חודש: פברואר 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.2.22   כ"ה אדר א' תשפ"ב

פרשת השבוע "כי תישא" עוסקת בחטא יצירת העגל. בשעה שמשה נמצא על ההר אלוהים מספר לו שהעם מצא אל חדש בדמות עגל הזהב. משה יורד מההר ורואה את העם רוקד, שמח ומתלהב סביבו. הוא שובר את לוחות הברית שאלוהים כתב וחש שהעם בגד בו, הפר את הברית ואת הנאמנות. בסוף קורה ה"הפי אנד" והכל מסתדר ובא על מקומו ואף יותר מזה. משה עולה שוב להר סיני והפעם באופן אינטימי, ללא ברקים ורוחות ושופרים. הוא ואלוהים בלבד, משה מבקש ממנו שיסלח לעם, וחוזר עם דיברות חדשות  ועם בשורה: יש תיקון בעולם ויש סליחה! בקשר המחודש יש צניעות, אינטימיות וכבוד. לכל הסיפור הזה יש גם פן משפחתי היחסים בין האחים משה ואהרון. כשמשה היה על ההר , אהרון הופקד על העם ולכן משה מאשים אותו, שבמשמרת שלו נעשה חטא העגל. אהרון לא נשאר לו חייב ועונה לו בשקט ובנימוס: "רק אדם אחד יכול להיות אחראי על הנעשה ושאחריות  בדרגים גבוהים אינה ניתנת לחלוקה", לקודקוד יש תמיד את האחריות למתרחש. תשובה מתאימה גם לימינו אנו. אהרון לא נענש על חטא העגל ומשה למד את הלקחים והמשמעויות.

אנחנו מוצפים לאחרונה ברשימת משרות פנויות וכבר יודעים שאם לא יימצא חבר מתאים, יבוא שכיר. כבר לא מוכר אצלנו המושג לחייב חבר לעבוד/למלא תפקיד – אפילו לשנתיים שלוש – כנגד רצונו כאיזושהי מחויבות לקיבוץ. יש לנו יותר מ –  120 עובדי חוץ שחלקם ודאי שיכול לתת מענה לחלק מהצרכים, ואפילו במקצוע שלמד/עוסק.  בתכנית מש״א ל- 2022 לא שמעתי (אולי נאמר?) רעיון או הצעה, להקים צוות שיעסוק בהחזרת חברים/ות העובדים בחוץ למלא תפקיד/ עבודה בבית. ב- 20 שנות עבודתי ב'ספריית פועלים' פעמיים הפסקתי לשנתיים ושלוש את עבודתי כדי לכהן כמזכיר והיה חשוב לי(!) הקשר והמחויבות לקיבוץ. העבודה השכירה היא מכה שלא יכולים בלעדיה אבל היא הולכת וכובשת ותגיע מהר גם לתפקידים בכירים, בעוד חברנו ינהרו לעבודת חוץ, שכל מי שהתנסה בה לפחות יודע שחיי הקיבוץ אינם במרכז ענייניו.  האם השלמנו עם המציאות הזו? אולי נתייחס לזה פעם? ונחשוב יחד מה אנחנו רוצים בכלל בתחום העבודה (העצמית?) ומחברינו בפרט?                                     
ואני לא יכול לסיים מבלי לומר דברי שבח ותודה לשרת הפנים, איילת שקד, ("הארץ" 20.2) שפוליטית אני לא מסכים אתה בשום דבר, על החלטתה, שלא לאפשר בנייה ב'עמק השלום' בשטחים המסופחים ליקנעם. ברכה גדולה!

ולברכות: ליהלי צעירת המשפחה הזוכה לתשומת לב כולנו, שובבה ברמות ולא נחה לרגע. המשיכי להרבות שמחה לכל אוהביך!                                  
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.2.22   י"ח שבט תשפ"ב

