא נוסע  ביום השואה לפולין, עם בן משפחה אחר, לאותו מחנה ריכוז בו שהה יותר מארבע שנים. 
ולקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל בשבוע הקרוב. בחרתי לצטט קטע ממכתבו של שר הביטחון  בני גנץ למשפחות השכולות, שרעיה קיבלה:                                  
"…כעת, כאשר הדגל מורד לחצי התורן ומדינת ישראל שוקעת בדממת הזיכרון, אני מבקש לחבק אתכם. חללי מערכות ישראל הם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת ישראל. אני רואה בהם את ישראל היפה, שאינה מפרידה בין דם לדם.  בין הנופלים יש מן העיר, מן הכפר מן היישוב, יש בהם דתיים וחילונים, יהודים ושאינם יהודים. הלוואי שכולנו נלמד מזה למצוא את המחבר בינינו בימי חיינו ולא רק לאחר המוות אני מבטיח לכם, במילותיו של חיים גורי:
"שעל אף הזמן, הרוח והמים, העקבות לא יימחו". 
ניפגש כולנו, כמו תמיד, ליד קברו של שי ביום הזיכרון, ביום ד', ב' באייר, 14.4.
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.4.21    כ"א ניסן תשפ"א        (שנה עשירית)

אנחנו באחרון לפסח וזו הזדמנות להסביר בקצרה מהי "ההגדה"                  
1. הגדרה: ההגדה – והגדת לבנך, קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל תפילות ופיוטים.
2. קריאת ההגדה יחד עם הסעודה הוא טקס מרכזי ביהדות המיועד לכל המשפחה. מבוגרים וילדים יחדיו.                 
3. להגדה, הקדמה וארבעה היגדים. ההקדמה באה לביטוי ב"הא לחמא עניא" המזמין את כולם (גם עוברי אורח) להצטרף, מעין הזמנה ל"סדר". 
4. ההיגד הראשון –  הוא הקושיות –  ה"מה נשתנה" והתשובות  מסבירות את ייחודו של  הטקס.                      
5. ההיגד השני  הוא סיפור ארבעת הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. יש כמה גירסאות להסבר, בחרתי באחת מהן. המייחסת את טיפוסי הבנים לארבעה דורות.  החכם הוא האיש המבוגר על תבונתו, זיכרונו וניסיונו בחיים,   הרשע הוא הצעיר המרדן, המתריס, המכעיס ומבטל כל מה שהיה.   התם הוא המתבגר, הסקרן, התאב ללמוד ולדעת. וזה שאינו יודע לשאול הוא הילד חסר הביטחון, המחפש דרך ללמוד ולהבין. אומרים "פתח לו" ז.א. שאתה תשאל במקומו.
6. ההיגד השלישי : "ארמי אובד אבי" (משל לרדיפת לבן את יעקב) והכוונה היא לרדיפת פרעה את העברים, לסיפור יציאת מצריים ו"מכות מצריים". 
7. וההיגד הרביעי הוא הסיבות למצוות המיוחדות בליל הסדר שהן: "פסח, מצה, מרור".                                      
המסר הוא: "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.  

מכאן לשבחים: נהניתי מאוד ב'סדר' המשפחתי שלנו. זה שמיה והדר וקרין הם מפיקי על, ידענו מזמן, זה שהם יודעים לשתף ולשלב בהכנות את "כל מה ומי שצריך, אפשרי ונכון" גם זה ידוע. כל אחד מאתנו היה שותף בהכנות ובליל הסדר עצמו לפי כישוריו ויכולתו. הפעם זו הייתה התרוממות רוח ומילותי הן רק להלל, לשבח ולקלס.  הרוח הטובה והאווירה הנהדרת  הייתה עבורנו הנאה גדולה. ואין מילות סיכום יפות מאלו שכתב שיר: "… מצטרף לפירגונים, היה חזק ומקווה שיהיו עוד הרבה ערבים שהגדי יהי צמא!"  חבל שתימור, ג'ני והילדים לא היו אתנו, אבל אלה הן  מחשבות של אב שרוצה  את כולם סביבו,  אבל לא תמיד זה אפשרי. 
נכון, מה שהורים הכי אוהבים ותמיד, זה את ילדיהם. וכך גם הרגשתי בערב הסיום של הדר כרכז התרבות. אהבת הורים רצופה בדאגה בגאווה. הבטתי בהדר במהלך החגיגה ברחבת הגד"ש, הבטתי במיה, במור , אורי וניר והיה נדמה לי שאני אפילו יותר גאה בו מאשר הם. הרגשתי כמה הוא שלנו וחשבתי שלו הוזמנתי לומר לו כמה מילים, הייתי אומר לו כמה אני אוהב אותו וגאה בו.

 וליהב ביום הולדתו ברכות חמות, חיבוק חזק. ואפשרות לומר איזה אושר גורמת לנו חזרתו הביתה ועוד יחד עם רעות. תמיד שמח לבוא לעזור, תמיד כל כך מתעניין. ואנחנו גומלים לו באהבה גדולה. יום הולדת מיוחד לא רק לך, לכל המשפחה. יום הולדת שמח! (בעברית זה מצלצל אפילו יותר טוב מלועזית!).

מחר הרביעי באפריל, שהוא תאריך בלתי נשכח בחיינו, יום בו התחילה המערכה על משמר העמק בתש"ח. וכמעט כולנו זוכרים בעל-פה את המשפט הפותח את יומן המערכה: "יום א'  4.4.48 בבוקר בכל כרגיל, יוצאים למספוא"

"שבוע טוב"!