חודש: אוקטובר 2020

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

31.10.20    י"ג שבט תשפ"א

להלן מחשבות שבאות אלי כשאני יושב מול המחשב.  כל מה שאני כותב הוא עבורכם, אבל אני מתקשה לבטא את המחשבות שאני מכנה אותן "המחשבות על הזיקנה המבזה". בספר "טיוטה של אושר" שכתב נועם חורב, שבו כתב מחשבות והשגות על החיים בכלל, מצאתי את המילים והניסוחים האלה.ואין מתאים מלקראם מביום הולדתי ה-87.

קשה ביותר לראות את הורינו מזדקנים. זה קורה לכולם, וזה נופל עליך חזק וקשוח בלי אזהרה.     האנשים האלה שתמיד חשבת שהם כל-יכולים. שליוו אותך בכל תחנות חייך. שלימדו אותך להתמודד עם העולם הזה, היו לך רשת ביטחון. גזע יציב. קיר להישען עליו. האנשים האלה נכנעים, כמו כולם, לזרועותיו הארוכות של הזמן. כמה קשה להתפכח ולהבין שאחרי הכל, ההורים שלך הם בסך הכל בני אדם.   פתאום אתה במתח מכל ביקור שגרתי שלהם אצל רופא. ופתאום אתה קופץ בהיסטריה מכל טלפון באמצע הלילה. ופתאום אתה נכנס לחרדה מכל גליץ' שלהם במקלחת. הם לא שומעים טוב, והם לא רואים טוב, וקשה להם לעלות במדרגות, וכל-כך כואב לך לראות אותם חלשים.   אתה רוצה לנער אותם חזק ולצעוק: "אתם לא כאלה! לכם זה לא יקרה! קומו צאו לבלות, רוצו אחרי הנכדים, תטיילו, תצעקו עלי כשאני מדבר שטויות, כמו שעשיתם כשהייתי ילד! מה לכם ולבתי חולים? מה לכם ולמכשירי שמיעה?  לאט-לאט, בלי שתשים לב, מחלחלת בך ההבנה שזהו דרכו של עולם. שאי אפשר אחרת. שזה הזמן שלהם לנוח. שעכשיו תורך. עכשיו תורך להיות עבורם רשת ביטחון. גזע יציב, קיר להישען עליו, עכשיו תורך לטפל בהם ולדאוג להם.    עכשיו תורך להזכיר להם, שגם אם בגיל מאה הם יצטרכו שתוריד אותם מהמטה ותחליף להם חיתול –  אתה תעשה את זה מכל הלב, בלי לשאול שאלות ובלי טיפת רחמים, רק עם טונות של אהבה ועם דחף בלתי נשלט להזכיר להם בכל יום מחדש עד כמה הם חשובים ואהובים ויקרים ללבך.!

למזלכם, ולשמחתנו, עדיין הכל בגדר מחשבות וכל המצופה מכם היום זה להרבות להתקשר בטלפון ולשאול "מה נשמע"? ולהתחיל יותר לשים לב, אתם וילדיכם –נכדינו ונינותינו כדי לשתף אותנו ולשמח אותנו. כי בסוף מה נותר לאדם? משפחתו!!! וכבר אמרנו לכם – אתם הנכס היקר ביותר שיש לנו!                     

אני רוצה לסיים באירוע חגיגי, צנוע, חביב וצעיר, בברכות חמות לסיון ליום הולדתה. מאחלים לך את כל הטוב לו את מצפה, הרבה אושר ונחת, הרבה צחוק ושמחה במעונך! עם לירן ושהם וספיר! קבלי ברכות לבביות מכל המשפחה הרחבה.  "שבוע טוב"!

