חודש: יולי 2013

ברכות השבוע: לאן ליומולדתה העשירי, שפע ברכות ואיחולים למיצוי כל מה שאת, לספיר בר המצווה, עוד נקדיש ברכה מיוחדת וליהב בצאתו לדרך החיים, בצאתו לתור את העולם, לפגוש מקומות ואנשים, עצמאות ומימוש עצמי ולהתגעגע הביתה. אנחנו נלווה אותך באהבה באשר תהיה, נשתדל לא לדאוג יותר מדי ובקשתנו אליך: שמרו על עצמכם, אתנו – על קשר!.

אני לא יכול לדלג בכתיבתי על אירוע "השומריה" המתרחשת ביער שלנו, שנכדי משתתפים בה. לכאורה "דור לדור יביע אומר" אבל במציאות זה אירוע שכבר מאוד רחוק ממני, אבל כיון שאני רואה עצמי כחלק מתנועת "השומר הצעיר" (דור שני פעיל) ואיני יכול להתעלם מאירוע תנועתי שכזה, החלטתי לספר לכם על התנועה בצ'ילה אותה הדרכנו (היום אומרים ניהלנו) בין השנים 1958- 1961. ראשית, גילוי נאות על איך בכלל הגענו לשם: בשנות החמישים המאוחרות החלט בתנועה לשלוח לשליחות בחו"ל 3 שליחים "צברים" שאינם מכירים את השפה ואת המנטליות ולראות האם הם יכולים להצליח ב"עשייה התנועתית" על פי המודל של ארצישראלי. פנו אלי בזכות אבות, כי אבא היה דמות "שומרית" ידועה ומוכרת להנהגת הקבה"א  ואני, באותה תקופה (סיימתי קדנציה של 3 שנים בריכוז הרפת) ופניתי ליודקס (המזכיר) ללמוד וטרינריה. הוא הסביר לי שוטרינריה וחיי קיבוץ לא הולכים ביחד. ונולדה פשרה (יודקס) שאלמד לימודי "אח לבעלי חיים", קורס בן שנתיים ליד לונדון שמיקום ביה"ס ליד ההכשרה של התנועה באנגליה. יודקס סיכם עם התנועה שאני אהיה השליח בתנועה באנגליה, ש"ילמד בקורס האחים" וליד זה יעבוד בתנועה.    אני מאריך קצת אבל הפרטים בונים את הסיפור. יום אחד זומנתי לבית התנועה במרחביה לפגישה עם רכז התנועה העולמית ולפני שאני עולה לקומה השנייה אני שומע שמישהו צועק: "הבן של בן עמי גורדון לא יהיה באנגליה אביעזר יהיה שם השליח!" כשהגעתי למעלה עוצר אותי מאיר יערי (האבא של אביעזר הזה) ואומר לי: "יונגרמן, תלווה אותי לשירותים" כבר היה חצי עיוור) כשנכנסתי לחדר אומר לי רכז ההנהגה, פנחסי: "תראה, באנגליה כבר שיבצנו מישהו, נמצא לך מקום אחר" בדרך הביתה עשיתי 1+1 והלכתי ישר לחזן. סיפרתי לו מה היה היום והוא, בחיוך אבהי אומר: " עמרם, אתה עוד צעיר ואינך יכול להבין מהן בעיות במשפחה, צריך להציל את משפחת אביעזר והשליחות המידית היא הפתרון היחיד". והוסיף: "התנועה תדאג גם לך". אז התברר שגם בקצה העולם בצ'ילה, קיים בי"ס "לאחים לבעלי חיים" וגם שם יש תנועה ושובצנו לשם. היה בדרך עוד סיפור קצר על מעמדי המשפחתי, איך יכול להיות שדיברו אתי לראשונה הסטטוס שלי היה רווק ופתאום אני נשוי (ז.