"שבועטוב"(583)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.4.23 א' אייר תשפ"ג.
ליום הולדת 75 למדינה 

יום הזיכרון הוא לא רק לאומי הוא גם פרטי ולא רק למשפחת השכול חברים וידידים. כשאני עובר בבית הקברות אני זוכר אותם אחד-אחד. הייתי בן 5 כשגולדשלגר נרצח והיה החלל הראשון שלנו שנפל במאורעות 1936-9. בימים ההם שיתפו, אותנו הילדים, בכל מה שמתרחש בקיבוץ. עמדנו ליד חדר הקריאה לפני שההלוויה יצאה לדרך. ואני זוכר את רוזה עומדת ליד הבית שלימים גרנו בו, עמדה על דרך העפר אוחזת בשתי ידיה את עוזי וצבה. כילד גדול אני זוכר את האבל הכבד שירד על הקיבוץ כשמשה גולומב נהרג באיטליה בשירותו בבריגדה העברית במלחמת העולם השנייה ונקבר שם והקימו לו כאן ' יד' עם סמל הבריגדה. אני זוכר, שהייתי בתורנות טלפון בעמדה שהורידו לאחרונה, בבית הדואר כשקיבלתי את הטלפון שרפאל  נהרג בלוביה ולא ידעתי מה לעשות עם ההודעה ולמי להודיע על כך. ואני זוכר שהיינו בטירונות והודיעו לנו על אסף עומר שנהרג כשהיה בקורס קצינים והכבל באומגה נקרע, ושלא נתנו לנו לצאת הבייתה ללוויה. אני זוכר את מנחם רותם שנהרג במבצע 'קדש', שבצריף שלו שמענו ב- 1954 את שידור גמר אליפות העולם בכדורגל בגרמנית שהמילה היחידה שהבנו הייתה: גול! ואת יורם רוזנטל, את ההלם של בני קבוצתו מקבוצת תומר כשהמוות נחת עליהם. כך אני זוכר כל אחד ואני יכול לספר על כל אחד וכל קבר מ-19 הקברים הצבאיים שלנו, של עוד שמות ועוד בנים… ולתאר כל לוויה ולוויה של בנינו-חברנו הקבורים באדמתנו, שבעטים השגתי (כן, אני) את הרישיון שבית הקברות שלנו יוכר גם כבית עלמין צבאי, והקשה לי מכל, שעד היום אני נושא ליד רעיה את הכאב שלנו כששי הלך. המבטים ושפת הגוף של דשה וגנייק, החיים שהשתנו בן רגע, כאב שלא חולף אלא מתכנס בפנים.  בגלל כל אלה אני מתרגש מדי שנה בטקס על הר הגעש. חשבתי פעם לקחת אתכם לסיור בבית הקברות ולספר על כולם. פעם חשבתי.
ערב יום העצמאות של ד' אייר תש"ח, 14.5.1948. קבוצת ילדים בני 14 – 15 יושבת על הדשא הגדול ליד חדר האוכל של קיבוץ גן שמואל. סביבנו יושבים חברי הקיבוץ ואוזננו קרויה לקולות ממכשיר הרדיו היחיד הבוקעים מחדר האוכל. השעה הייתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשקולו של בן גוריון מהדהד: "אני מכריז  בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לא היו מחיאות כפיים גם לא צהלות שמחה כמו בכ"ט בנובמבר. חיכינו לשמוע שאחרון הבריטים עוזב את הארץ. אחרי ההכרזה חתמו כל חברי 'מועצת העם' על טופס ההכרזה שנקראת 'מגילת העצמאות' עד עצם היום הזה. ההצהרה החשובה הזו באה כבר תוך כדי הקרבות על הקמת המדינה.  לא שכחנו אף רגע שאנחנו ילדים שפונו מביתם בגלל המלחמה, שנקראה מלחמת השחרור וגם מלחמת העצמאות. נשארנו לשבת על הדשא עוד שעה ארוכה ודיברנו על השאלות החשובות שהעסיקו אותנו. את שם המדינה כבר ידענו אבל לא ידענו איזה סמל תישא, היינו בטוחים ששפת המדינה תהיה העברית אבל איזה שם יהיה לצבא? … כך מיצינו את הרגעים מלאי ההוד האלה על הדשא עד שהחשיך. אלה היו רגעים מאוד חגיגיים אבל אף אחד מהקהל הגדול לא נראה שמח. כולם ידעו שמלחמת השחרור רק מעלה הילוך ושלא יהיה רק שמח בלב. אלו רגעים שצרובים בתוכנו ילדי תש"ח. אף אחד לא חשב שכעבור 75 שנים נהיה מפולגים וקרועים, ממש שני 'מחנות' עוינים. כולם היו אז כל כך מאוחדים במשימת "בריאת" המדינה, ממש כמו אגרוף. כנראה שככה זה כשנלחמים על החיים. היום… כשאנו מציינים 75 שנים למדינה אני מרגיש טעם חמצמץ, שאינו מחויב המציאות ובכל זאת חוגג ושמח! כולנו צריכים לשמוח ולגיל ביום חג ה- 75 הזה ולשיר את שירו של יונתן גפן ז"ל: "יהיה טוב, יהיה טוב…!"
"חג שמח"!

