"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
19.2.22 י"ח שבט תשפ"ב
משהו על ספרות. מריו ורגאס יוסה (שכבר כתבתי עליו בעבר הרחוק) סופר פרואני, כתב עשרים ספרים ביניהם "העיר והכלבים", "דודה חוליה והכתבן" ו"חגיגת התיש". בהתייחסו אל הספרות בכלל אמר: "רבים נוטים לראות בקריאת ספרים פעילות מיותרת, סוג של בידור במקרה הטוב, או בזבוז זמן במקרה הפחות טוב. אין טעות גדולה מזו ואם ברצוננו להימנע מהידלדלות הדמיון, מהיעלמות המרדנות, מאובדן הרוח האנושית – עלינו לקרוא ספרים ולא צגי מחשב." ומוסיף: הטכנולוגיה, ההתמחות, מגמת ההתמקצעות בימינו, מטפחים את המקצוע, וזה יוצר בידוד, מביא להסתגרות חברתית וניכור. "הספרות" אומר יוסה ״נותנת לנו מכנה משותף בין בני האדם וגורמת לאושר פרטי, להבין זה את זה, למעורבות בחברה". היא והמוזיקה הן: ניצחון הרוח על החומר. ואני מוסיף: "ספרות היא גם תקשורת בין בני האדם". שיתוף היצירה בהרגשות, הכאב והשמחה, ההזדהות, החוכמה, הדמיון, בהקשבה ובסליחה.
גם בחברה שלנו "ערכי הרוח" הולכים ונשמטים. ובמו ידינו אנחנו סוגדים למקצוענות. התפתחות הטכנולוגיה גרמה לכך שכל בן/ת לומד/ת מקצוע ואז הגולם קם על יוצרו והמקצוע הופך לעיקר ומרכז החיים, למטרת- על, חשובה יותר מנטילת חלק פעיל בחיי הקיבוץ ומעורבות בהם. (זו הכללה כמובן) ושמענו באוזננו, בתקופה שעוד היו מגזינים מדי שבוע, עדות מדהימה על כך כשחבר אמר בגלוי את האמת שלו: "אני מתמסר היום למקצוע שלי, למקום עבודתי, הקיבוץ לא מעסיק אותי, ואני מודה לקיבוץ על מה שהוא נותן לי". משפט מושלם להסבר תופעת הבידוד וההסתגרות של חברים לא מעטים.
ראיתי את תכנית העבודה של המזכירות וחשבתי: מי אם לא היא צריכה להציב אתגרים רוחניים לחברה שהולכת ונעשית שטחית ורדודה: שבוע לימודים? אולי משפט? משפט עם קטגור וסניגור על תופעה או כל נושא שייבחר, או אפילו הקמת "פרלמנט" שפעם בחודש ידון בנושאים שיאפשרו לנו קצת להתעלות מעל ה"שוטף", שיוציא את החברים מדירותיהם הנוחות אל המרכז, אל ה'ביחד'. אבל מי חושב היום בכיוון הזה, כשבתכנית העבודה של המזכירות עומדות על הפרק בעיות חשובות כמו שאלות "המזון" או "הורשה" שאינן תורמות דבר לדמותנו הרוחנית והערכית היום ובעתיד. "היו לך ציפיות?" שאל חבר "ועוד איך!" השבתי. מפתיע שפרט לכמה אנשים בודדים לרבים זה לא חסר ויותר חשוב לעסוק בתקנוני אופנועים וטרקטורונים. וד"ל. הקיבוץ השתנה, זה כבר לא הקיבוץ אליו חונכתי וגם חינכתי. זה כבר משהו אחר.
אמש, כשקראנו יחדיו את "ימי ראשית" ראיתם כמה תרבות וכמה "רוחניות" הייתה במעשה המרכבה שלו. ובצדם איזה קשיים נפלו בחלקם, איזה ויתורים אישיים עשו ועל מה נאבקו, מקימי הקיבוץ.
אחרי אי הנחת שתיארתי בואו נעסוק ביופי, בשמחה בתענוגות שלנו כמשפחה. שלושה ימי הולדת נציין השבוע: נינתנו תומר בת חמש, נכדתנו אורי בת שמונה עשרה ובננו הדר בן ארבעים ותשע .
יש לנו בלבנו הרבה דברי אהבה ורגשי נחת ואושר שאתם, שלושתכם מסבים לנו.
לתומר – על החיוניות הסוחפת השכל החריף, הצחוק המשגע ואפילו הבכי הקורע.
לאורי – על היופי שבא לביטוי בריקודיך, על השקדנות והיחס החם אלינו.
ולהדר – שתצליח בכל מעשיך, שתמשיך ליצור ולדאוג לאיכות חיינו שנים ארוכות . שלא תשכח מאיפה באת כשאתה הולך קדימה. ותזכור, שהוריך, שגם אם לא תמיד מסכימים אתך, תמיד עומדים מאחוריך.
לכם ולמשפחותיכם המון ברכות מהמשפחה הגדולה והאוהבת שלכן/ם.
בו"ה, בו"ה לכם! "שבוע טוב"!
שבועטוב 