א. שני כרטיסים, לא אחד). אבל אחרי הסבר קצר  שרווק זה מצב זמני השלימו עם כך ובאוגוסט 1958 עלינו על האניה "ארצה" בהפלגתה האחרונה וא"כ באנייה ענקית בשם "פרובנס", חצינו את האוקיינוס האטלנטי, חופי ברזיל, ארגנטינה. כך הגענו לצ'ילה. היינו אנשים צעירים, לי עוד לא מלאו 25 ורעיה בת21, לרכז תנועת נוער ארצית. הקירבה בגיל בינינו לבין החניכים הבוגרים, שביניהם היו גם חניכים שהיו מבוגרים  מרעיה, יצרה בעיה בין קיום חברות במצבים מסויימים ובין הסמכות שעלינו להפעיל במקרים אחרים. בצ'ילה מצאנו תנועה של כ – 500 חניכים בשלוש ערים: סנטיאגו הבירה, בה היה גם מרכז התנועה, וולפראייסו (עיר הנמל) וקונספסיון (עיר בדרך לדרום). ליד סנטיאגו שכנה ה"הכשרה" של התנועה  (שריד מימי התנועה הגדולים בפולין לפני המלחמה) בהכשרה גרו ועבדו ה"בוגרים" לפני עלייתם ארצה. מעין משק חקלאי זעיר. שם גרנו בהתחלה. עיקר העבודה היה בסנטיאגו. עבדנו בתנועה, אחת מחמש תנועות נוער ציוניות: (השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני, בית"ר, ומכבי.) תנועה בריאה בה היה רצף גילים מגיל 11-12, ועד 21. סגל מדריכים יציב, מוסדות תנועה מסורתיים מתפקדים ואנחנו… לא מכירים אף אחד, לא יודעים את השפה ולא מכירים את מנהגי המקום. (לשם כך שלחו אותנו) ניסינו להנחיל להם מההווי הארצישראלי בהתנהלות חיי התנועה. כמרכז חיים לחניכים במשך השבוע. וכמובן במחנות. בעיקר עסקנו בהדרכת הבוגרים גרעין ח' (שעלה לגעש). דפוסי העבודה היו בקבוצות, בגדודים ובקן כולו. הפעולות היו במגמת צופיות מצד אחד ורעיוניות מצד שני. כל החוברות שנכתבו על המשטרים השונים בהיסטוריה, על המרקסיזם על הציונות בהן השתמשו בארץ, תורגמו לספרדית ועבדנו על פיהן. בנושאי התרבות שירים, ריקודים, קבלות שבת וחגים היו פרי עבודתה של רעיה. כדי לקיים תנועה צריך כסף והרבה, כסף שהיה אמור להתקבל מהסוכנות ומהקבה"א. מהסוכנות דווקא קיבלנו, מהתנועה- בעיקר הבטחות. אז רעיה התחילה לעבוד כגננת בגן הילדים היהודי, (תשאלו את לונה) לתת שיעורים בעברית כדי שנוכל להתקיים בכלל. אז גם עברנו להתגורר בסנטיאגו. כל שנת העבודה החינוכית התכוונה לאירוע המרכזי – מחנות הקיץ, שבחצי הכדור הדרומי זה בחודשים ינואר- מרץ. המחנות הצריכו הרבה כסף שרובו נאסף ב"מפעלי התנועה". החלק שלי בשנור היה בעיקר ביום כיפור בבית