זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.
14.3.20 י"ח אדר תש"פ
פרשת "תצווה" עוסקת בהסדרי עבודת הקודש במשכן ובמעמד הכוהנים ואומר הקב"ה : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כמובן שעיקר ענין המפרשים עוסק בבגדים, בהדרם, בצבעם באבני החושן שעליהם וכיו"ב. אתייחס לא למילה "תפארת" אלא לצירוף המילים "כבוד ותפארת" שבעיני הם שונים מאוד זה מזה ואף רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב, למרות שהם כתובים כאילו הם זהים. "הכבוד", לטעמי, מבטא את עצמיותו של האדם, פנימיותו, נפשו וגופו, כאביו ושמחתו ומעשיו. ואילו ה"תפארת" מתייחסת לכל מה שמחוץ לגופו, היינו: ללבושו, לדירתו, למכוניתו ובמותגים הצצים כפטריות. הפרשה איננה מתמודדת עם הניגוד שבין שני המושגים ו"בורחת" אל התפארת, התפאורה וההתפארות שבדרך כלל ההמון נמשך אליהם: לעסוק ב"אופנה", בנוצץ, במושך את העין, בבגדים המפוארים והחומרים מהם הם עשויים. הסקרנות הטבעית מוליכה לנראה ולמוחשי. הרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר בבעיות "הכבוד", בעיות הגוף והנפש ןמימוש יכולתו של האדם. שנאמר: "בשביל תפארת די להתלבש במחלצות, בשביל כבוד, צריך לעבוד!".
להלן תגובת אורי ושגית על ה"שבוע טוב" (417) בו התייחסתי גם ל- "2030":
… "השבוע טוב" שלך היה נושא עליו שוחחנו במשך לא פחות משלוש פגישות לאחר איסוף החומר ממעגלי הדיונים שהתקיימו בקיץ. בזמנו, הצוות התלבט בשאלה האם לעצור את המתווה שהוצג לחברים (בו הודגש כל הזמן הנושא של קבלת החלטות פרקטיות) ולהתעכב על שאלות המהות, העיקרון לפיו אנו חיים, האידאה שלא בטוח שכולם מבינים (או יותר נכון להגיד בטוח שלא כולם מבינים). בסופו של דבר, הוחלט להתקדם במתווה עליו הצהרנו בתחילת התהליך משתי סיבות עיקריות – סיבה ראשונה היא מחשש שנאבד את הציבור שלתחושתנו קצת מאס מדיוני חזון, ויש רצון לקיים הפעם תהליך בו נטפל בנושאים פרקטיים – שמתייחסים ליום יום, אולי הם יכולים להיות נושאי "ועד בית", אבל בעצם הדיונים עליהם לא נוכל להתחמק משאלות המהות שיעלו בעקבותיהם. כשהתחלנו את התהליך הנוכחי, אחת ההערות ששמענו שוב ושוב הייתה: לא עוד פעם דיבורים ודיוני חזון ללא תכלית. תביאו לנו נושאים למימוש החזון ולקבלת החלטות אופרטיביות לגבי חיינו המשותפים. לפני חמש שנים בערך קיימנו תהליך ענק שבסופו הצהרנו על חזון משותף לכולנו ומטרת ה-2030 הוא ליישם את החזון עליו הסכמנו…"
ולסיום ברכה חמה לנואי – נכדתנו הראשונה – ליום הולדתה. הרבה שמחות בגידול הבנות עם איתן, קרין ירון והדודים! אוהבים אותך, כל המשפחה הגדולה שלך ובייחוד אנחנו הסבים ואת יודעת למה.
"שבוע טוב"!
עמרם שלום. ראשית שתדע שכיף,כיף גדול לקרוא אותך אולם לבושתי, לא תמיד אני מספיק לקרוא את "שבוע טוב" המיוחד שלך (מיוחד כי הוא מאתגר אותי לחשיבה,וזה המון). וכעת לגופה של הפרשה – את נושא הכבוד והתפארת צריך לראות לא בהכרח בקונטקס שהצגת לבגדי הקודש לכוהן וזה מביא אותי לסייפא של דבריך: לדעתי שגית בכוונת המסר של פרשת השבוע הזו, אני חושב שכאן אין בכלל קשר לחיצוניות פשטנית כמו מותגים,טרנדים ואופנה שלדבריך קל ונוח יותר לעסוק בהם (עשית השלכה לימינו וזה לא הוגן כלפי הפרשה). לפיכך אני חושש שפיספסת את "כוונת המשורר" התנכ"י שבהחלט קושרת הדוקות בין כבוד לתפארת. אסביר את עמדתי: בגדי הכוהן הגדול חייבים להיות מיוחדים וייחודיים ,למשל הוספת אבני חושן (משקל רב יחסית כמסר לאחריות כבדת משקל בתפקידו), צבעים עזים וקישוטים מיוחדים,חגיגיים ומפוארים רוצה לומר שכאשר הכוהן הגדול ילבש אותם הוא "נכנס לתפקיד" המיוחד שלו תרתי משמע. לא סתם יש לו אבני חושן שהם עומס ומשקל על גופו, זה מחייב אותו ומחבר אותו, גם היופי העוצמתי של הבגד שאף אחד בלתו לא רשאי ללבוש ולהתהדר בו, נובע מתוקף תפקידו המיוחד וכאן מתחבר הכבוד. כשהוא מתלבש בבגדי הכהן הללו ויוצא אל הקהל, שפת הגוף שלו כלפי עצמו וכלפי קהל המאמינים,מחייבת אותו ואת הסובבים ,הוא מיוחס (כוהן) הוא גדול מהחיים, ייצוגי והעיניים נשואות אליו בהדרת כבוד כראוי לתפקידו, מעמדו, חוכמתו ו"קירבתו" אל האל. כן,זה אכן זה סוג של הצגה,אבל זה מסייע בידו להתנהג בהתאם למעמדו הרם ולקבל מהקהל את הכבוד המגיע לו ככהן שדבריו נשמעים נמסרו מהאל. חיבור זה של עוצמה,יופי וכבוד "עושה את העבודה" על הקהל והופך את המקום בו נמצא הכוהן לקדוש בעיני הנמצאים סביבו. זה לדעתי הקשר בין כבוד ותפארת בפרשה ולכך ,אני סבור, התכוון הכותב התנכ"י. חיבוק גדול (בינתיים וירטואלי) לכולכם. מודי.