ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה
29.8.26 ט"ז אלול תשפ"ו
פרשת השבוע "כי תבוא", למעשה סוגרת קצוות. משה – בדברי הפרדה שלו יוצר קשר בין יבול האדמה ("כשתבואו אל הארץ.."), ל"יציאת מצריים". כדי שלא נשכח מאיפה באנו. השאלה היא האם בני ישראל גורשו ממצריים או ברחו ממצריים. ומה היה באמת? אין ספק שבני ישראל גורשו (כתוב ב'שמות' י"ב) אבל לאחר שפרעה התחרט על הגירוש וחילו רדף אחריהם הם ברחו מהמצרים. הגירוש נעשה בעל כורחם, אך הבריחה כבר הייתה מיוזמתם ואנחנו גורסים שהם ברחו אל החופש. אבל יש לומר שהם ברחו כ'גנבים בלילה' לאחר ששמעו לעצת משה וגנבו (השאילו) משכניהם כלי כסף וזהב יקרים (ששימשו, בהמשך, לבניית עגל הזהב). גנבים לא מחכים לגירוש אלא בורחים בלי להתמהמה. ואולי זו הסיבה האמיתית שבני ישראל עזבו הכל בחופזה ושנקראה 'יציאת מצרים'. סיפור יציאת מצריים מזכיר לנו במדוייק את גירוש אדם וחוה מגן עדן. גם הם גורשו מהגן בגלל חטאם, וכשעברו את שערי הגן החלו לברוח ! כי הבינו שגנבו מעץ הדעת – את הדעת! אדם או עם הופך לבורח כיש אחריו רודף, אם זה האלוהים או אם זה פרעה, דין רודף לשניהם.
השבוע חבר הסב את תשומת לבי שההצעות המובאות להחלטות ממוסדות הקיבוץ נדחות בכללפי. כך היה עם הפרטת המזון, עם השרות הרפואי ועכשיו עם הפרטת החשמל. "מה אתה כוותיק ומנוסה חושב על כך?" שאלתי אותו האם, במילים אחרות זו הבעת אי אמון של הציבור בהנהלת הקיבוץ ? והוספתי שבעיני הניכור הזה הוא תוצאה של חוסר שקיפות של פעילות המוסדות והמחשתי בשאלה: "מה אתה יודע על המתרחש בקיבוץ? אתה בכלל מכיר את החברים שהצטרפו בשנים האחרונות? אחת הסיבות היא שהמוסדות אינם מזרימים מידע מספיק לחברים/ות. רכז המשק מדווח 3 פעמים בשנה: כמה דקות בחגיגת סוכות ועוד פעמיים בשיחות סגורות שלא מועברות ל'חדרים'. הוא לא מדבר במגזין ולא כותב בעלון, המזכירים כמעט לא מדווחים על עבודת המזכירות השוטפת (תלכו לגיליונות ה"דף לחבר" ותחפשו דיווח במה דנים ובמה עוסקת המזכירות), היה להם ניסיון לדווח במגזין וגם הוא פסק, מש"א מציעה לנו מקומות עבודה ולא מדווחת על התוצאות השוטפות אלא על הדברים הגדולים כמו התימחור. כאשר לחברי הקיבוץ אין מעורבות, אין מקום לשאול שאלות, ולהגיב בציבור (פעם קראו לזה ליצור דעת קהל) נוצר ניכור. לדעתי, חוסר השקיפות הוא מרכיב חשוב בבניית אמון. יתכן שצריך לקבל החלטה על מחויבות דיווח של בעלי תפקידים אחת לחודש על מעשיהם הישירים והעקיפים. (בינתיים רק תמר רון נוהגת כך) או אז יפתח רב שיח והאמון כשותפים לאט-לאט יחזור. זו רק דוגמה, לא צריך לעשות מהפך, מספיק תיקון.