"שבועטוב" (582)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.4.23   א' אייר תשפ"ג

אני מאוד אוהב את ספריו של מאיר שלו ז"ל. קראתי בסוף השבוע הרבה מאוד עליו, כסופר וכפובליציסט. אהבתי איך שהוא הגדיר את עצמו, וכך כתב: "הייתי עבד במצריים, קיבלתי את התורה בהר סיני, יחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו… נשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב."

סיימנו את קריאת ספר "שמות" וראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת למשה רבנו. המנהיג, הנביא, מורה דרך בהלכה ובחיים הגשמיים של בני-עם ישראל. חשבתי רבות על דמותו והתעוררו בי שאלות ותהיות עליו: מדוע שמו אינו מוזכר כלל בהגדה שעוסקת ביציאת מצריים? לשאלה זו תשובות רבות  אחת מהן היא שאי הזכרת שמו היא הביטוי ל"אנטי מצריות" של בני ישראל. הם "יצאו" את מצריים, בה מרדו ויצאו נגד: 1. השליט- פרעה, מלך נערץ ועריץ ו-2. נגד עבודת האלים. לבני ישראל היה את מנהיגם משה, ומעליו היה אלוהים אחד ותורה אחת, זולתם אין. אישיותו של משה הייתה כה משמעותית, שכותבי ההגדה לא רצו שימוקם בה מעל אלוהים ומעל התורה וייהפך "לאל" נוסף. אגב, מסיבה זו, לדעתי, גם לא ידוע מקום קבורתו. מי היה משה? האם שנות ילדותו ונעוריו הכינו אותו למנהיגות? נפשית, משה עבר בחייו אירועים ותהליכים לא פשוטים: הוא הורחק ממשפחתו הביולוגית בצו "כל הבן היילוד…" גדל בבית פרעה/המלוכה. לאחר שהרג את המצרי נעקר מבית המלוכה וברח למדיין, שם ליד אחת הבארות ראה איך מתעללים בבנות יתרו והושיט להן עזרה. על כך יתרו אימץ אותו ונתן לו את בתו ציפורה לאישה ממנה נולדו שני בניו גרשום ואליעזר, והיה לרועה צאן פשוט. ברעייתו את הצאן "נתקל" בסנה הבוער (שלא אוכל) ופגש לראשונה את אלוהים המצווה עליו: "הושיע את עם ישראל ממצריים" על אף נימוקי התנגדותו בגין הצניעות והגמגום. שוב הוא עוזב את משפחתו ובגיל 79 חוזר למצריים, מכה את המצרים בעשר המכות, קורע את ים סוף בואך המדבר וכעבור שבעה שבועות מקיים את מעמד הר סיני -קבלת התורה. כמנהיגו של העם היה מוטל עליו עול כבד ובמסע במדבר התממשו הצרות של מנהיג: העם רעב, צמא, ממורמר, זוכר את סיר הבשר במצריים, אירוע "עגל הזהב", פה ושם ניסיונות למרד, (קורח למשל), כישלונות (המרגלים), מלחמות עם עמים ואסונות במשפחה. מה הפלא שמשה איבד את סבלנותו ושבמקום לבקש מהסלע מים היכה בו  ועל כך נענש על ידי אלוהים שמנע ממנו את הכניסה לארץ משאת נפשו. האם המעשה הזה היה חילול השם? או חוסר אמון של אלוהים? האם הייתה ביניהם תחרות על אהבת העם?     משה נפטר בגיל 120 עזוב, זנוח ומתוסכל ובמקום לא ידוע, כשהוא משקיף בעצב על התממשות חזון חייו, על הארץ הנכספת שעדיה לא בא. משה היה אדם צנוע וישר דרך וככל האדם עם חולשות ומגרעות. אך גם ניחן בחוסן נפשי ואישיות כריזמטית שעשו אותו למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל עד היום.