משהו על ספרות. מריו ורגאס יוסה (שכבר כתבתי עליו בעבר הרחוק) סופר פרואני, כתב עשרים ספרים ביניהם "העיר והכלבים", "דודה חוליה והכתבן" ו"חגיגת התיש". בהתייחסו אל הספרות בכלל אמר: "רבים נוטים לראות בקריאת ספרים פעילות מיותרת, סוג של בידור במקרה הטוב, או בזבוז זמן במקרה הפחות טוב. אין טעות גדולה מזו ואם ברצוננו להימנע מהידלדלות הדמיון, מהיעלמות המרדנות, מאובדן הרוח האנושית – עלינו לקרוא ספרים ולא צגי מחשב." ומוסיף:  הטכנולוגיה, ההתמחות, מגמת ההתמקצעות בימינו, מטפחים את המקצוע, וזה יוצר בידוד, מביא להסתגרות חברתית וניכור. "הספרות" אומר יוסה ״נותנת לנו מכנה משותף בין בני האדם וגורמת לאושר פרטי, להבין זה את זה, למעורבות בחברה". היא והמוזיקה הן: ניצחון הרוח על החומר. ואני מוסיף: "ספרות היא גם תקשורת בין בני האדם". שיתוף היצירה בהרגשות, הכאב והשמחה, ההזדהות, החוכמה, הדמיון, בהקשבה ובסליחה.

גם בחברה שלנו "ערכי הרוח" הולכים ונשמטים. ובמו ידינו אנחנו סוגדים למקצוענות. התפתחות הטכנולוגיה גרמה לכך שכל בן/ת לומד/ת מקצוע ואז הגולם קם על יוצרו והמקצוע הופך לעיקר ומרכז החיים, למטרת- על, חשובה יותר מנטילת חלק פעיל בחיי הקיבוץ ומעורבות בהם. (זו הכללה כמובן) ושמענו באוזננו, בתקופה שעוד היו מגזינים מדי שבוע, עדות מדהימה על כך כשחבר אמר בגלוי את האמת שלו: "אני מתמסר היום למקצוע שלי, למקום עבודתי, הקיבוץ לא מעסיק אותי, ואני מודה לקיבוץ על מה שהוא נותן לי". משפט מושלם להסבר תופעת הבידוד וההסתגרות של חברים לא מעטים.
ראיתי את תכנית העבודה של המזכירות וחשבתי: מי אם לא היא צריכה להציב אתגרים רוחניים לחברה שהולכת ונעשית שטחית ורדודה:  שבוע לימודים? אולי משפט? משפט עם קטגור וסניגור על תופעה או כל נושא שייבחר, או אפילו הקמת "פרלמנט" שפעם בחודש ידון בנושאים שיאפשרו לנו קצת להתעלות מעל ה"שוטף", שיוציא את החברים מדירותיהם הנוחות אל המרכז, אל ה'ביחד'. אבל מי חושב היום בכיוון הזה, כשבתכנית העבודה של המזכירות עומדות על הפרק בעיות חשובות  כמו שאלות "המזון" או "הורשה" שאינן תורמות דבר לדמותנו הרוחנית והערכית היום ובעתיד. "היו לך ציפיות?" שאל חבר "ועוד איך!" השבתי. מפתיע שפרט לכמה אנשים בודדים לרבים זה לא חסר ויותר חשוב לעסוק בתקנוני אופנועים וטרקטורונים. וד"ל. הקיבוץ השתנה, זה כבר לא הקיבוץ אליו חונכתי וגם חינכתי. זה כבר משהו  אחר.

 אמש, כשקראנו יחדיו את "ימי ראשית" ראיתם כמה תרבות וכמה "רוחניות" הייתה במעשה המרכבה שלו. ובצדם איזה קשיים נפלו בחלקם, איזה ויתורים אישיים עשו ועל מה נאבקו, מקימי הקיבוץ.

אחרי אי הנחת שתיארתי בואו נעסוק ביופי, בשמחה בתענוגות שלנו כמשפחה. שלושה ימי הולדת נציין השבוע: נינתנו תומר בת חמש, נכדתנו אורי בת שמונה עשרה ובננו הדר בן ארבעים ותשע .
יש לנו בלבנו הרבה דברי אהבה ורגשי נחת ואושר שאתם, שלושתכם מסבים לנו.  
לתומר –  על החיוניות הסוחפת השכל החריף, הצחוק המשגע ואפילו הבכי הקורע.
לאורי –  על היופי שבא לביטוי בריקודיך, על השקדנות והיחס החם אלינו.
ולהדר – שתצליח בכל מעשיך, שתמשיך ליצור ולדאוג לאיכות חיינו שנים ארוכות . שלא תשכח מאיפה באת כשאתה הולך קדימה. ותזכור, שהוריך, שגם אם לא תמיד מסכימים אתך, תמיד עומדים מאחוריך.                                     
לכם ולמשפחותיכם המון ברכות מהמשפחה הגדולה והאוהבת שלכן/ם.                 
בו"ה, בו"ה לכם! "שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.2.22   י"ח אדר א'  תשפ"ב.