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.10.20   ו' חשון תשפ"א   (שנה עשירית)

השבוע צפיתי בראיון – וידאו מ- 1989 שבו סיון ליאור ואמיר לין מראיינים קבוצת וותיקים בעקבות ההצגה "ליל העשרים" שהוצגה בקיבוץ. סיון שאלה שאלה קשה: " האם הבחורות היו רגישות לשוויון האשה והאם הבחורים שיתפו פעולה ועזרו להן?"  החברות שהתראיינו תיארו את רצונן האמיתי בשוויון בעבודה, בבחינת "מה שהגברים עושים גם אנחנו יכולות" והביאו דוגמאות מסחיבת שקי פחם בנמל בחיפה או בעבודות בנייה בעפולה דוגמת מיתה, פולה ורחילקה שעבדו בריצוף וברזלנות. הן ציינו שתמיד היה לחץ מצד ענפי השירותים כמו בישול, כביסה וחינוך. פרויקה ציין שהקיבוץ לא רצה שהחברות תשתלבנה בבניין בעפולה, כי הבחורים קיבלו משכורת הרבה יותר גבוהה מהבחורות וכסף לא היה. אבל הבחורות התעקשו (ולא קיבלו את הנימוק) ולראייה חלקן הצליחו.   הן דיברו על הרצוי והמצוי, שעל אף רצונן לשוויון בעבודה, הבחורים תמכו בהן –  עקרונית, כי זו הייתה השקפת העולם של חברי הקיבוץ – שוויון מלא בין החברים בכל תחומי החיים, אך מעשית, מקומן היה בענפי השירותים.                                 
בעיית השוויון בין המינים קיימת מימי בראשית ופרשת השבוע "בראשית" עוסקת בו.  שני אופני בריאת האדם מסופרים: בפרק א' פסוק כ"ז כתוב " ויברא אלוהים את האדם בצלמו, (ובדמותו). בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". הווה אומר שוויון מוחלט בגוף אחד התקיימו שני המינים. זו הגירסה הראשונה, אבל מהר מאוד אלוהים הרגיש אי נוחות מסויימת מהמוצר וכבר בפרק ב' פסוק ז' אנחנו מוצאים שינוי בכתוב אודות יצירת האדם: "וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח אפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ואחר כך חשב ואמר "לא טוב היות האדם לבדו" ומצלעו ברא את האשה. זוהי כבר  הגירסה השנייה, בה אין כבר אין שוויון בין המינים. הגבר הוא הראשון והוא הקובע, הוא המוביל וכיו"ב. אגב, סבא של"ג , מפרש, שהבריאה ב'צלמו ובדמותו', הכוונה היא לאו דווקא בחיצוניות, אלא בשכל היוצר של האדם ובשלטונו על כוחות הטבע. ונחזור לראיון בו פתחתי, כשאני חושב על הוותיקים והוותיקות שלנו, אז גם הם בראו עולם חדש.

בימי הקורונה הארוכים הקיבוץ חי ונושם. הצעירים יותר עסוקים עם ילדיהם ימים ארוכים והם הורים וגם גננות ומורים וחווים קשיים גדולים ליד האושר שנפל בחלקם להסתגר עם ילדיהם. ואילו את הזקנים יותר, בין שאר ההרצאות, מלמדים  איך להתכונן למותנו, איך למות, ואיך להתאבל. וכל זאת בהרצאה, בהקרנות זום חוזרות בוידאו וכמובן שמבקשים גם שנתרום לעמותות. לדעתי, הכיוון צריך להיות איך לחיות יותר טוב במגבלות הגיל, ולא איך להיות מוכן למות!      

בשבוע שעבר, עלינו לקברו של שי לציין 45 שנים למותו. השבוע, לפני 44 שנים נולד לנו שיר ויום הולדתו של צעיר בנינו הוא עבורנו יום של שמחה, ממש יום של חג. הולדת שיר הביאה לכל המשפחה את האור והשמחה.                
נברך אותך שירנו, את קרן, גלי, רומי ושני בכל הטוב שישנו בעולם, באושר וששון, ברוגע ונחת, באהבה גדולה מאתנו, מכולנו, ואפילו אם אלה הם ימי הקורונה הלוחצים.