 למשה היו עשרה שמות. יש שאומרים שהשם בא מmose- , (מוס), שפירושו "ילד" במצרית עתיקה. ואלה הם עשרת השמות: אביגדור – אביהם של הגודרים. כך קרא לו סבא קהת. עמרם אביו קרא לו: חבר – חיבר את בני ישראל לאביהם שבשמים. יוכבד אמו קראה לו: ירד- הוריד את השכינה וקראה לו גם יקותיאל בבחינת קיוויתי לאל. אהרון אחיו קרא לו: אבי זנוח – אב למוזנחים שהזניחום. האומנת קראה לו: אבי סוכו – אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש. הקב"ה קרא לו: טוביה – כי טוב הוא. העם קרא לו: שמעיה – שמע האל תפילתו וכן קרא לו: בן נתנאל – לו נתן האל.  וביתיה (זה שמה של בת פרעה) קראה לו משה – כי מן המים משיתיהו.

ולסיום אני רוצה לציין את יום הולדתו השביעי של שני, הנכד הצעיר שלנו, שגם הוא כבר גדל אל עולם הכדורגל והספורט, אל תשכח שתמיד יש נתניה ועוד 15 קבוצות. ואתה כבר חבר של חברים, שירבו. מה נאחל לך ילד חמוד, לך ולהוריך ואחיך, נחת גדולה!. שתהיה סקרן  לסביבתך ולחבריך ואל תתבייש, תשמח שמחה גדולה עם צחוקים מתגלגלים, בחיוכים רחבים לכל אחד.            
אוהבים אותך מאוד – הסבים וכל המשפחה שלך.

"שבוע טוב"! 

"שבועטוב" (581)   

אני מלא בתודה והערכה על האירוע רב המשתתפים וההתרגשות של השקת הספר שלנו "היינו ילדיכם ואתם הורינו". לעתים נדירות ביותר אני נשאר במצב שאין מילים בפי. כך קרה כשהופעתם חמשת ילדנו ואמרתם את דבריכם בטקס השקת הספר. הייתי באלם. מרגיש בעוצמה רבה כמה שאתם שלנו ומתמלא בגאווה ובשמחה אין קץ, שאתם והמשפחות שהקמתם יודעים לתת ביטוי לרגשות ומחשבות של בנים להוריהם. ולכן אומר רק שהלוואי שכך יימשך תמיד, גם ה'ביחד' הזה וגם השמחה.

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.4.23   כ"ד ניסן תשפ"ג

אנחנו חיים בימים של פילוג בעם. הפגנות ומחאות של שני צדדים יריבים. אבל הפילוג בעמנו אינו חדש. אז קצת מההיסטוריה שלנו. הפילוג בממלכת ישראל אחרי מות המלך שלמה בו הממלכה המקראית התפצלה לשתיים, לממלכת יהודה בדרום הארץ ולממלכת ישראל בצפונה. מעניין שחלק מההסברים לפילוג תקף גם לימינו. לפי ספר 'מלכים א', ב – 798 לפה"ס הפילוג חל בגלל סירובו של רחבעם (בנו של שלמה) להיענות לדרישת העם להקל עליו את עול המיסים ועבודות הכפייה, ולא הקשיב למצוקת העם. רחבעם היה אומר: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". לעם לא נותרה הברירה אל למרוד! והתוצאה הפילוג בין הממלכות. המשותף לימים ההם ולימינו הוא: גישה קיצונית מחמירה וקשוחה מול התגמשות ופשרה. לפי הסיפור בתנ"ך היו אלה יועציו של רחבעם שאמרו לו לא לוותר, וכך יחזק את שלטונו. על אף שהם חשו את התסיסה בעם, ובמקום לומר לו שעדיף לעצור במהלכיו, למען הממלכה, נתנו לו עצות שמאוד ערבו לאוזנו, ולכן לא עצר. והשוני: בימים ההם דובר על היווצרות מדינה אחת לשני עמים והיום על מדובר על שתי מדינות לשני עמים. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
"כנגד ארבעה דורות דיברה תורה"  – כנגד ארבעה דורות מדברת ההגדה:   אב, בן, נכד ונין. כתב בפולין הרב יצחק ניסנבאום. ותודה לתימור על ששלח לי.
חכם – מסמל את הדור הישן, ישראל סבא אשר אורח חייו וחזותו מעידים על יהדותו.
רשע  – מסמל את הדור השני. הרשע הוא בנו של החכם. בבית אביו התחנך לתורה וספג את אווירת הבית המסורתית אך התפקר, הפך לכופר בעיקר, הוא גם מתגרה בדור הישן בשאלות קנטרניות בנוסח: "מה העבודה הזאת לכם?"
תם  – מסמל את הדור השלישי. התם, בנו של הרשע ונכדו של החכם. בבית הסבא הוא רואה את חיי המסורת, וכולו תמיהה ושאלה- שאלת התם: "מה זאת?" למה סבא נוהג כך ואבא אינו נוהג כך? מה הם כל המנהגים שסבא עושה ואבא אינו עושה?
שאינו יודע לשאול  –  מסמל את הדור הרביעי. בנו של התם, נכדו של הרשע ונינו של החכם. כאשר נולד הנין, סבא חכם כבר לא היה בחיים. בבית אביו התם ובבית סבו הרשע לא ידעו ולא הכירו חיי מסורת יהודית, והוא הבן שלא ראה ולא שמע, שנולד מנוכר, אף אינו יודע לשאול ועל מה לשאול, הוא בבחינת "שאינו יודע לשאול". באה ההגדה להורות לנו שדווקא אצל דור זה שאינו מכיר את המסורת כלל, דווקא אצלו טמון הסיכוי שישוב לשורשים. לא התם ובוודאי שלא הרשע, אך דור בני הבנים, שאינו יודע מה ועל מה לשאול, אצלו טמון הסיכוי.