פרשת השבוע "תרומה" מספרת על הוראת אלוהים למשה שיקרא לעם להרמת  תרומה להקמת המשכן ("כל איש אשר ידבנו לבו") ואומר זאת כתנאי ל"שכנתי בתוכם". הערתי בשיעור, שמדהים אותי הפער בין הרוחניות, שהיא תכונתו הבסיסית של האלוהים, לבין דרישותיו הבלעדיות מהעם שכולן חומריות: כסף, זהב, נחושת וכיו"ב. אלוהים לא מבקש לסלק את האלילים השונים, לא מבקש לימוד תורה או קיום מצוות, הוא לא מבקש מהכוהנים – נציגיו עלי אדמות -להיטהר, הוא מבקש רק פאר והדר להקמת משכן עבורו. כשאמרתי זאת, הקניט אותי אחד מחברי ללימודים ואמר: "מה אתה מבקר את אלוהים? הרי זה בדיוק התהליך שעברה התנועה הקיבוצית שלך שהייתה "רוח הקודש" של הציונות בשל יישוב הארץ, החינוך והתרבות, שהייתה תנועה אידיאולוגית מובילה, שהייתה תנועה עניה בחומר ועשירה ברוח והפכה לתנועה עשירה בחומר ודלה ברוח". שתקתי (שלא כדרכי)  וחשבתי כמה שהוא צודק. ונחזור לפרשת תרומה. יש פרשנים האומרים שרק בפרשה זו, למעשה, עם ישראל יוצא לחרות! עד כה , הכל נעשה בידי אלוהים – יציאת מצריים – קבלת תורה – ובפרשה זו העם מתבקש לתת כסף ורכוש. במילים יפות יותר, העם, פתאום, נתבע לתת מעצמו, להפגין נדיבות, לתרום משלו וזה הסימן שאכן יצא לחופשי, זו "יציאת מצריים האמתית"  ושימו לב שהשנורר במקרה זה הוא האלוהים הרוחני כל כך.  "התורה", אומרת נחמה לייבוביץ', "מקדישה 30 פסוקים לבריאת העולם ו-450 פסוקים להקמת המשכן. הנושא המרכזי בתורה אינו העולם אלא האדם ותפקידו בעולם והיא מרחיבה ומפרטת שהאדם נדרש לפעול ולקחת אחריות.     חשוב לי לפרסם את תגובתו של דורון אופיר על "שבוע טוב" (518): וכך כתב: "הסיפור שסיפרת בשם עגנון נוגע ללב ומעורר מחשבה. האם קיבוצנו אכן שוכח את האידאולוגיה שעל ברכיה צמח, בדרכו אל חברה שעיקרה צרכנות? או שחלק גדול מהחברים שלנו היום פשוט לא גדלו על ברכי האידאולוגיה הקיבוצית.. בניגוד למה שקרה בהרבה קיבוצים אחרים, אני דווקא מופתע לטובה מהחברים\ות בני ה-40 פלוס המובילים את הקיבוץ היום, שאינם מוותרים על המשך השיתוף באמצעי היצור ולא רוצים שכר דיפרנציאלי וטוענים כי יש הפרטות שעלינו לעשות דווקא כדי לשמור על השוויון. אני, כמוך, רואה את העושר בחיים בהעמקת חיי הרוח והתרבות יחד עם חיזוק השורשים, הזהות ותחושת הבית הטובה. לפני שנה או משהו כאשר הצגתי לחברי "חוג אילון" את עבודתי בנושא האמונה, הצעתי שנקיים מדי פעם מפגשי שיח סביב נושא שייבחר על ידי המשתתפים עצמם. אולי ה"שבוע טוב" שלך יהווה קרש קפיצה למפגשים כאלה? "                                                                                  
בברכה, דורון                  
"שבוע טוב"!                                                                                                                  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.2.22     ד' אדר א' תשפ"ב

ראשית לכל, השבוע נפטר מקורונה סבא של קרן, עמנואל, שבע ימים והוא בן 100+. התרשמתי ממנו ואני לא שוכח איך ניהל את הסדר, ביד רמה, כולל גם את השירים שבהגדה בבית הוריה של קרן והוא כבר כבן 97. הלוואי עלי.  קרן, משתתפים בצערך ובצער המשפחה.