הכנסת, (שם גם לראשונה בחיי שמעתי את "כל נדרי")  הייתי נכנס לשם יושב מקשיב קצת, מדבר עם אנשים, ששמחו מאוד שאני מוציא אותם לבית הקפה הסמוך ומשנורר מהם כספים. אני שמחתי על הסכומים שקיבלתי והם על הקפה והעוגה שקיבלו. מחנות אלה נמשכו 6-7 שבועות במקום אחד, שבו חניכים באו לפי שכבותיהם לתקופה של שבועיים-שלושה. להתארגן למחנה כזה על ציודו ומאות משתתפיו היה דבר מאוד מורכב. מתורנות הורים על הבישול, להספקת המצרכים, לתנאים סניטריים הולמים, לשירותי עזרה ראשונה וכמובן הקושי של הכשרת שטח לפעילויות המחנה (צופיות, טיולים, שיחות רעיוניות וכד') ניהול מחנה כזה הצריך ריכוז מאמץ עצום. וכאן הערה: רעיה רכשה את השפה תוך חדשיים, לי זה לקח 6 חודשים ואני זוכר את הקושי העצום לארגן את המחנה הראשון ב"מרגה-מרגה" כשאין לי את רמת השפה הנדרשת. אחרי חיסול המחנות הגיע תור הטיול עם הבוגרים לפני העלייה לארץ, לדרום צ'ילה. טיול של כ – 20 יום בהחלט לא פשוטים. זה התחיל בנסיעה ברכבת במשך 24 שעות רצופות וא"כ קצת ברכב ובהליכות ברגל, שאנחנו הכנסנו לתכנית הטיול, אבל יופי הטבע והמראות והאנשים בהם נתקלנו כבשו את לבנו ולמרות שהיה זה טיול קשה אנחנו לא מתחרטים על אף יום. בנוסף כנציג השוה"צ/מפ"ם היה עלינו גם עול פעילות בפדרציה הציונית שהייתי חבר בהנהלתה וזה התבטא בעיקר בנוכחות בישיבות ארוכות ומשעממות ובפעילויות בקהילה היהודית. ניהלתי בישוב היהודי בסנטיאגו 2 מערכות בחירות עבור איינדה (בהן נכשל). מאוד האמנו בו ובהשקפותיו הסוציאליסטיות הכלכליות והחברתיות שלו. והיינו גם פעילים במסגרת השליחים הישראלים. אירחנו את המנהיגים הישראלים שהגיעו לצ'ילה, את גולדה ואת נמיר, קלטנו את השגריר הראשון שהגיע, ממש כך. ככה זה נמשך שנתיים ונכנסנו למעין שגרה, בשנה השלישית נולדה קרין ודברים רבים השתנו: קודם כל תינוקת בבית, המשכורת מהסוכנות החלה להגיע ומצבנו הכלכלי השתפר. רכשנו הרבה ידידי אמת בשנתיים הראשונות שהפכו  לחברים לכל מצב ויחד אתם החלו להגיע אלינו שפע הצעות לעסקים שונים ומשונים, רק שנישאר בצ'ילה. אבל אנחנו באמונתנו בדרך, חזרנו הביתה שמחים ומאושרים. יומיים אחר בואנו כבר קמתי לחליבת בוקר ורעיה, אחרי תקופת "ההסגר" של קרין התייצבה לעבודה. אבל כאן מתחיל סיפור אחר. אולי כל מה שכתבתי לא שייך לשומריה (שעוררה בי את הזיכרונות שהעליתי) כי זו כבר אינה אותה תנועה אבל מאשש את האמרה:  "פעם שומר תמיד שומר"                     "שבוע טוב"!

