חודש: נובמבר 2015

28.11.15  ט"ז כסלו תשע"ו

בהפסקה בין השיעורים נשארתי באולם. בחוץ ירד גשם. מאחורי ישבו שני חברים ושוחחו על הנושא, כך הסתבר לי תוך כדי הקשבה לשיחתם, מה הכי צריך האדם המזדקן. כיון שלא שמעתי את התחלת השיחה, אני יכול להניח שעל הדברים העיקריים כמו: בריאות ואמצעי קיום, הם כבר סיכמו ביניהם והתפנו ל"מה חסר".  א' (נקרא לו כך) אמר, שמה שהכי חסר לו זה "הכבוד" שלא רוחשים לו בסביבתו הקרובה ואילו ב' (נקרא לו כך) אמר, שמה שהכי חסר לו זו "השמחה" וכאן נמשכה השיחה ביניהם עד לפרטים  "מה זה הכבוד אותו אני רוצה?" שאל א'. את חברו, "כבוד זו שנותנים לאדם חשיבות, הערכה בשל טובו, או חכמתו, ניסיונו בחיים, יופיו אפילו, או עושרו, אני בסך הכל מבקש שיעניקו לי יחס טוב מתוך הערכה אלי" אמר "וזה אני לא מקבל". ב' אמר: "אני לא מחפש שיכבדו אותי כבר זמן רב. כשפרשתי לפנסיה זה היה חשוב לי, אבל התאכזבתי מהר ומצאתי את עצמי, אולי כתחליף, מחפש את השמחה בחיי. כי מהי שמחה? שמחה הוא רגש חיובי שבו אדם נתון במצב רוח מרומם בעקבות התרגשות או חוויה שהוא מפרש אותה כחיובית. השמחה היא חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות וחיוכים גדולים. כיון שחשבתי על כך הרבה, אגיד לך מה מעורר אצל בני האדם את השמחה: מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, הצלחה בתחרות וגם, עלי לציין אמצעי עזר כמו אלכוהול, סמים ואפילו תרופות מסוימות". כאן התערבתי ושאלתי: "תגידו, לאן אתם משייכים את הרגשת האושר ולאן את האהבה?" הם לא הספיקו לענות לי כי השיעור החל. לעיתים רחוקות אני מצטער שההפסקה מסתיימת ומתחיל השיעור. כמזדקן… חשבתי על השיחה הזו כל הדרך הבייתה. כבוד, אם אינך מקבל מהסביבה –  אולי אינך ראוי לו, אבל את השמחה – לרוב, אתה יכול ליצור בעצמך לעצמך.

ולפרשת השבוע: אחרי שיעקב עבר עם נשותיו וילדיו את נחל יבוק כמו שכתוב "ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. שאלו האיש: מה שמך ויאמר: יעקב. ויאמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל." יש הרואים בכך פתיחת פרק חדש בחיי יעקב ניתוקו מעברו ומכוון אל עתידו. זה לא אותו הילד האוחז בעקב אחיו הבכור, זה לא אותו יושב אהלים שאינו עושה דבר. שינוי השם לישראל נובע ממעשה שהוא עשה, מאבק אישי לגמרי, צעד ראשון לעצמאותו. הוא לא תלוי עוד ביצחק אביו ולא בלבן חותנו והביטוי הראשון לכך, שאין אומרים יותר "בני יעקב" אלא "אומרים בני ישראל"! ואומרים 'עם ישראל' ו'מדינת ישראל'. השם יעקב כבר מזמן הפך ליענקלה, ינקול, לקובי או יקי, השם אברהם הפך לאבי ויצחק לצחי.  אני מניח שכך היינו קוראים להם אם היו חיים היום.                                                          "שבוע טוב"!