בשבוע שעבר התייחסתי לירידה מהארץ. לא התכוונתי לחבר/ה הבודד/ת, כי זה לא מענייני ושכל אחד מהם ימצא את אושרו, התכונתי לתופעה! שקשה לי איתה. אני מפרסם כאן תגובה – דעה שונה משלי – שקיבלתי ממודי קליינבורט קורא יקר שלנו בעניין ה"ירידה" שעליה כתבתי (בעריכה קלה):
"… כן, פעם האשמנו אותם וקראנו להם "נפולת של נמושות", אבל כשאנחנו מתקרבים ורואים מי הם, אפשר לומר בוודאות שלא אנחנו ולא הורינו טעינו בחינוך. אנחנו לא גיבורים והם אינם נמושות, כולנו בני אדם וכל אחד שעוזב, ליבו נקרע, בייחוד כי הוא אוהב את הארץ הזו, נלחם עבורה, הוא מאבד חברים מי לנפש ומי לנשק. ליבו נקרע כי החינוך הערכי שניתן לו ע"י הוריו לאהבת הארץ שלנו, מושרש בו עד העצם, אבל העצם הזו שעמדה נגד סערות נוראיות, נשברה. …בחרדת קודש הוא יאסוף את השברים שהפכו לזיכרונות ויניח אותם במזוודה הגדולה ליד הפספורט וכרטיס הטיסה לכיוון אחד, כי הארץ הטובה עליה צמח, הפכה מול עיניו לחסרת רחמים, אכזרית ומנותקת, ארץ אהבתו כבר לא שלו ואין לו בשבילה מה שפעם היה לה בשבילו. בסיפור הזה אין אשמים ואין נאשמים, יש עצב, ולחיצת יד מיואשת״
כבר שנים רבות מתקיים אצלנו טקס לקראת פתיחת שנת הלימודים, וסיום גיל הגן וכניסה לבית הספר והשנה חגגה אותו נינתנו יהלי! הנהדרת ואנחנו מאחלים לה שנות לימודים מעניינות, טובות ונעימות. הטקס, הנושא את שמו: "הטודרא". שיאו של הטקס הוא כאשר הורי הילדים מגישים להם לוח שעליו נכתב בדבש שם הילד והילדים מלקקים אותו עד תומו. אני מצרף מספר צילומים מהטקס בעבר זהו מי הם:
"שבועטוב"!
שבועטוב 
עמרם יקירי. שמח שפרסמת את דעתי ועוד יותר שמח שציינת שדעתך שונה משלי (סיבה נפלאה לנהל ויכוח). ברם אולם, הכללות הן דבר פסול מיסודו וככלל, מן הראוי תמיד לציין שלא הכל שחור-לבן. אני למעשה ניסיתי להציג פן אחר, את הזווית של אלו שכן קבלו חינוך לאהבת ארץ ישראל (על המשתמע) ושליבם נקרע כשהם החליטו לעזוב ובסודם הפרטי הם מקווים שהארץ הזו תאפשר להם לחזור כי היא השתנתה וחזרה בה (סיכוי אפסי אגב). מאידך, ברור לחלוטין שחלק נכבד מהעוזבים אותנו עושים זאת מטעמי נוחיות, אגואיזם, חולשת האופי והלב, חרדת הקיום ועוד וזה בסדר כי מי שמנו להיות השופטים. אולי הם מפנטזים שבניכר, כמילות השיר, "הכל זהב" או לפחות כסף… אשר לי, כיום אני חש כלפי הנוטשים את הספינה, יותר חמלה (החיים לימדו אותי שלשפוט מרחוק זה כללי מידי), בהחלט איני מסכים עם המהלך שלהם אך יש בי הבנה שאני לוקה באי ידיעה לעומק של נסיבות ההחלטה שלהם להיכנע. כן, אני רואה בכך סוג של כניעה אך לא מתוך קונוטציה משפילה אלא מקרן החמלה. ועוד לא הזכרנו את גן היהודי הנודד, שאצלם אולי חזק יותר ושאותו ירשו מחינוך ההורים. חחח…
אוהב ושיהיה שבוע טוב לכולנו.
מודי.