"שבוע טוב" (497)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.8.21  כ' אלול תשפ"א  (שנה עשירית)

לפעמים אני מודה לרעייתי אשר על העריכה והליטוש של  "שבוע טוב" ועל העצות הנכונות הניתנות לי כבר כעשר שנים, שהיא אומרת לי: "תוציא קטע מסויים, אולי תניח אותו בצד, אבל בינתיים לא להפצה!", במילים אחרות "תספור עד שלוש", על אף שקוראיך הם בני משפחתך ו"עשרת" ידידיך. גם אבן קטנה שנזרקת למים יוצרת גלים." בסוף אני נשמע לעצתה וכך עשיתי גם השבוע.

בפרשת השבוע "כי תבוא" כתובה אחת מהברכות המפורסמות בעולם היהודי: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". רש"י אומר שהפסוק הזה נאמר על הכניסה והיציאה שלנו מהעולם. כשם שהתינוק נולד טהור ונקי ממעשים רעים כך צריך האדם לשאוף לחיות במצב ראשוני זה עד סוף ימיו. "להיות ברוך בבואו אל העולם ולהיות ברוך בצאתו ממנו". ואני מקדיש את הברכה לזכרו של אוקסי.   

כשאוריקי ספרה לי שהיא הולכת לעבוד בחופש בכרם החדש! רחב לבבי ולמה? כי עם השנים נשים כמעט ולא נראות בעבודות החקלאות אבל אני זוכר את ה"וותיקות" ד'פעם וכאלה שעוד בינינו, עובדות בכל הענפים: ברפת ובלול, בגן ירק, במשתלה ובמטעים. היו בקיבוץ המון דיונים על "בעיית החברה" במשך השנים. השוויון המלא בין החברים והחברות היה כבר בתחילת הדרך. וכשהופר, עמדו החברות בעקשנות על קיום השוויון הזה, אידיאולוגית ומעשית. כשנולדו הילדים הראשונים (בנהלל) התעוררה הבעיה, המציאות כופפה את האידיאולוגיה. מישהו צריך לטפל בילדים וא"כ לבשל ולכבס וכבר אי אפשר היה לצאת כולם ביחד לעבודת סלילת כביש, עבודה בבניין או יבוש ביצות. ולמרות זאת, היו חברות שנאבקו על זכותן לשוויון מלא בעבודה דווקא. אני עוד זוכר כילד, איך היינו באים לסוכת האריזה במטעים והיו שם הרבה חברות, או בגן ירק או במשתלה. זה נראה לנו כל כך טבעי. ואנחנו הילדים לא ראינו בעבודתן משהו מיוחד, כיבדנו אותן על עבודתן! אגב, אמא שלי, למרות ש"הרפואה" הזהירה אתה מעבודה פיזית קשה, התעקשה לעבוד במשתלה ושם בעבודה, עברה את ההתקף לב הקשה הראשון שלה והיא רק בת 27. חברות עבדו עוד שנים ברפת ובלול אפילו בייצור בתמה, לאט לאט מקום הנשים עבר רובו ככולו לעבודות השירותים. בחינוך, בישול, מחסן בגדים כד', והמלחמה "להיות שוות בעבודה פיזית קשה" נחלשה. דרך ארוכה עברנו, היום הגענו למצב שמעט חברות מוכנות לעבוד בחינוך, שהיה 'קודש הקודשים', ואנחנו נעזרים בשכירות רבות. חברות הקיבוץ מעדיפות בעבודות פקידות/ניהול בבית ומחוצה לו, שהן חשובות לכשעצמן. עדיף שאת ילדינו יחנכו חברות/י קיבוץ (שהם יספרו להם על ראשית ימי הקיבוץ ליד הברכה הגולשת ביום הולדת הקיבוץ ולא השכירות המסורות באמת לילדינו) כשנכדתי אומרת  "אני הולכת לעבוד בכרם בחופש הגדול" אני רווה נחת. אסכם קטע זה באמירה חזקה ומחזקת: מימי ייסוד הקיבוץ, ברצף השנים עד היום, החברות פעילות בחיי החברה ובחיי התרבות שלנו, הן יוצרות ומבצעות, נושאות את התרבות, ממלאות תפקידים לצד החברים, להנאת ושמחת כולנו, כאן נשמר שוויון מלא. רק שימשך כך!