 

הערת העורך: מזל טוב לרגל המהדורה המאתייים של "שבוע טוב"!  תמשיך להעביר את עולמנו, רוחנו והשכלתנו כבכל שבוע, מבטיחים להמשיך לקרוא, לחשוב, להבין, להחכים ואם אפשר, להגיב …

21.11.15 ט' כסלו תשע"ו
ברכות לקרן ליום הולדתה. מה נאחל לך? שהשמחה והאהבה יהיו מנת חלקך במעונך, עם אישך, ילדייך, סביבתך האוהבת ובמשפחתנו הגדולה. רק טוב ואושר. המילים קטנות מלהביע את רגשותינו. בשבת שעברה סיפרתי לכם על ספרו של מאיר צור "60 שנות חיינו" על המשכו אני טורח. משכה את עיני התמונה הדמוגרפית אליה נקלעתי. ב- 30.6.84 אוכלוסיית הקיבוץ מנתה 891 נפש. 429 חברים/ות , 95 מועמדים (בהם 45 חיילים/ות), 291 ילדים (עד סוף המוסד) + 18 ילדי חוץ. ועוד "כוחות זמניים" אחרים. ביקשתי משרה רונן את נתוני 30.6.15 כדי לראות מה קרה בשנים שבין לבין. להלן הנתונים של היום: ס"ה 1061 נפש בהם 551 חברים/ות. 119 מועמדים (בהם 35 חיילים/ות) ו283 ילדים. ועוד כוחות זמניים. צאו וראו, הגידול בחברים הוא של 122 חברים, אבל מספר הילדים קטן ב 8 ילדים ומספר החיילים קטן ב 10. יש לכם הסבר בנושא מספר הילדים? האם הדור שלנו היה יותר פורה ופעיל מהדור שלכם? והחיילים?
"מעשה באב זקן שהיה עשיר מופלג. רכושו כלל יערות עצומים, מכרות ואת בית המרזח היחיד בעיירה. היו לו שני בנים האחד חכם וחרוץ והשני בטלן ושתיין. בטרם הגיע יומו, חילק בין בניו את רכושו. לבן השיכור נתן את כל רכושו העצום שצבר ואילו לבן החרוץ הותיר רק את בית המרזח. שאלו אותו איך אתה עושה דבר כזה, הרי הבן השיכור שלך יבזבז את כל הרכוש העצום שעשית ולא יוותר ממנו מאומה. אמר להם: "אני יודע זאת אך אני בטוח שאת כל הכסף שירוויח מרכושי יוציא בבית המרזח וכך הכסף יעבור לאחיו החרוץ. אילו הייתי נוהג להפך, היה בני השיכור מת מרעב תוך חודשים אחדים, והרי גם הוא בן שלי". זה לא מה שקרה בפרשת "תולדות". יצחק אבינו נשא לאשה את רבקה בגיל 40 וזכה לראות בנים- תאומים בגיל 60, משום כך, נבין היטב, כמה יקרים היו לו שני בניו וכמה השתוקק להבטיח את עתידם ולהעניק לכל אחד מהם את הברכה הראויה לו, הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אבל לא כך היו ההתרחשויות ובבואו לברכם.. החלה דרמה ענקית של נוכלות ורמיה שהביאה את יעקב להיות "אבינו" ואת עשיו להיות גדול "יריבנו"… עד עצם היום הזה.

שבת האחרונה, הייתה בה שמחה רבה. ג'ני, תימור והבנים הופיעו לביקור (הבנות כבר עצמאיות) והביאו בשם כולכם הבנים (בלי קרין?) את הספר "יהלומים לנצח" סיפורה המופלא של מכבי נתניה ובהקדשה כתוב: לאבא, מייסד שושלת האוהדים, באהבה. זו שמחה!
"שבוע טוב"!

