חודש: ינואר 2016

30.1.16 כ' בשבט תשע"ו

מתוך "פרשת השבוע" יתרו: "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, ויבוא יתרו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם. ויהי למחרת, וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר: מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך. לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תיבול גם אתה וגם העם אשר עמך. כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך." יתרו מציע למשה להקים מערכת משפט הדומה לזו של היום: "בית משפט שלום", "בית משפט מחוזי" ו"בית משפט עליון". ומי יהיו השופטים? הוא מציע למשה למנות שרי אלפים , שרי מאות, שרי עשרות "שישפטו את העם בכל עת". במילים שלנו, עצותיו של יתרו הן הראשונות בהיסטוריה המציעות הפרדת רשויות.  איש חכם היה יתרו ללא אלוהים בלבו. לאחר שהוא מניח את התשתית  למערכת משפט מסודרת, הגענו לשלב קבלת החוקים: מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדברות.

סיפור קטן בעקבות העלאת דיוקנו של נתן אלתרמן על שטר ה- 200 ₪, שבו דמותו הפכה כל כך נגישה לכל אחד ואחד. בשנת 1944 פירסם שיר הנקרא "הקלריקל הקטן" ובו תקף את דפוס החינוך בקיבוצי השומר הצעיר והאשים את החינוך בהעלמת המושג אלוהים. וכל זאת בעקבות העברת 'ספר תורה' משער הגולן לטבריה. כמובן שאינני זוכר את הסיפור מאז, אך אני זוכר שבתקופה בה גילינו את המשורר אלתרמן בספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בהיותנו בני 16 או 17, אבא ראה את התלהבותי (כי ביקשתי ממנו שישיג לי את הספר) ואמר לי משהו כמו: "אתה יודע שהוא אינו מחבב במיוחד את דרך 'השומר הצעיר', למרות שאחותו היא חברת תל- עמל. תראה מה כתב עלינו ב"הטור השביעי" השבועי שלו בעיתון "דבר", הוא הוציא גזר עיתון מאיזו מעטפה ונתן לי לקרוא:

"להורים חופשיים – זוג מוכר לי מאוד- / נולד ילד חמוד וחופשי בדעות. /  אך בטרם הילד עמד על רגליו / כבר הרגישה האם והרגיש גם האב / כי בזה התינוק, במין דרך פטלית / נשתרשה נטייה חזקה קלריקלית….  ומובן שהאב גם האם, שניהם יחד, /  עוד חיכו לעיקר, באימה ובפחד. / לא לשוא! יום אחד, את הוריו הבוהים, / הפיליסטר שאל אם יש אלוהים. / נדהמו אם ואב והחלו לחזות: / איך הגיעה אליו / השמועה הכזאת / ועלתה הצעה אז : לקראת הבאות / להגן על הילד מפני השפעות / ולשמור את נפשו הרכה ופתיה / מגורמי תעיות ותהיה. / אך היה שם חבר הגיוני ומיושב / שאמר, בלי לחזור פעמיים: / לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו / קודם כל אדמה ושמים. / כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור / אך בזה העולם הסוער וניתך / שום מרקסיסט לא גדל עוד בתוך אינקובטור, / ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך. / קצת עלוב ייראה המרקסיסט שיחרוג / מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג. / לוחמים ותיקים: אב, מורה ומורה! / אל תהיו פוחדים כה מעין הרע / חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים / שגם הם היו (פעם) קלריקלים קטנים / ואסון לא קרה, יש דואג ומנחם: / הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם!".
בימים ההם היה קיים רק המוסד החינוכי של 'השומר הצעיר' במשמר העמק בו התחנכו כל הילדים מ קיבוצי התנועה. כתיבת אלתרמן ב'טור השביעי' שלו, נותנת ביטוי לחשיבות שניתנה  בישוב היהודי בארץ, לחינוך הייחודי בקיבוץ וכן לגודל ה'סכנה' הטמונה בו. את מי זה מעניין היום? למי אנחנו מהווים סכנה? לצערי –  לאף אחד. אני דווקא זוכר שלמדנו תנ"ך ואהבנו את סיפורי חמישה חומשי תורה המופלאים (בעיני עד היום) מבלי להעלים את המושג המעורפל אלוהים. חונכנו שלא קיים 'בורא עולם' אלא עולם המדע, המסביר את תופעות החיים נכון יותר, הגיוני יותר, אמיתי יותר והשתכנענו שאכן כך.