"שבוע טוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.10.20   כ"ט תשרי תשפ"א   (שנה עשירית)

השבוע התחלנו לקרוא מחדש את פרשות השבוע והפרשה הראשונה היא פרשת 'בראשית'. הפרשה נפתחת ב- "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: והארץ הייתה תוהו ובוהו ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום" כדי לציין את פתיחת  54 הפרשות פניתי לפירוש של סבא ש.ל.גרדון (ללא "וו") ואיך הוא מסביר את הפסוק הפותח: בראשית – בזמן קדום מאוד,  אלוהים – הריבוי של אלוה, אל, שפירושו כוח הכוחות ואדון האדונים, והוא דרך כבוד. מתייחסים אליו כמעט תמיד במספר יחיד ולא כרבים:  למשל, "ברא אלוהים". מה שרצה לומר בפסוק "בראשית ברא אלוהים", בשפה אחרת, שבזמן קדמון מאוד ברא אלוהים את העולם וכל אשר בו. והתוהו ובוהו שהם 'ריקנות וערבוביה' הם תיאור המצב בראשית הבריאה.  ואחר כך מתחיל פירוט הבריאה: יצירת השמים והארץ, האור והחושך  (היום והלילה) הרקיע והמים וכך עד בריאת האדם.
רציתי לתת כבוד לסבא שלי המפרש והמסביר אוסיף גם מילים משלי. המפתיע בכל הפרשה שהעולם נברא במילים. אלוהים אמר –  ומיד התרחש הביצוע. אמר "ויהי אור" ונהיה אור, אמר "תדשא הארץ דשא עשב" והארץ הצמיחה דשא. על כך אמרו לנו הוותיקים כאשר היינו ילדים בעת בציר הענבים או בעת איסוף תפוחי אדמה, כשהיינו נעמדים וקצת נחים ומדברים בינינו : "מה אתם, אלוהים, שאתם מדברים במקום לעבוד"?
בשנת 2002, (כשהייתי מזכיר הקיבוץ) ניסינו לעשות משהו שקוראים לו היום '20-30'. בחיפוש אקראי בניירותי מצאתי משהו שכתבתי ואני ממש לא מאמין שהייתי כל כך מתוחכם. בטח מצאתי את זה באיזה מקום אבל…
השיעור בעברית הזה שאז כתבתי, הוא גם שנון וגם אקטואלי וכך נכתב:
"כשלא ברור החזון – עושים חוזה.
כשלא מצליחים לתקן  – עושים תקנון.
כשלא מגיעים להסכמה  –  כותבים הסכם,
כשלא מצליחים לברר –  פונים לבוררות,
כשלא נותנים אמון –  מחתימים על אמנה,
כשלא נותנים דין וחשבון  -פונים לעורך דין.
והוא כבר יגיש את החשבון !
וכשלא יכולים לשלם את החשבון,..
חוזרים שוב אל החזון, וחוזר חלילה.

וברכה חמה לתומ(י) החביב שאנחנו כל כך אוהבים והוא כל כך רחוק. לך ילד יקר, ראשית, תצא מהסגר, וממנו הישר לביה"ס. שתאהב ללמוד, שתהיה סקרן לדעת, שיהיו לך חברים טובים, שתמשיך לרקוד ולשמוח ושתיהנה מהכל!      לך, להוריך ולאחיותיך ואחיך חיבוק גדול מאתנו!

"שבוע טוב"!

 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

10.10.20   כ"ב תשרי תשפ"א
באמצע אוקטובר אנחנו עולים לבית הקברות לפקוד את קברו של שי. אנחנו, ילדינו ונכדינו. באוקטובר, כבר סוף הקיץ, כבר סתיו. בשולי הדרך ניצבים זקופים ומאובקים הגדילנים והברקנים, בעלי התפרחות המלבינות,  המפיצים זרעיהם לכל עבר, לכל מקום אליו הרוח נושאת אותם. מדי שנה, באוקטובר, אנו עולים במעלה היער. אני מביט בראשי הקוצים, עוקב אחר מעוף הזרעונים הכסופים ברוח הבאה ממערב ומהרהר – הנה גם ראשי מכסיף, שערי פוחת, אך גופי עדיין זקוף כמו גבעולי הקוצים, מחייך לעצמי ובגאווה רבה אני מתבונן בילדי האוחזים בידי ילדיהם. בבית הקברות  שקט, אנו עומדים ליד קבריהם של יקירינו שי, דשה וגנייק, מניחים פרחים ומשקים את הצמחים מסביבם, קוראים שיר, מעלים זכרם ומרכינים ראש. 