14.11.15 ב' כסלו תשע"ו
חודש נובמבר גדוש באירועים הקשורים גם בנו. על ה – 7 בנובמבר הכנתי כתבה ששודרה בשבוע שעבר. ראיתם? הגבתם? ואף אחד גם לא שאל איך דילגתי על ב' בנובמבר יום "הצהרת בלפור" שהוצהרה 5 ימים לפני פרוץ המהפכה ברוסיה, גם היא לפני 98 שנים. בכמה מילים: הצהרת בלפור היא הצהרת התחייבות (האימפריה הבריטית) להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מספרים שלורד בלפור שאל את וייצמן (הנשיא הראשון של ישראל) "מדוע אתה מתעקש דווקא על ארץ ישראל ולא ארץ באפריקה"? ויצמן השיבו: "האם היית רוצה את פאריס במקום לונדון"? שר החוץ הבריטי הגיב מיד: "אבל לונדון שלנו", וויצמן השיבו: "ירושלים הייתה של היהודים כשלונדון הייתה עדיין אדמות ביצה"!. ויש להניח שברגע זה לחצו ידיים וחייכו. אגב, חבר הלאומים (שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה -האו"ם של היום) אישר ב- 1922 את ההצהרה ובכך, בהסכמת העולם כולו להצהרה, הנקראת על שמו של בלפור.
אירוע נוסף שאי אפשר לדלג מעליו הוא "ליל הבדולח" הכינוי הגרמני ללילה שבין ה9-10 לנובמבר 1938, מה קרה שם? באוקטובר גירשו הנאצים עשרות אלפי יהודים לפולין לאחר שקצב ההגירה מרצון היה קטן מהמצופה על ידם. צעיר יהודי, הרשל גרינשפן, ששהה בפריז, שמע על מצוקת משפחתו שהייתה בין המגורשים, נכנס לבנין השגרירות הגרמנית בפריז וירה במזכיר הכללי, שמת כעבור יומיים ב- 9.11.1938. כאן ניתן האות מטעם היידריך ראש שירותי הבטחון וגבלס שר התעמולה, לפרוע ולפגוע ביהודים, שהמבצעים העיקריים היו קבוצות s.s וחבורות רחוב. עוד באותו לילה, נערך בכל רחבי הרייך השלישי פוגרום ביהודים. האירוע כונה "ליל הבדולח" בשל ניפוץ הזגוגיות של בתי המגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק של יהודי גרמניה.
עדיין לא סיפרתי לכם שהחלטתי לנסות לכתוב את המשכו של הספר "60 שנות חיינו" שכתב מאיר צור, המהווה מעין יומן אירועים של חיי הקיבוץ מראשיתו ועד 1982 שנת השישים להיווסדו. מכיוון שאף אחד לא הכין כרטסת יומית/שבועית/חדשית של האירועים אני דולה אותם מה"דף לחבר" ומ"ידיעות משמר העמק" ומעלה מתוכם את מה שנראה לי כראוי להיות מונצח. למדתי את הלקח מספרו של מאיר וצרפתי אלי מערכת קטנה שתעבוד לצדי (כדי למנוע טענות על משוא פנים) אני מקווה שבכתיבה זו אני עוד תורם/אתרום משהו לקיבוץ ושתי דוגמאות מדיוני המזכירות מ-1984:
1. 3.7.84 ישיבת מזכירות: א'. דיון על הצריכה הציבורית והצריכה הפרטית – בהשתתפות לוי רון ומודי ארזי שפנו להחזיר לחלוקה חופשית מצרכים שהיו בעבר בחלוקה חופשית והועברו למצרכים בקנייה. סוכם: המזכירות מעבירה את הנושא לו. צריכה לשקול מחדש את הפניה. ב'. אישור לפניית תמי ואביב לדחות שובם מחו"ל בחצי שנה. ג'. (דיון) בעקבות תאונה בקיבוץ בין רכב וילדים רוכבי אופניים. בהשתתפות עירית ברק. ההצעות הועברו לו. מוניציפאלית.
2. 21.7.84 ישיבת מזכירות: א'. יודקה חזן פונה לצאת לשנת חופש. המזכירות לא מאשרת. הנושא יועבר לשיחת הקיבוץ. ב'. הסדרי חיים. עם עדה בארי וצפי (בעלה) בהשתתפות רעיה גורדון (ו. בנים). ג'. גרי וג'ניפר התקשרו מאוסטרליה ופנו לחזור לקיבוץ. פנייתם נדחתה.
עוד מוקדם להסיק ש"אין חדש תחת השמש".
קיבלתי ליום הולדתי במתנה שני ספרים נפלאים. מרעיתי, את הספר "למה היהודים אומרים" וממש' שטרן, את הספר "פעם בשבוע" – תובנות מ'פרשת השבוע'. אני מבטיחכם שמדי פעם אשתמש בהם בכתיבתי. הפעם, אצטט הסבר למונח השגור בפינו "שבת שלום"! למה מתכוונים כשאומרים "שבת שלום ומבורך"? הרי שבת זה בלשון נקבה: 'השבת נכנסת' או 'שבת מלכה' מכאן ש'המבורך' הוא השלום!, השבת היא האכסניה.