"שבוע טוב"!

23.1.16  י"ג שבט תשע"ו

מחשבות בעקבות סגירת הרפת – רקוויאם לרפת –  לא נוסטלגיה – ביוגרפיה.

ב1929 הוקמה הרפת במשמר העמק כציר המרכזי של המשק המעורב, רב ענפי. ענף יציב, שמשרתיו:  הפלחה והמספוא, סיפקו לו את המזון ומכירת החלב והבשר היו למקור ההכנסה היציב ביותר של הקיבוץ לאורך כל השנה. כך שנה אחר שנה. אין עונות ברפת, שלוש חליבות ביום מכתיבות את סדר היום לא רק של הפרות גם של חברי הקיבוץ הקטן. כבוד גדול היה לעבוד ברפת.  המשק המעורב היה האידיאולוגיה והגשמתה. הרעיון נתן תשובה אמתית לרוח החלוציות, לכיבוש הקרקע וכתפיסת חיים של החברה הקיבוצית המתגבשת. היום, הרפת, הציר המרכזי הזה, הפך למיותר אחרי שמרכזיותו חלפה.  התגאינו בהתרחבות המשק לאורך השנים. ובלענו בטעם מר מי יותר ומי פחות איך אט אט חוסלו בזה אחר זה ענפי המשק, כשהרפת נותרת כצוק איתן, כמגדלור, במרכז ענפי החקלאות. ראינו לאורך שנותינו, איך חוסלה הכוורת, איך חוסלה השפנייה, איך חוסלה המשתלה ומשתלת הפרחים של מרתה. איך חוסלה האורווה והברווזיה ודיר הצאן ודיר החזירים, איך הלולים הרחיקו מהקיבוץ ובית האימון הגדול פורק, מביטים סביב ואיפה  גני השזיפים ואיפה הכרמים והפרדס, גן הירק וגן בית, איך חוסל משק הילדים ומשק המוסד, שהמשק המעורב היה להם דוגמה ומופת ככלי מחנך לעתיד המשק הקיבוצי. כבר איננו מחפשים את המאפייה את הסנדלריה, הפחחיה או ברכות הדגים. כבר שכחנו את הפינות המרגשות כמו 'גן התקליטים' ואפילו את 'גן הפקר' ובלי להרגיש נעלם לנו מחסן התבואות ומחסן הקירור ובו חדר הקירור לחלב. נמחק הסילו ועוד סילו, בריכת הקטלדיפ, המתבנים הקטנים וערימות הזבל, אבל הרפת ממשיכה להתקיים ולגדול ולהתפתח כאילו כל הסערות חולפות לידה, מעליה, ובה לא תגענה. ועכשיו, אחרי 87 שנים, היום הזה מגיע. גם הציר המרכזי שהיה סמל למשק ולקיבוץ כערך, בא יומו והוא נכנס לרשימה הגדולה והמכובדת של "לשעברים". קשה להבין שגם סמלים מתים ואפילו בלי כאבים, קשה לראות את חצר הקיבוץ שלנו ללא "ריח הזבל ניחוח חציר", ללא "את, מכוש, טוריה וקלשון" אולי הכי קשה לי להעלות על הדעת שילדינו, נכדינו ונינינו יראו עגלות ופרות רק בתמונות ובספרים וישמעו מהוריהם וסביהם סיפורים, שפעם הייתה לנו רפת גדולה ויש שיזכרו גם שהיה פר, איך שיחקו במתבנים, גלשו בכותנה ורקדו – הידקו במגדלי התחמיץ. המבוגרים בינינו ייזכרו, שלמדו בילדותם את נושא "הרפת" ולמדו לחלוב בידיים ב03.00 בבוקר, להאכיל את הפרות, להגמיע עגלות, לנקות את הזבל לערמות, לראות המלטות ולצפות בעבודות המזריע והרופא- בהמות. מוזר לחשוב שהקיבוץ שלנו יישאר בלי בליל הריחות, בלי געיית פרות, בלי המקום לטיולי הילדים, בלי ייצור החלב המקומי על מוצריו, בשינוי מפת הנוף שלנו –  ללא ענף הרפת.
על אף שבני בילו אתי זמן רב ברפת הם לא עבדו ברפת החלב. אבל ארבעתם עבדו ברפת הבקר וזה אומר שבכל זאת משהו קרב אותם הכי קרוב לרפת. מאוד אהבתי את בחירתם.הרבה דברים משתנים אצלנו, הרבה נכסי עבר נגנזים או משנים פניהם בהתאם למציאות החיים המשתנה. אבל לי קשה לראות את חיסול הרפת שלנו בשלווה כזו, להרחיק מאתנו את נוף חיינו בקלות כזו. עבורי זה כמו ל'הוריד' את הברכה הגולשת או לעקור את שדרת הדקלים או להפסיק לשיר את "מעל המגדל סביב אשקיפה". עצוב לי…

