ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה
3.10.26 כ"ב תשרי תשפ"ז, "שמחת תורה"!
דמיינו בנפשכם את משה רבנו בן 120 שנה, עולה לבדו אט אט במעלה התלול לפסגת הר נבו, מיד לאחר שסיים את דברו – צוואתו לעם ישראל, השואט קדימה בואך יריחו. משה צועד לאטו וכשהוא מגיע למרומי ההר מסתובב לאחור משקיף על הארץ ומת, ואיש אינו יודע את המקום ומה אירע לגופתו. היום אנחנו מסיימים לקרוא את התורה על כל חמשת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה הפסוקים שבה. היום אנחנו מתחילים לקוראה שוב מההתחלה. ואני… ברגעים הרי גורל למשה ולעם ישראל, מציין את סיום השנה החמש עשרה (15) לכתיבת "שבועטוב" ומתחיל את השנה השש עשרה (16). בשבילי, בשביל רעיה העורכת ותימור על האתר, זו 'חגיגה' קטנה וצנועה בלב! ולכם קוראנו הקבועים זה ציון נוסף שהזמן חולף. אני תקווה שיעמדו לנו הכוחות להמשיך ולהתמיד בה להנאתנו. זה גם המקום למי שרוצה לבטל את 'המינוי' לעשות זאת. רק להודיע.
אני פותח את השנה החדשה בסיפור קצר שכתבתי לפני 50 שנה, בתום הקרבות ברמת הגולן. חלק מכם כבר קרא אותו בעבר. דווקא בחרתי בו, כי הוא מבטא עבורי צירוף של ארבעה מרכיבים החשובים לי אז והיום, לערבבם ולאגדם יחד: המדינה – מלחמת יום כיפורים, מסורת יהודית – חג סוכות, הבית- הקיבוץ שלי והמשפחה, וכמובן ששילבתי בו את אהבתי הגדולה- רעיה. וכרכתי את כולם לאגודה אחת:
חג סוכות המוזר
מוקדש לברוך ממן.
אספר הפעם על חג סוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי שהיה במלחמת יום הכיפורים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה אתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט מצאתי בקבינה של המשאית של ברוך ממן. ממן עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן חמש עם משפחתו, משפחה מסורתית. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האיקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי איקליפטוס וליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, בכלל לא זכרתי שאנחנו בערב סוכות והוא השיב: :הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך המשאית". "סוכה יפה בניתי" אמר וחייך אלי. שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא, שהוא לבדו בבית הכנסת עומד ומתפלל לאלוהים, עצוב לי שהוא בודד, כל בניו מגוייסים למלחמה. אני חושב על אמא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים עם אחיותי ואשתי ומתגעגע אליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין מזג לו ולי כוסית. ברך ברכה ואמר: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג הסוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג הסוכות אצלנו, שהוא יותר חג אסיף. תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעייתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים. סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור והילדים המספרים על ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל את השיירה עם טרקטור שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח איתי אחד מילדי על ברכיי. סיפרתי לו שהטקס רצוף קטעי קריאה גם מהמקורות וגם מהווי ההתיישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר שאני לא מאמין באלוהים, אבל בדיוק ברגע זה קראו לי לצאת לפעילות והבטחתי לו שאשוב עוד מעט לטקס סוכות האינטימי של שנינו. אך זה לא קרה. כשחזרתי לפנות בוקר ברוך כבר יצא למשימה שלו. ואני הלכתי לישון. לא שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל משהו סמלי צנוע היה לי בזכותו של ברוך ממן, חג קטן חגגנו, אפילו במלחמה הקשה.
בשבוע שעבר כתבתי על השינוי באורחות חיים וקיבלתי הרבה תגובות, בהן גם כאלה שהרגישו שזו כעין אמירה אישית נגדם. לא זו הייתה כוונתי, אין זו דרכי ואני מצטער שכך פורשו דבריי. אני מאוד מעריך ומכבד אותם כי הם אכפתניקים! וכאלה חסרים לנו.
אני מחפש דרך לומר משהו המבטא את ההרגשה שלי על המתרחש במדינה, ומצאתי אותה בשיר קטן שכתבה חמוטל בר-יוסף.
פתאום נשמטת הקרקע
והארץ כולה
רועדת
מבושה למראה המתרחש עליה
לעין השמש
והשמיים.
"שבועטוב"