ואי אפשר לסיים ללא אזכור להופעתה הכובשת של שהם שלנו בפרסומת…

"שבת שלום ו"שבוע טוב"!

7.11.15  כ"ה  חשון תשע"ו

בשיעור עסקנו בפרשת השבוע  "לך לך" בסוף הצגת הנושא המרצה  (שבדרך אגב הזכיר לי שלשיעור צריך לבוא בכיסוי ראש – כיפה – ), ביקש מהמשתתפים לחשוב על דוגמאות נוספות שהם מכירים לתופעה שבן אדם עוזב הכל והולך לקראת הבלתי נודע. ואני, שבדרך כלל לא  משתתף פעיל בשיעור, אמרתי שדור מייסדי הקיבוצים החילוניים  בראשית המאה הקודמת היו כמו אברהם. אמיצים ומתווי דרך, רק שאברהם שהגיע לארץ בצו אלוהים ומצא בה רעב לכן ירד מצריימה גם המייסדים כשהגיעו לארץ, על אף שמצאו בה רעב, רובם נשארו בה. לאחר דברי נשתררה דממה והמרצה נראה לי קצת נבוך ואמר: "מעניין".  ואלו הדברים בצורה ספרותית – דרמטית, אפילו קצת פתטית:

לך לך לארצך! ציווה אלוהים לאברם והוא ציית. לקח עמו את שרי אשתו ולוט אחיינו. עם כל רכושם יצאו מאור כשדים בדרכם מערבה לארץ לא נודעת.

לחיים חדשים.

לך לך לארצך! אמרו אבי וחבריו לעצמם וכמעט ללא רכוש  יצאו מורשה אשר בפולין בדרכם מזרחה לארץ המיועדת. לחיים חדשים.

בן חמש ושבעים שנה היה אברם בצאתו לדרך.

בני עשרים היו אבי וחבריו בצאתם לדרך.

גם הוא וגם הם היו מגזע הראשונים.

גם בידיו וגם בידיהם הייתה – הבחירה בדרך.

גם הוא וגם הם פירשו את ה"לך- לך" קודם כל בראייה פנימה לתוך-תוכם, לתוך נפשם. להתלבטות קשה בינם לבין עצמם בינם לבין משפחותיהם.

גם הוא וגם הם זנחו חיים נוחים ללא מחסור כדי לבנות לעצמם חיים חדשים.

גם הוא וגם הם היו מודעים למה שהם משאירים מאחריהם: משפחה גדולה, עסקים פורחים, חיים שקטים הממתינים להם ויצאו אל הלא נודע.

גם הוא וגם הם יצאו בעקבות חזון גדול ובתקווה, הוא בטח באלוהים, הם בטחו באמיתות דרכם, גם אברהם וגם הם, על מנת להשיגו היו מוכנים להקריב את כל הנדרש.

גם הוא וגם הם באו מארץ שאינה ארצם שיושבים בה עמים אחרים באמונה  שזו היא ארצם.

גם הוא וגם הם בחרו בחיים חדשים.

אברם נקרא: אברהם אבינו.

אבי וחבריו נקראו: חלוצים.

שלושת אלפים שנה מפרידות ביניהם.

על כך אשוחח יום אחד, עם סבי, של"ג, מפרש התנ"ך, ועם אבי מורי ורבי.
ומכאן במעבר חד, כמו שאומרים, לילדי. אני מצרף שתי תמונות של לירן והדר ניצבים על הדוכן ומקבלים מדליות על הצלחה. לירן בטריאטלון אשדוד! והדר ב"סובב עמק". וידוי אישי: אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו. אבל אני מקנא בהם ביכולתם ובהישגיהם, להתאמץ, להתאמן ו"להוציא" תוצאה שמעלה אותם על דוכן הזוכים. כי אני לאחר מירוץ התבור הראשון החלטתי להפסיק לענות את עצמי. רק ברכות –עידוד ולהתראות במרתון הבא.

ואחרונה חביבה מיה. שפע ברכות חמות ליום הולדתך! הרבה נחת, אושר, שמחה ואהבה!                                                                                 "שבוע טוב"!