רמת האושר עלתה שוב בהולדת הבת השלישית לנואי ואיתן אחות לתומר ויהלי, הנכדה השלישית לקרין וירון . רק אושר ושמחה!
ואחרון אהוב: ברכות לוהטות לליאן ליום הולדתה. מדפדוף באלבומי התמונות שלנו ובמחשב מתקבל הרושם שכוכבה זוהר! כמה חבל שחלפו השנים והיא כבר לא קטנה אך חמודה ומתוקה. אנחנו מאחוריך בהחלטותיך, וכך תמיד נהיה. בלחזור הבייתה, בללכת ללמוד, עם שחר.. וכל מה שיעלה על דעתך. נשמח תמיד להינות ממך. אוהבים אותך ומאחלים לך הרבה שמחה בכל שתעשי או תרצי. מאתנו ומכל המשפחה.

"שבועטוב"!                                                                                            

"שבועטוב" (580)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.4.23   י"ז ניסן תשפ"ג

ה- 4.4.1948 הוא יום בלתי נשכח. זה היה היום בו נקטעה ילדותנו. אחרי המערכה הקשה כבר היינו שונים. על כך כתבתי: "השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו הילדים. ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה. השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור והתווכחנו בינינו לבין עצמנו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה, אלא מתי תתחיל, מה נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק שהחל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול"…

ביום שני ה- 10.4, בחוה"מ פסח, נשיק את ספרי "היינו ילדיכם ואתם הורינו" ואלו בערך, הדברים אותם אומר בפתיחה: אבא תמיד היה אומר: מי שלא מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל. אריק שרון שינה גירסה ואמר:  העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור ורק העבר משתנה כל הזמן.. בשילוב בין שניהם אני מוצא את עצמי עם רעיה כאחד ממעטים המנסים להזכיר, לספר ולכתוב על עברו של הקיבוץ שהיה, על איך חיינו, מי היו המייסדים, אותם חלוצים, שחזון גדול הביא אותם לבנות כאן את ביתם-קיבוצם ולחנך דורות להאמין בצדקת דרכם.
יש לי רושם שרבים בתוכנו זה כלל לא מעניין אותם וגם לא נוגע בהם. לכן אני רואה חשיבות לעסוק בנושא. הספר הזה, אינו מדעי וגם לא תיעודי. הוא תיאורי, חווייתי, הוא בא להאיר פינה שהיה לי חשוב שתואר: התנאים המיוחדים של ראשית 'החינוך המשותף' ומה היה טיב היחסים בין ההורים לבניהם, אותם ראו 3-4 שעות מדי יום, שחינוך ילדיהם היה בידי הקיבוץ ללא התערבותם, אלא בהשפעתם ובהשראתם. כשהקראתי שני 'מונולוגים' לאנשים 'צעירים' בני 50-60, באמצע ההקראה הרגשתי שאינם אתי, הפסקתי לקרוא ושאלתי: "מה קורה"? נעניתי בכנות: "אני חושב עלי ועל ההורים שלי". גם זו סיבה למחשבה.             

בזיכרונות הללו לא על עצמנו אני מספר, אלא על  אלה שאינם ילדים עוד. זו  עדות זיכרון על תקופה שהייתה ולא תחזור.זה גם שיר קטן של אהבת בנים להוריהם.

"שבועטוב"!