ככל שנודה על מה שיש- נבין יותר שיש על מה
26.9.26 ט"ו תשרי תשפ"ז
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.." כך נפתחת פרשת "האזינו". שתי שירות גדולות השאיר לנו משה רבנו, את 'שירת הים' ואת 'שירת האזינו' וביניהן מפרידות ארבעים שנה המספרות את אשר עבר בהן משה. שירת הים מתחילה בפנייה ישירה לאלוהים: "אשירה לה' כי גאה גאה", בשירת 'האזינו' משה אינו פותח בפנייה לאלוהים וגם לא אל העם. הוא אינו פונה לעם, כי הוא נואש מלשנות את דרכיו ולשרש את עבודת האלילים, ואל אלוהים אינו מאכזבה ממנו, כי לא איפשר לו את כניסתו לארץ. הוא פונה, אם כן, אל ראשית הבריאה , אל איתני הטבע, אל השמיים והארץ, אל המטר ואל הטל, אל הדשא ואל העשב, אל העצים והאבנים. זו בהחלט הבעת מחאה של משה ולאחר שמחה, הוא ממשיך בקו הרגיל שלו, לשבח את אלוהים את גדולתו.
מחשבות מיום כיפור:
קראתי את ה'מנשר' של צוות 'שינוי אורחות חיינו' ב'דף לחבר' ולהבנתי: קצתם בחיי השיתוף והשוויון, מאסתם בחיים על פי עקרונות החיים בקיבוץ, שהשוויון בין החברים/ות הוא מיסודותיו. הסבר קצר: אין ולא היה שיוויון, מאחר ובני האדם שונים זה מזה, במינם, ביכולותיהם, תכונותיהם, בגילם. כשיש חזון משותף יש שאיפה לשיוויון בזכויות ובחובות הפרט. הוא מוגשם בחינוך, בתרבות, בעבודה, בצריכה, בדיור, בערבות הדדית, באחריות, ובסולידריות. ומצד הפרט, במאמץ אישי לתרום לחברה ככל יכולתו. זה מה שנותן טעם לחיים של יצירת חברה אחרת שונה, טובה יותר, וצודקת יותר. שנאבקת באופן תמידי על קיומה בעולם אחר, אני גאה שאני חי בחברה ייחודית שאלה ערכיה. אני רואה בערך 'שוויון ערך האדם', ב'שוויון ערך העבודה', ערכי- על של חברה נאורה. אין מקום להשוואה בקושי בין קיום שיוויון בחיי עוני לבין שיוויון בעת עושר. זו התמודדות קשה, אז נטען: "אין שיוויון מלא, נוותר, לא נחפש דרך לקיימו אלא נשנה את השיטה". במילים אחרות נהפוך את הקיבוץ למשהו אחר! ואז נוריד את רמת כל ערכי היסוד לזו המקובלת בעולם וגם ברבים מן הקיבוצים המופרטים – נעביר לפרטי/משפחתי. זה העניין המרכזי בבעיה המוצגת, לפחות כפי שבא לביטוי אצל 33 החברים החתומים על המנשר (שרובם מכירים רק את תקופת השפע והעושר) ואני חוזר: השיתוף והשיוויון הם העניין המרכזי, כל היתר פרקטיקה וטכניקה, האם לשנות בדרך א' או ב'. כיון שהנושא פורסם ברבים לדעתי: זה הרגע שהמזכירות! חייבת להיכנס למהלך ולראות בו נושא עיקרי בעיסוקיה. המזכירות אינה האו"מ, הרחש/בחש/כחש בציבור הרחב אינו בריא לנו. אם הייתי מזכיר הייתי מביא את הנושא הזה בדחיפות לדיון, לשיחה ולהכרעה בקלפי. שינוי באורחות חיינו, המהותיים, יתקבלו או יידחו ואז נדון בצעדים המתבקשים מההחלטה : למשל הצעה – שלצד קיבוץ שותפי, באותו מקום, יתקיים 'קיבוץ' מופרט, או מי שלא משלים עם ההחלטה שתיפול יקום וילך למקום בו ימצא את אושרו. או שנחליף 'שיטת חיים' בצעדים מדודים' ולאורך זמן. קיימות אפשרויות רבות. אני מודע לכך שהנושא אינו נוגע לנו, המבוגרים, ואין לנו אלא להביט בצער על כך. כי בעינינו קיבוץ זה קודם כל חזון!. על אף שהמילה ערכים הופיעה פעם אחת בפירסום. צריך להתחיל בלימוד הנושא: 'הקיבוץ'. (חלק גדול מה- 33 בהחלט זקוקים לו): ראשית, כחזון, שלבי הקמתו והתפתחותו עם השנים, בשימת דגש על סולידריות, תחושת השליחות הפרטית והלאומית, הצניעות והחברות בין החברים, האחריות המשותפת, ו…הוויתור האישי הנדרש מהפרט למען הכלל, על רעיון השיתוף והשיוויון בין החברים, על ערך העבודה! בתיאוריה ובמעשה, על 'עבודה עצמית', והכל ברוח טובה וסבלנית. כדאי שתקראו שוב את 'ימי ראשית', ותפתחו את ה'תקנון הרדום'. ואחרי שתעמידו לפניכם נושאים כמו השיוויון המירבי בין החברים, עזרה הדדית וערבות הדדית, על מקום הפרט בחברה, מקום עבודה, מקומו של הממון ביעדי החברה, את ערכי 'החברות שבינינו', השותפות בכל, ההתחשבות והתלות אחד בשני, אז תבינו איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו לחיות בחברה מיוחדת ונדירה בעולם, בה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, לא כסיסמה, ולא כחברה מנוכרת.אני לא בטוח שצריך 'מהפך' באורחות חיינו אולי מספיק 'תיקון'! כחבר וותיק ב'שבט', שהקיבוץ הוא מפעל חיינו, אני אומר: יש ללמוד, לא רק 'הצוות', אלא כל הקיבוץ!, וביסודיות, לפני שמגיעים למסקנות מעשיות חפוזות.
לא הייתי רוצה להתבטא, בסוף המהלך, ככתוב בספר הנביא 'ישעיהו':"מהרסיך ומחריביך, ממך יצאו".
"שבועטוב"!