שיהיו לנו זמנים טובים ונכונים –  "שבוע טוב"!

16.1.16 ו' שבט תשע"ו

אומרים ש"אין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו" אבל אני מה זה מתקנא במיה והדר שיכלו למרתון אפילו "בגשם, רוח וסערה". הערכה ענקית לכל המאמצים שעשיתם לקראתו ולריצה הרטובה והכאובה עצמה. אני לא אוהב את המילה מדהים אבל אתם מדהימים! ולרומי בת השלוש! את כל כך מתוקה, ממש לאכול אותך אוהבים אותך  ומברכים אותך ביום הולדת ובמסגרת כל המשפחה נדליק 4 נרות ולכבודך נאכל את עוגת יום הולדתך.

הבזק קטן ומאוד מפתיע הזורק קרן אור על ה-"21" שלפני 74 שנים, שמצאתי בכתובים תחת הכותרת:
פרקי אבות
"הקיבוץ חוגג עשרים שנים לייסודו. לא עוד הייתה זו "נקודה", אלא ישוב קטן עם כמה גגות אדומים, אילנות וחתימת דשא, שדות מעובדים וענפי חקלאות. מכל מקום, כבר היה ל"בנים" מה להראות ל"אבותיהם". עדת חלוצים מרדה באבותיה ההיסטוריים, הורידה את התנ"ך והמדרשים ממדף הספרים, והעלו אליו את כתביהם של אבותיהם החדשים. הציונות החליפה את התפילין, "המניפסט הקומוניסטי" את התנ"ך ו"הקפיטאל" את הגמרא. סוף ציטוט.
קשה להאמין עד היכן הביא 'מרד הבן' את דור מייסדי התנועה. אגב, נושא שבהחלט משיק למה שהעליתי בשבוע שעבר.
הבזק קטן נוסף על פרשת השבוע העוסקת במכות מצריים כשמשה ואהרון באים לפרעה ואומרים לו "שלח את עמי" וכשהוא מסרב מנחיתים עליו כל פעם מכה קשה מקודמתה. לפרשנותי בלבד: מתחולל כאן מו"מ בין מדינאים. מצד אחד משה ויועצו-דוברו אהרון ומצד שני פרעה וחרטומיו כששני הצדדים משתמשים בקסמים ובכשפים כחלק מהמו"מ. 3000 שנה קדימה, בלי קסמים, אומרים על כך : "אין פרטנר בצד השני"!.