היום, 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה' הוא גם יום רב משמעות פרטי, ולכן לא אתייחס לאירועים לאומיים מכוננים כמו חג סוכות או מלחמת יום כיפורים. בשבת זו, אני מסיים תשע שנים של כתיבת 'פרשת השבוע' ל "שבוע טוב"!  מתקשה לסכם לעצמי את התקופה הזו ויותר מכך מתקשה להחליט אם להמשיך לשנה עשירית.
אנסה לערוך מעין מאזן. ראשית מה לא השגתי:
א. הכישלון הגדול הוא שלא הצלחתי לחבב עליכם את סיפורי המקרא שבפרשות השבוע.
ב. לא הצלחתי ליצור ולקבל 'פידבק' על הנכתב.
ג. בגין "שבוע טוב" הפסקתי לכתוב סיפורים פרי דמיוני.
ד. מפאת וותיקותי, חדלתי כמעט להעלות נושאים של 'חיינו' כי אני מרגיש שאין מקום לכתיבה שמתפרשת כהתערבות, בבחינת " זמנך עבר " גם אם אומרים אחרת.
ה. לפעמים נדמה לי שאני כופה עצמי עליכם.

ומה השגתי?
א. סיפוק אישי רב מהתמודדות השבועית עם כתיבת "שבוע טוב".
ב. גיליתי בעצמי התמדה ודבקות במשימה אישית עליה החלטתי.      
ג. התמודדות עם נושאים וחיפוש סגנון כתיבה שיתאים להאזנה של שלושה וארבעה דורות.    
ד. לתת לארוחות ערב של מוצ"ש תבנית, תוכן ומסגרת.    
ה. ליהנות מהמחשבה (האשליה?) שמה שאנחנו עושים זה בבחינת "שלח לחמך…"
ו- ו. ההישג הכי גדול: ההנאה של עבודה משותפת עם רעיה ועם תימור מדי שבוע! כך יצרנו במשך תשע שנים 450 (ארבע מאות וחמישים) "שבוע טוב"! שזה חמישים פעמים בשנה שהם בשבילי מקור לגאווה גדולה.
ואחרון, ז. נותן לי אפשרות להודות לכם בני משפחתי ולעשרת ידידנו הקוראים הנאמנים על התמדתכם, סבלנותכם, אורך רוחכם ולפעמים גם תודתכם.       
אז מה אתם אומרים? להמשיך? הצביעו!

"שבועטוב"!

 

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון ז גם פרספקטיבה"