את אוריקי אני מברך מכל לבי.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(496)

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"   אמנון ארבל                                                     

21.8.21  י"ג אלול תשפ"א   (שנה עשירית)

בפרשת "שופטים" השבוע, אנו עוסקים גם ב"מלך", באיש העולה לגדולה, בהתנהלותו וביחס אליו. בפרשה: "הוא לא מלך על העם, הוא משרת את העם. לא הוא עומד במרכז אלא הציבור אותו הוא מנהיג, הוא סמל  לאחדותו. עליו להקשיב לאזרחיו בסבלנות ולנהוג בהם בתבונה ובאורך–רוח, המלך אינו מתהלל במעשיו, אינו מתנשא ושומר על צניעותו. בפרשה כתובות גם המגבלות לריסון הרגשת הכוח שלו. "אסור לו להרבות סוסים, אסור לו להרבות נשים, אסור לו להרבות כסף וזהב ואסור לו לחשוב עצמו נעלה מעל אחיו". שלמה המלך אינו משמש דוגמה טובה, לעומת זה ה"דוד" של רעיה, הנשיא השני, יצחק בן צבי, הצטיין בצניעותו והיה ראוי למשל ומופת.

14 בנים/בנות וילדיהם רוצים לחזור הביתה, רואים בקיבוץ את ביתם ואין לנו את היכולת לקבלם. אבל אנחנו שמחים שהם רוצים בכך. אנחנו מדברים על קליטתם ולא שואלים את עצמנו מהם המניעים שהביאו אותם לרצות  (חלקם לאחר שנים לא מעטות.) לשוב אלינו. ויותר מכך האם הם יודעים לאיזה קיבוץ הם חוזרים היום ואיזה מחר מחכה לקיבוץ? ראשית המניעים: אני מניח די בביטחון, שהם אינם חוזרים לקיבוץ כי שבו לאמץ את תורתם הסוציאליסטית של אבות התנועה על 'ערך העבודה', על שיתוף ושוויון, על ערבות הדדית או על רוח המשימה המשותפת, אני מניח שחלקם אפילו לא יודעים את תורתם ומי הם היו. הם חוזרים הביתה, לאדמה עליה גדלו, למשפחתם שגדלה, לנופי ילדותם המוכרים, לחברים איתם ישבו על סירים יחד, גדלו יחד, שרו על הדשא, שיחקו משחקים צופיים ביער עבדו בפלחה, במטעים או ברפת. אני מניח שמניעיהם הם הרבה יותר פשוטים ויומיומיים. קשיים כלכליים, לפעמים בעיות עבודה, יוקר המחיה, המשכנתא ומחירי הדיור, החינוך ואיכות החיים הפרטיים והמשפחתיים, ההתנהלות מול העיריות, משרדי המדינה וכד'…הולכת ונעשית קשה ויקרה. חבר שלי אומר ש"הם יודעים שלהם יש את אלטרנטיבת נעוריהם, הבית שעזבו, הקיבוץ! הם יודעים שהקיבוץ של היום הוא תמצית גן-עדן וזו סיבה מספיקה. ולא צריך תירוצים. אם אפשר – אז…" אני חושב שיש ביניהם כאלה שרוצים מאוד לחזור כדי ל"חדש" את פניהם ופני הקיבוץ , לחזק את הערבות והעזרה ההדדית ברוח הזמן. רוצים לחדש את פני ה'קולקטיב', את חיי התרבות והשיח בחצר. רק אני לא יודע אם ועד כמה הם מודעים לכך שהשלטונות במדינה מנסים להצר ולהקשות על התפתחותנו, על ידי העברת קרקעות לעיריות קרובות, בצמצום קרקע לבנייה, ברפורמות בחקלאות, במיסוי. במילים אחרות בהפעלת מאמצים ממוקדים לפגוע בקיבוצים הנובעים מאינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידיאולוגים, אפילו תדמיתיים כמו "שמאלנים", "אוהבי ערבים" וכד' ועושים הכל כדי ליצור אווירה שלילית מול ה"קיבוצים". האם הקיבוץ של מחר, ובטח הקיבוץ המופרט, או עם שכר דיפרנציאלי, לא יהיה דומה מאוד למציאות בה הם חיים היום? האם הם או אנחנו חושבים בכיוון?

השבוע ציינו יום הולדת לתימור שלא אוהב חגיגות ימי הולדת. יש ילדים שאינם אוהבים ימי הולדת רק שהם לא אומרים זאת. למי שזו באמת שמחה גדולה היא להורים, שלרוב מצליחים להעביר אותה לילדם 'החוגג'. אני זוכר את הנסיעה ל"העמק" בבוקר ה- 18.8.68 כ"ד באב תשכ"ח. כשחזרתי הביתה התבשרתי על לידת הבן, והפעם ע"י יואש, שברך ב"מזל טוב"! אך לא התאפק וסינן בין שיניו: "עוד גמד אחד נולד". נסעתי מיד בחזרה לבית החולים לאמא המאושרת. ימי ההולדת של ילדינו תמיד היו ויהיו לנו ימי חג. המיוחד הייתה ה"ברית" שלא בוצעה על ידי מוהל שבא כמקובל, אלא במסגרת קבוצת ניסיון, על ידי רופא בבית- חולים. הברית שלו הייתה מופתית ולמהדרין. אבל באותה קבוצת בנים, אחרי הברית שעשה הדוקטור, היו גם שיבושים קשים: לאחד, נוצר 'טוש', לאחר, יציאה צדדית ולאחד מזרקה. ומאז חזרו שוב למילה לידיו המקצועיות של מוהל. אנחנו מאושרים בך ומברכים אותך ואת משפחתך: באושר ובשמחה!