 "השבוע טוב" יוקדש ללירן במלאת לו 50. אבל אי אפשר שלא לפתוח בברכה חמה לגלי במלאת לו שלוש שנים: "גלי, אתה כבר ילד גדול, אך תמשיך לשמח אותנו להצחיק אותנו, להשתולל, ולשחק אתנו" וכמו שאומרים: "תהיה בן טוב להוריך ואח טוב לאחותך". ואי אפשר מבלי לחזור ולברך את מיה על קבלת תעודת המ.א.

 וללירן. כיון שהחגיגה שלו (ושל הדר)  כבר נחגגה ברוב חברים ומשפחה, אנחנו מרגישים שנוכל לכתוב בחופשיות ובשחרור, בהערכה ובאהבה גדולה.

אני לא מתיימר להיות הביוגרף של לירן ולא אסקור תולדות חייו. אספר לכם על ילד שגדל ככל הילדים של שנות ה – 60 וה – 70 בבתי ילדים, בחברה (כיתות יסוד) ובמוסד. הצעיר בכיתתו, אהוב על כל חבריו, נוח למטפלות ולמורים, מקובל בכל המסגרות. בקיצור – ילד מקסים שלא התאמץ כלל לזכות בתארים המצוינים לעיל. וכל זה עד ש… היה מתעצבן ומתרגז… את  בכיו וצרחותיו אי אפשר היה להרגיע ושום ניסיון מצדנו, מרך ועד קשה לא עזר:  הפרדה מאתנו בהשכבות בגיל הרך, התעקשות על איזה צעצוע (הרובה..) או ריב עם ילדים. לא קל היה להיות הקטן בקבוצה אבל לירן מצא ללא מאמץ את דרכו ומקומו. כשהגיע למוסד ראינו איך הוא צומח, מתבגר, נעשה עצמאי ומממש את כל החופש שהמוסד נתן לחוות נעורים "סוערים". שובב איפה שאפשר, פרחח איפה שלא "נתפס" וזה לא היה קל כששני ההורים נמצאים בשטח כל היום. היה לנו הסכם לא כתוב עם המחנכים שלו, שאנחנו נדע הכל, אבל לא נגיד לו מילה. כך התגלו לנו (לא מלירן)למשל גם  סיפורי השימוש במערה מול הכניסה לבית 12 ששימשה את ה"חבורה" להתחמקות מהשיעורים ולעישון. אהבנו את נחישותו ללכת לשייטת שהתחיל עוד בגדנ"ע-ים, בו זכה לתמונת שער בשבועון "מחנה גדנ"ע". ראינו אותו צובר עצמאות, שיקול דעת ויודע מה הוא באמת רוצה. ליווינו אותו בשרותו הצבאי בטירונות בסנור ובקורס מכי"ם ב– 906. זכורה לנו במיוחד תחושת המתח שלפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר במסגרת קורס מכי"ם הם (עם נחשון) היו בסדרה כאן על ידינו בהרי אפריים. נפגשנו ולמחרת באנו שוב עם אוכל ועוגות ולא היה איש בשטח, הסתבר לנו שהם הוקפצו לבסיס. כעבור כמה ימים פרצה המלחמה וכבר שמעתם ממני איך החמצתי את הפגישה אתו בהיפודרום לפני הפריצה הגדולה לביירות. אחרי המלחמה סיים את הקורס, ומשם לשייטת, ומשם למורן כשחזר הביתה אחרי הצבא השקיע עצמו בבקר לבשר. לאחר שנה נסע לאוסטרליה. שמחנו במימוש תכניתו, כיון שהוא רצה בה וראינו ביציאה הזמנית הזו עוד צעד לעצמאות ומימוש עצמי. הכל נראה נפלא עד סיפור הפציעה שלו, עד 3 חודשי ניתוק וחרדה, עד מכתבו של עופר שסיפר הכל, עד השיחה הטלפונית (ואז לא היו טלפונים בחצר קבוצנו). הפציעה הקשה גרמה לנו לדאגה נוראית, אבל כשחזר פגשנו איש, צעיר שמח בחלקו, גבר! בעקבות השתלבותו המהירה בבקר (כשבעקבותיו הלכו גם תימור, הדר ושיר) והמעמד שרכש בענף זכינו בגינו להרבה מחמאות. אבל התקופה הכי משמעותית ללא ספק הייתה, כמובן,  בתור חדר-אוכל, שם גילה את סיון!  והקמת המשפחה לשמחתנו הגדולה עם שהם וספיר…מאוד כיבדנו את החלטתו לעבור לתמה שם באו לביטוי כישוריו הטכניים (מגנייק?) ויותר מכך, התפעלנו משינוי בכיוון התפתחותו אחרי שנים רבות בתמה, לכיוון האימון וההדרכה בכושר גופני לאחר סיום השתלמותו בתחום. מי כמונו יודע כמה לא פשוט לשנות כיוון ואיזה מאמץ ורצון צריך להשקיע ביעד חדש כשאתה כבר לא נער. לירן עשה את זה למופת! על דוד המלך נאמר: "כל שפגשהו אהבו" כמה שהמשפט מתאים ללירן. הורים תמיד אוהבים את ילדיהם, אבל הורים גם, לעולם, דואגים לילדיהם וגיל ילדיהם כמעט שלא משחק ברמת הדאגה.

ועוד משפט אחד, לירן יודע לכתוב. סיפור ושיר. וכשאני חושב מה יעשה שיהיה בגילי (היום), וזה יקרה מתישהו, אני מדמיין אותו יושב ליד המחשב וכותב סיפור או שיר… באמת לא משנה. ואומרת לך אימא:" אהבתי את בחירותיך לאורך השנים וכשהן חולפות מול עיני אני רואה איך שילבת את רצונותיך האישיים יחד עם תרומה ונתינה איכותית למקום ולחברה בהם אתה חי. ואני גאה בך. ויותר מכל על השלב הנוכחי  בו גילית  וכמוך כמעט כולכם, את הטעם הנפלא שיש בפעילות הגופנית לגווניה ושאין כמוה לגוף ולנפש. הייתי רוצה שתתמידו כולכם בכך ונדמה לי שאני דוגמה אישית הולמת". אני רוצה לסיים בשיר שלירן כתב ולברך אותו ואת סיון: באושר, בשמחה, בנחת ובאהבה בהמשך הדרך, כי היום, ציון "יובל" הוא רק ההתחלה.