3.10.20   ט"ו תשרי תשפ"א

בן 15 הייתי כשאבא ביקש אותי שאתלווה אליו להרצאה שלו בשער הגולן. ודאי קשור להגדה של פסח, אני חושב. עם תום ההרצאה שבנו הביתה דרך פוריה ושם אבא באדיבות רבה ביקש מהנהג לעצור לחצי שעה. ירדנו מהרכב והוא הוביל אותי להר צחיח ואמר בערך כך: "כאן השומר הצעיר החל במפעל ההתיישבות שלו בארץ" והתחיל לספר לי את סיפור "ביתניה עילית" והוסיף "למרות שהיו כאן רק חצי שנה ההשפעה של הקבוצה הזאת נמשכת עד היום". מה היה שם? שאלתי. ואבא סיפר: בין ראש השנה תרפ"א ויום כיפור, (1920), לפני מאה שנה בדיוק עלתה להתיישבות על ההר, (סמוך לצומת אלומות של היום), צופה על הכנרת קבוצה בת 46 חברים וחברות, יוצאי גליציה ווינה, ראשוני עולי 'השומר הצעיר' מהעלייה השלישית. לרכס עליו הקימו את היישוב קראו 'ביתניה עילית' להבדיל מהיישוב 'ביתניה תחתית' שישב ליד דגניה א'. הם חיו בתנאים קשים ביותר, התגוררו באוהל אחד גדול שהיה מתמוטט מחמת הרוחות, ולילות רבים ישנו תחת כיפת השמיים. הם ראו את עצמם כמחוללי היסטוריה, כיוצרי חברת מופת באמצעות עבודה, אהבה וחירות. הם ראו בעבודה הקשה בכבישים ובחפירת בורות לנטיעה הגשמת חלום והכנה גופנית ונפשית ל'שיחות' הלילה, "למשתה הרוחני", שהיו אינטלקטואליות וחברתיות ושולבו בריקודים בסגנון חסידי. הם דנו ארוכות בספריהם של דוסטוייבסקי, ניטשה ופרויד אך בעיקר בעצמם. מנהיגי הקבוצה היו מאיר יערי, דולק הורוביץ בנימין דרור והצייר אריה אוליאל. תוך מספר שבועות החלה ה"סלקציה" בין החברים שנקראה על ידם בכינוי חיובי "גיבוש", שבסיומה נותרו 26 בלבד. 22 בחורים   ו- 4 בחורות. מעניין, שמאיר יערי רצה שבקבוצה יהיו רק גברים. "ארוס גברים" קרא לרעיון. אבא אמר שזה בא לו מהשפעת עולם החסידות בו גדל. כיון שלשנים ממנהיגי החבורה היו חברות ועל השלישית אחד מהם הבטיח להוריו שלא יעזוב אותה, צורפה כרביעית  נערה בת 19 בשם אנדה שהפכה במהרה לחברתו (וא"כ אשתו) של מאיר המנהיג הכריזמטי המוביל. הייתה זו חברה ללא כללים ומוסדות. בשיחות הליליות הארוכות מדי לילה נתגלו מתחים בין השמירה על חירות הפרט וייחודו לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות מעין חשיפה אישית. קראו לזה שיחות נפש, שבמרכזן הוידוי! שרר בקבוצה מתח מיני תמידי, בייחוד לאור התיאוריה על 'האהבה החופשית' בימים ההם. לימים כתב אחד מחבריה, שהיה זה "חיטוט עצמי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה במעגלי אקסטזה פרוורטים בניצוחו של הכריזמטור יערי". המתחים הובילו עד להתאבדות אחד החברים ארנסט פולק ששינה את שמו לנתן איכר. (נתן את כל-כולו ושאף להיות איכר) הוא השאיר אחריו מכתב בו כתב: "איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה…אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך צחקו… הייתי קרבן של כוחות הקפיטל המסואבים… לאהבה ולטוהר אין עוד מקום… איני רואה עוד טעם…" האירוע התעצם, כי ליד גופתו נמצא הספר "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי פתוח בפרק "האינקוויזיטור הגדול" המתואר כשטן, שחי בתנאים פיזיים קשים וחבר באגודת סתרים. על מצבתו חרט הצייר אריה אוליאל פני שטן מקורנף ו'יתוש היאוש'. בני משפחתו וחלק מחבריו זיהו את האינקוויזיטור והשטן החרוטים על גבי המצבה, את דמותו של מאיר יערי.

כעבור חצי שנה בלבד, באביב תרפ"א הסתיימה העבודה בכביש וגם חפירת הבורות תמה לשנה זו. הקבוצה התפזרה כשרוב חבריה מצטרפים לגרעין "שומריה" שישב ביגור של היום, שם נוצר קיבוץ א' של השומר הצעיר, בית אלפא. רבים מכם מכירים את הסיפור מההצגה שכתב סובול "ליל העשרים" שסיון כיכבה בה כשהוצגה אצלנו ואף הנחתה שיח ותיקים על הנושא.
על השפעת רוח 'ביתניה עילית' על תנועת "השומר הצעיר" בכלל ועל משמר העמק בפרט בפעם אחרת.

"שבוע טוב"