הרפת החמישית 1953 –
הרפת החמישית, זו הרפת של היום, הרפת המוכרת, היציבה, הטובה שלנו. רפת זו הוקמה על טהרת הגידול שלנו וזה גם סוד הצלחתה. המבכירות הראשונות שהמליטו עוד במהלך 1952 שוכנו ונחלבו ברפת ג' (היום הימ"חים). ב- 1953 הוקם על ידי פייבוש מכון חליבה צנוע וזול עם ארבע עמדות בחצר הרפת. שהיווה שכלול ענק בתנאי החליבה. לא עוד הרפתן עובר מפרה לפרה עם מכונת החליבה הניידת, אלא הפרה באה לעמדת החליבה להיחלב. המכון זכה לפירסום רב בארץ, בעיתונות המקצועית ובביקורי הרפתנים מכל קצוות הארץ. ב- 1956 עברנו למכון החליבה הגדול יותר ששרת אותנו תוך שיפוצים לא מעטים כמעט 50 שנה. ב-1954 נכרה בור התחמיץ הראשון שהכיל כ-600 טון תחמיץ ומשלים  את ענף המספוא, ספק המזון המרכזי. בעקבות השיפורים האלה תנובת החלב הממוצעת לפרה לשנה עלתה מ- 3856 ליטר ב- 1953 ל- 5202 ב- 1956. בראשית 1954 התחלנו ב"ענף חדש" במסגרת הרפת: ענף הבקר לבשר וגידול עגלים זכרים מרפת החלב, לבשר. ב- 1958 כבר הגענו ל- 180 פרות חולבות ומאז… הרפת הייתה לענף גדול, שהלך וגדל והשתכלל והשתפר וברוח אופטימית זו הסתיימו 30 השנים הראשונות של ענף הרפת. ולסיום חמשת הפרקים עוד כמה מילים. לא סיפרתי מי עבד ברפת, כי בתקופת החליבה הידיים, תקופה בה הושקעו 35 ימי עבודה לפרה בשנה, כמעט כל הוותיקים המייסדים "עברו" ברפת. מי לתקופה קצרה ומי לארוכה. לכן מעמדה בקיבוץ היה לא רק כלכלי – בבחינת הציר של המשק המעורב – אלא גם חברתי-חינוכי, כל ילדי הקיבוץ, למדו במסגרת תכנית הלימודים את נושא "הרפת". למדו לחלוב, להוציא את הזבל בקרונית, לנקות שוקתות ולהביא את האוכל לפרות. לא תיארתי את כל המחלות, הפגעים, הקשיים ואי הנוחות שליוו עבודה זו כי לספר על כך זה לספר על הקיבוץ. ובכל זאת אני רוצה לציין בהזדמנות זו את אלה שלימדוני את "תורת הרפת" והיקנו לי את האהבה לעבודה ברפת. בזכותם עבדתי שם כ-25 שנים ואלה היו מורי ורבי: מאיר א. מוישה א., סבק, יוחנן רון, גילה גור, יהודית גבעון , יוסף עופר כולם ז"ל, שרקה, אדם גורן ודן חדשי. ואת השלושה שהיו לי חונכים משמעותיים ביותר: יוסקה אפרתי, ברמן ומשה היימן גם הם ז"ל, ואת עמנואל לין הרב- זבלן. וכמובן, את כל עשרות הרפתנים הצעירים ממני, שאתם עבדתי שנים, שעבורם, אני בטוח, תולדות הענף היא תחושת "נעים להיזכר".     אני, אישית, עזבתי את הרפת בסוף 1971 כשיצאתי ללימודים ועוד נתתי את תורנות חליבות השבת עד גיל 70 והכל באהבה גדולה ותודה גדולה.
"שבוע טוב"!

9.1.16  כ"ח טבת תשע"ו

בהתייחס להוצאת הספר "גדר חיה" של רביניאן מתכנית הלימודים והרעש שהנושא זכה לו, בחרתי לחזור מאה שנה לאחור לסיפורו של ביאליק, ל"מאחורי הגדר", בו הוא מתאר את התשוקה האדירה שבין מארינקה "השיקסה" הגויה ובין נוח הגיבור היהודי הלוהט. ששנים רבות נכלל בתכנית הלימודים (מישהו הציע להדירו משם?) לראשונה קראנו את הסיפור בכיתה ז', מפי מורנו פולי   ב- 1946, בתקופת המנדט הבריטי. בזמן בו נכתב הסיפור, בעיית ההתבוללות(!) בתרבות זרה ועוינת, לא הייתה שונה מזו ה"מוצגת" בימינו ב"גדר חיה". גם בבעיות מסוג זה צריכה לעסוק ספרות. מניעת טקסטים כאלה מבני הנעורים בבית הספר אינה מעודדת את יכולת ההתמודדות עם בעיות החיים ולשם מה הוקם בית ספר זולת "להכין לחיים?"

