"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
28.8.21 כ' אלול תשפ"א (שנה עשירית)
לפעמים אני מודה לרעייתי אשר על העריכה והליטוש של "שבוע טוב" ועל העצות הנכונות הניתנות לי כבר כעשר שנים, שהיא אומרת לי: "תוציא קטע מסויים, אולי תניח אותו בצד, אבל בינתיים לא להפצה!", במילים אחרות "תספור עד שלוש", על אף שקוראיך הם בני משפחתך ו"עשרת" ידידיך. גם אבן קטנה שנזרקת למים יוצרת גלים." בסוף אני נשמע לעצתה וכך עשיתי גם השבוע.
בפרשת השבוע "כי תבוא" כתובה אחת מהברכות המפורסמות בעולם היהודי: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". רש"י אומר שהפסוק הזה נאמר על הכניסה והיציאה שלנו מהעולם. כשם שהתינוק נולד טהור ונקי ממעשים רעים כך צריך האדם לשאוף לחיות במצב ראשוני זה עד סוף ימיו. "להיות ברוך בבואו אל העולם ולהיות ברוך בצאתו ממנו". ואני מקדיש את הברכה לזכרו של אוקסי.
כשאוריקי ספרה לי שהיא הולכת לעבוד בחופש בכרם החדש! רחב לבבי ולמה? כי עם השנים נשים כמעט ולא נראות בעבודות החקלאות אבל אני זוכר את ה"וותיקות" ד'פעם וכאלה שעוד בינינו, עובדות בכל הענפים: ברפת ובלול, בגן ירק, במשתלה ובמטעים. היו בקיבוץ המון דיונים על "בעיית החברה" במשך השנים. השוויון המלא בין החברים והחברות היה כבר בתחילת הדרך. וכשהופר, עמדו החברות בעקשנות על קיום השוויון הזה, אידיאולוגית ומעשית. כשנולדו הילדים הראשונים (בנהלל) התעוררה הבעיה, המציאות כופפה את האידיאולוגיה. מישהו צריך לטפל בילדים וא"כ לבשל ולכבס וכבר אי אפשר היה לצאת כולם ביחד לעבודת סלילת כביש, עבודה בבניין או יבוש ביצות. ולמרות זאת, היו חברות שנאבקו על זכותן לשוויון מלא בעבודה דווקא. אני עוד זוכר כילד, איך היינו באים לסוכת האריזה במטעים והיו שם הרבה חברות, או בגן ירק או במשתלה. זה נראה לנו כל כך טבעי. ואנחנו הילדים לא ראינו בעבודתן משהו מיוחד, כיבדנו אותן על עבודתן! אגב, אמא שלי, למרות ש"הרפואה" הזהירה אתה מעבודה פיזית קשה, התעקשה לעבוד במשתלה ושם בעבודה, עברה את ההתקף לב הקשה הראשון שלה והיא רק בת 27. חברות עבדו עוד שנים ברפת ובלול אפילו בייצור בתמה, לאט לאט מקום הנשים עבר רובו ככולו לעבודות השירותים. בחינוך, בישול, מחסן בגדים כד', והמלחמה "להיות שוות בעבודה פיזית קשה" נחלשה. דרך ארוכה עברנו, היום הגענו למצב שמעט חברות מוכנות לעבוד בחינוך, שהיה 'קודש הקודשים', ואנחנו נעזרים בשכירות רבות. חברות הקיבוץ מעדיפות בעבודות פקידות/ניהול בבית ומחוצה לו, שהן חשובות לכשעצמן. עדיף שאת ילדינו יחנכו חברות/י קיבוץ (שהם יספרו להם על ראשית ימי הקיבוץ ליד הברכה הגולשת ביום הולדת הקיבוץ ולא השכירות המסורות באמת לילדינו) כשנכדתי אומרת "אני הולכת לעבוד בכרם בחופש הגדול" אני רווה נחת. אסכם קטע זה באמירה חזקה ומחזקת: מימי ייסוד הקיבוץ, ברצף השנים עד היום, החברות פעילות בחיי החברה ובחיי התרבות שלנו, הן יוצרות ומבצעות, נושאות את התרבות, ממלאות תפקידים לצד החברים, להנאת ושמחת כולנו, כאן נשמר שוויון מלא. רק שימשך כך!
את אוריקי אני מברך מכל לבי.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 