לסיום – ברכה חמה לרעותי ליום הולדתה. אנחנו מאוד שמחים להצטרפותך אלינו מאחלים לך המון אהבה, אושר ושמחה עם יהב! ועם כולנו, איחולי קליטה קלה והסתגלות מהירה! כבר אוהבים אותך!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (494)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

7.8.21   כ"ט באב תשפ"א      (שנה עשירית)

בפרשת השבוע "עקב" קיים קטע שכדאי להתייחס אליו וכך כתוב:  "…פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים… ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". במילים פשוטות הקטע המצוטט מתכוון לחיים בחברת שפע, חברה בה יש הכל ובגדול. מקובל לומר שזה אתגר לחיות בחברת עוני אך גם לחיות בחברת שפע יש כשלים. השפע שהושג בעמל רב ובמאמץ גדול שאמנם נותן כוח ועוצם – אך עלול להוביל לאבדן ערכים, עקרונות, אידיאולוגיה, מוסר, רדידות תרבותית ומחשבתית ויוצר פערים בחברה בה מתקיים.  במילים אחרות: "קשה להיות רעב, אבל גם לא פשוט להיות שבע"… 

הנשיקה, קונסטנטין ברנקוזי

הקטע הזה נכתב במיוחד לט"ו באב אבל מתאים לכל עת גם להיום, גם להרגע. אני בא לספר על ה"נשיקה". הדמויות החקוקות בציורי הסלע במערות בברזיל, שצוירו לפני 25.000 שנים, מעידות על קיומן של נשיקות, אף כי אינן מוכיחות על משמעותן הרומנטית. מחקר שנערך בשנות ה-2000  מעיד שהנשיקה על משמעותה הרומנטית קיימת רק ב- 46% מתרבויות העולם. יתכן שפעולת הנשיקה החלה בתקופת האדם הקדמון, שכנראה האכיל את צאצאיו דרך הפה, כמעשה הציפורים המאכילות את גוזליהן. אומרים גם שהנשיקה היא אינה נחלת הכלל ואולי גם אינה אקט אנושי בסיסי כמו שחשבנו. אבל מצד שני מסתבר ממחקרים ש59% מהגברים ו- 66% מהנשים 'סגרו' אפשרות של התקדמות ביחסים רומנטיים אחרי נשיקה ראשונה לא 'מספקת'. ואילו אחרים סיפרו שהנשיקה הראשונה הותירה בהם רושם חזק שתמיד מלווה אותם והם זוכרים מה קרה ברגע הקסום הזה ואיפה היו ולפני כמה שנים זה אירע. מסתבר מהמחקר גם שזוגות המרבים להתנשק מאריכים ימים. העניין הבסיסי הוא שהנשיקה פשוט נעימה לנו משום שהשפתיים הן מהאזורים הרגישים בגוף. כשאנחנו מתחרמנים ומתחרמנות המוח נותן הוראה להזרים דם לאזור והשפתיים מאדימות ורגישות למגע. צביעת השפתיים בצבע האדום דווקא, נקבעה לאחר מחקר שנערך רק בין גברים, שקבע, ששפתיים אדומות מושכות אותם יותר. שוק השפתונים (של 12 מיליארד דולר בשנה) מקורו בימי קליאופטרה לפני 5000 שנה, כשהיפהפייה הזו טחנה חרקים שונים כדי להגיע אל הצבע האדום כאיפור לשפתיים ואילו ביוון העתיקה למשוח אודם היה נחלת הזונות. במשך כל השנים הייתה הנשיקה סמל לקרבה, קשר ואינטימיות. אלפי שירים, סיפורים וספרים נכתב עליה, צוירו ציורים ונוצרו סרטים. ביום האהבה, בט"ו באב, בעצם בכל עת, נותנת לכם תירוץ נפלא להזכיר לעצמכם כמה חזקה היא 'נשיקה אחת רכה'. "לכו להתנשק!"                                   
"שבוע טוב"!