ול'פרשת השבוע': אחרי שקם מלך שלא ידע את יוסף, הוא מטיל גזרות קשות: מיסים כבדים, "מחנות עבודה" לבנייה.. ולבסוף. ההוראה להרוג את כל הזכרים הנולדים. במציאות נוראה זו מוצאות עצמן המשפחות העבריות בדילמה קשה. ביניהן גם משפחת עמרם ויוכבד עם שני בניהם: מרים בת שש ואהרון בן שלוש. הם מחליטים (ואתם משפחות רבות) בשלב ראשון להיפרד, כדי שלא להיקלע לסיטואציה בלתי אפשרית של כניסה להריון, לידה והמתת התינוק. רוח דיכאונית פשתה בציבור ודומה שפרעה מצליח להביא כליה על העם העברי. ואז באה מרים ואמרה לאביה: "אבי היקר! החלטתך היא גזרה קשה מזו של פרעה, הוא גזר רק על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות!" (לשון המקרא). עמרם מקבל את דברי בתו, חוזר ליוכבד (וכך רבים לנשותיהם) ולמרות חוסר הוודאות במציאות חייהם, הם מביאים לעולם את משה. והיתר.. בליל הסדר.

הרפת הרביעית 1949 – 1953.
אי אפשר לומר שהרפת הרביעית הוקמה מחדש, נכון יותר לומר שהיא שוקמה באופן יסודי. לפרות שנותרו מהרפת השלישית התווספו על ידי קניה 20 פרות ו"קבוצת השלמה" של 11 מבכירות אמריקאיות ששינו מהותית את איכות הרפת. הן התאקלמו יפה והצטיינו בתנובת חלב גבוהה. איתן הגענו לראשונה  ל – 100 פרות חולבות בעדר. ואחרי כל זאת רמת החלב של העדר כולו הייתה בירידה. הסתבר שזרעי הפרים בהם השתמש להפרייה היו לקויים מבחינה גנטית. רק כשהופיעו המבכירות הראשונות של קיפר, עליז ונירון החלה להסתמן עלייה בתנובת החלב. ההצטרפות לאגודה להזרעה "האון", שינתה את התמונה, כי לאגודה היו פרים משובחים ממוצא אמריקאי, שהעלו את תנובת החלב בכל צפון הארץ (לו סיפקה שירותי הזרעה). כאשר שוב נראה שהרפת על דרך המלך, ניחתה מכה קשה נוספת. הפרות ברפת א' ו- ב' נמצאו נגועות בשחפת וכולן נמכרו במהלך 1953. רפתות א' ו-ב' נעזבו לתמיד, התחילו לבנות את הרפת באיזור חדש ונאלצו, פעם נוספת, להתחיל מחדש. הפרק האחרון בו יסופר על הרפת החמישית… בשבוע הבא.

שבועטוב!

2.1.16 כ"א טבת תשע"ו

אתמול החלה שנה אזרחית חדשה. פרט לשלושה סילבסטרים שחווינו בצ'ילה, ואחד בפרו, אף פעם לא הרגשתי ולא הבנתי את השמחה הפורצת, את ההתהוללות והתשוקה לציין, שעכשיו, בחצות, מתחילה שנה חדשה. שם עוד הבנתי, בשביל הקתולים, את גודל האירוע, אבל כאן? לא מספיק ראש השנה שלנו? לכן, ה-1.1. מתרכז ביום הולדתו של ירון ואנחנו מאחלים לו שכל מה שיחפוץ, גם יתגשם. ולכולכם, אני מקווה ששתיתם, רקדתם, שמחתם וחגגתם את אשר אהבתם והיה לכם "חג שמח"!