לבד, לחשוב, לראות, לשמוע.

בית ארבל עומד במרומים/ ברוח הסתיו העצים מתנדנדים

שקט מסביב, החל להחשיך/ רק הפטפון לנגן ממשיך,

אני לבד בכיתה יושב/ וחושב וחושב וחושב…

"שבוע טוב"  ומבורך!

השבוע האחרון גרם לנו לגאווה גדולה כאשר שניים מנכדינו זכו לתואר מצטיין בית הספר! ספיר (כתה ז') ב"מגידו" ואן (כתה ד') ברמת חן. אנחנו יודעים שכל נכדינו נפלאים, אבל הם קיבלו תעודה על כך! בטקס ב"מגידו" לא נוכחנו אבל הטקס אצל אן היה ממש מרשים ומפתיע.

כמו רבים, גם אני חושב על "דמוקרטיה" והפרשה עליה אני רוצה לכתוב הפעם היא: "פרשת קורח ובני עדתו". כמה שורות הקדמה: במהלך 40 השנים במדבר וביחוד בשנים הראשונות היו לא מעט ניסיונות למרוד במשה בצורה גלויה. הייתה פרשת אלדד ומידד "המתנבאים במחנה", שכתגובה לה כונן משה את אספת 70 הזקנים. היו תלונות רבות על הגעגועים לסיר הבשר במצריים. אפילו סיפור עגל הזהב מתפרש כגילוי של התמרדות ויש הטוענים שהעובדה שמרים ואהרון דיברו רכיל על משה והכושית אף הוא סימן ל: "מה הוא חושב שהוא? הוא כמונו" מעין תחילת מרד במשפחה. וכמובן, סיפור קורח ועדתו.  קורח, שהיה בן דודו של משה מבקש/תובע לעצמו ולאנשיו נתח מהשלטון (כנראה שאפילו במדבר היו מנעמי שלטון) ומאשים את משה בנפוטיזם – העדפת בני משפחה. במלים אחרות: נותן את כל המשרות למקורביו. ובקיצור, מסתובב לו קורח במחנה עם תחושת קיפוח, רואה את חבריו ובני משפחתו ממלאים תפקידים בהנהגה ולא "זורקים" לו אפילו עצם. אליו חובר זוג המפגינים המדופלמים דתן ואבירם, שמהווה מעין אופוזיציה עוד מימי מצריים. ואל קורח חוברת גם חבורת נשיאים, מאתיים וחמישים איש, שטוענים כלפי משה ואהרון: "מי אתם, למה תתנשאו עלינו?" אלה הן תלונות רציניות כנגד משפחה מיוחסת הנוטלת את כל תפקידי ההנהגה, משה את העניינים המדיניים ואהרון את הדתיים. בלשון רש"י "הרבה יותר מדי לקחתם על עצמכם, רב לכם". כמנהיגם, אומר קורח, במילים שלנו: "לא נכון להניח את כל מנגנוני השלטון ביד אחת, זה מזמין קלקולים או לפחות ריכוזיות שמועדת לשחיתות." לא אלאה אתכם יותר ורק אספר לכם שמשה בחושיו הבין שהוא חייב להסיט את האש ממנו ולהעבירה אל האלוהים ואומר: "מה אתם רוצים ממני, אלו הן קביעותיו של האלוהים, שיגיד הוא מי המנהיגים, אני רק ממלא שליחותו." והסוף ידוע – אלוהים הורה לאדמה לפעור פיה וקורח ובני עדתו נבלעו בה.  אתם ודאי מרגישים אצלי אהדה לקורח בנושא הדמוקרטיה ואת הביקורת שאני מותח על התנהלות משה, ואני שואל : האם קורח היה האיש הראשון שסופר עליו במקרא, "פוליטיקאי", שהעלה את רעיון הדמוקרטיה וחלוקת הסמכויות בין גורמי השלטון ושילם על כך בחייו? ולמה, אם כך, נחשב תמיד לאיש הרע?  בהחלט נושא למחשבה.                                               "שבוע טוב"!