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 92 שנים אליעזר שביד. אני כותב עליו בהערכה גדולה, מאחר שהוא- הוא "ממציא" התורה הנקראת 'מחשבת ישראל' שמעתי רק הרצאה אחת שלו בבר אילן שהפתיעה אותי בנושא עליו דיבר. הוא היה אדם שעסק באמונה ובהומניזם, באחריות הדדית בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, במרכיבי הציונות, ביחסים שבין היהדות לתרבות חילונית במחויבותנו למקורות. כל זה היה כתוב בדף שקיבלנו לפני ההרצאה.
הוא נולד ב1929 בירושלים, למשפחה ציונית- סוציאליסטית ערכית, התגייס  לפלמ"ח והשתתף בקרבות בכל הארץ והיה עד לגירוש ערביי לוד שזעזע אותו מאוד. כשהשתחרר היה בין מייסדי קיבוץ צרעה והיה איש החינוך של "התנועה המאוחדת" וא"כ פרופסור באוניברסיטה העברית ומרצה בכל חלקי המדינה וככזה הגיע גם לבר אילן לקורס "יהדות" בו למדתי. בתחילת הרצאתו ביקר את דרכו של בן גוריון בשנות ה-50 של המאה שעברה וטען שבן גוריון נטש את הערכים הסוציאל דמוקרטים לתפישתו הממלכתית ומתח ביקורת על 'העבודה השכירה' המתפשטת בתנועה הקיבוצית אותה ראה כפגיעה בערכי הקיבוץ. (ובמשפט מוסגר אפשר לזהות את השפעתה השלילית עלינו כקיבוץ.) המשיך בפערים הכלכליים והחברתיים  בישראל, על בית הספר שחדל להיות מרכיב מחנך, וסיים בטון מאוד לא אופטימי על כך שדעת הקהל במדינה אינה מאמצת את הדרך הסוציאל- דמוקרטית של מקימיה. הרצאה לא אופטימית אבל מרתקת ונמנית על מעט ההרצאות שמלוות אותי שנים לאחריה. הוא כתב והוציא 45 ספרים ופרסם כ- 850 מאמרים. כל אלה שעסקו ועוסקים בתחום מחשבת ישראל מצטערים על לכתו. איך זה שכל-כך מעט אנשים הכירו אותו ואת הגותו? אולי בגלל צניעותו ואולי חוסר השימוש ב'מרפקיו' בואך התקשורת.

כשנכנס אדר מרבין בשמחה, כך נאמר. אך לא כך היה תמיד. השם אדר מופיע במגילת אסתר ומקורו הוא חודש בבלי, שנקרא: 'אדרו'. משמעות השם הוא עצבות, פחד, אפלולי ומוסתר משמעות העומדת בסתירה גמורה לכותרת המקובלת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ואיך הופכים יגון לשמחה? סיפור מההיסטוריה הקרובה: בשנת 1954 יומיים לפני פורים תשי"ד, התרחש הפיגוע החמור ביותר מאז מלחמת העצמאות, הפיגוע ב'מעלה העקרבים' שבו נרצחו 11 ישראלים ביניהם גם ילדים. במדינה הצעירה שררה אווירה קשה וקודרת. משה שרת, ראש הממשלה השני, פגש בנשף פורים 'לא שמח' בתל אביב, במשורר יעקב אורלנד ובמלחין מרדכי זעירא. מספרים שכלא אותם במטבחון ואמר להם, שהם לא יוצאים ממנו עד שיחברו שיר שיעודד את רוח תושבי המדינה. לא עבר זמן רב והם יצאו לקהל הנאספים עם השיר ששמו "שיר שמח" כתוב על מפית נייר ומתחיל במילים "אם גם ראשנו שח"… והחלו לשיר אותו לחוגגים במועדון. יש המעידים על כך, ששרת עצמו (אחיו של המלחין יהודה שרת), שהיה אף הוא כישרון מוזיקאלי, הוציא קלרינט וניגן אותו בנשף. קשה להאמין שבעת טראומה לאומית כזו חובר כך  השיר שנקרא: "שיר שמח" שיר שכל כך שימח. רצ"ב חלק ממילות השיר:             
"אם גם ראשנו שח  –  ועצב סובבנו  –  הבה ונתלקח  –  מן השמחה שבנו.
הי, הי- הבה ונתמלא שמחה,  שמחה, שמחה כמלוא העין,
הי, הי  – שירו: עלה, עלה!
עלה ובער היין! עלה ובער היין!
עלה ובער כאש – והדליקנו  כח
אבוי למתיאש –  הלילה יש לשמוח!                                                               

"שבוע טוב"!