השבוע סיפרתי לשכני לספסל הלימודים על ה'שבוע טוב' שאני כותב מדי שבוע למשפחתי ולכמה מידידי. הוא שאל אותי על התוכן והתכנים שאני כותב עליהם והראיתי לו את מס' 204 ו- 203 כדוגמה. קרא ובסוף העיר: "אדם חילוני כמוך, למה אתה כותב כל כך הרבה על היהדות והתנ"ך למשפחתך החילונית?"  השבתי לו (ברצינות): "עם רעייתי אנחנו מדברים הרבה על כך שילדינו ומשפחותיהם הם ישראלים כל כך באורח חייהם, בעיסוקיהם, בבילוייהם ובחינוך של ילדיהם, אבל כמעט ואינם מתייחסים לבסיס הישראליות: ליהדות, להיסטוריה של עם ישראל, לדמויות משפיעות ולאירועים מעצבים. הם אינם סובלים את 'ליל הסדר' ובכלל את רוב החגים, המועדים והימים המיוחדים היהודיים. אין להם חג גדול יותר מהסילבסטר ואין להם שמחה גדולה יותר מפורים, בו הם מאמצים לליבם את עקרון "עד-לא-ידע", ולא את סיפור 'המגילה' או איך "ליהודים הייתה אורה". אני כותב מבלי להיות אדם דתי אלא כדי להבין מניין באתי, מהי מורשתי וכד'. הוספתי ואמרתי לו שאני כותב בלי שמץ של הטפת מוסר, אלא, כי זה מאוד מעניין אותי, אחרי שגיליתי לעצמי באיזה "בור" עמוק בתחום זה אני מצוי. הייתי רוצה שיהיו שותפים לי ולא רק בחיי הקיבוץ אלא גם עם השקפותי. "ואיך זה מסתדר לך", שאל "במעבר "חד", לכתוב, באותה נשימה, גם על הרפת שלכם? זה לא נראה לך דל הצירוף הזה?" עניתי לו: "ההיפך, סיפור הרפת רק משלים את מהות השקפת עולמי. א"כ חשבתי, שאולי הפער הגדול הזה בין יהדות לישראליות, הוא במונח ה'ציונות', תנועת החדשנות היהודית של ראשית המאה ה- 20, ההכרח לחיות את ה'חדש' מהר ועכשיו, לסגור פערים של 2000 שנות גלות שאינו מותיר מקום אפילו לא במחשבות, לחיות את העבר של העם הזה. אולי החינוך הציוני שקיבלנו מדור הורינו, שהם הכירו (ועוד איך) את היהדות בביתם, והם חלוצי הרעיון הציוני והגשמתו, הועבר אלינו, הבנים, בגמגום והביא אותנו ואת בנינו לניכור ובורות בשורשי היהדות הנעוצים בעבר ובתרבות של 3500 שנה. אולי?

הרפת השלישית 1946 – 1948.
וידוי נאות: בקיץ ,1946 אני בעצמי ובכבודי נכנסתי לתמונה והפכתי לעובד מן השורה. כזה ששומר הלילה היה מעיר אותי ב- 02.30 לקום לחליבת בוקר, ובמקום לעבוד 3 שעות כמו כל בני כתה ז', 'העבידו' אותי 6 שעות ויותר תחת המילים, "ברפת עובדים כמה שצריך"! אני כל כך אהבתי את העבודה הזו שלא אמרתי, לא אני ולא הורי מילה על כך, כי פחדתי ש'יעיפו' אותי מהענף. סוף וידוי. נחזור לסיפור הרפת השלישית. כבר סיפרתי לכם שהבסיס לרפת זו היו העגלות הבריאות שנותרו מהרפת ה"חולה" שחוסלה. אליהן צורפו עגלות שקיבלנו משריד ומזרע כעזרה (תנועתית) לשיקום הרפת וכן חמש עגלות הולנדיות. צירוף הגורמים של טיפול נכון ונתונים גנטיים נתנו לנו רפת משובחת. ב- 1947 הגענו לתנובה ממוצעת של 4700 ליטר לפרה לשנה. (הישג בלתי רגיל באותה תקופה). לראשונה גם הגיעה הרפת לתנובה של 1000 ל' ליום ולציון האירוע הוקדש חג השבועות של שנת תש"ז. (אני זוכר עד היום שסידרו אותי לחליבת לילה באותו חג, כי הייתי ילד מוסד). באותה שנה הוכנסו לראשונה למשמר העמק מכונות החליבה הניידות, ששיפרו מאוד את תנאי העבודה, באותה שנה הוכנס גם שירות  ההזרעה המלאכותית מהאגודה להזרעה בהרי אפריים. הכל נראה טוב בענף עד ה- 4 באפריל 1948, היום בו החלו הקרבות על משמר העמק. בהפגזות נהרגו 30 פרות מהטובות שהיו ורפת הגידול נפגעה קשות. הפרות שנותרו, טולטלו לשער העמקים. ושם היו תנאי הזנה לקויים ובלתי סדירים. הפרות נחלבו רק פעמיים ביום (שוב בחליבת ידיים). בתנאים אלה ירדה מאוד תנובת החלב ונאלצנו למכור את רוב העדר. כך, מעשית, חוסלה (חלקית) הרפת השלישית.
אני בטוח שאתם כבר מחכים לסיפור הרפת הרביעית.

"שבוע טוב"!