"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
13.4.24 ה' ניסן תשפ"ד
פרשת "שמיני", אז והיום.
בשיאו של הטקס החגיגי, ההיסטורי, הכל- כך נוגע ללב – טרגדיה. כל העם התכנס לטקס חנוכת המשכן ואז בתחילת הטקס, לפתע מתים שני בניו של אהרון הכוהן הגדול, אחי משה , נדב ואביהו בעת שכיהנו בקודש. הסיבה על פי המסופר בפרשה: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". במילים שלנו: הם עשו משהו נוסף, מעל המתחייב, כדי להיות יותר מב'סדר', משהו הקרוי: 'אש זרה' (מושג לא ברור עד היום) שלא נתבקשו לעשות. ועל כך מתו. דמיינו את המצב שבו נחנך המשכן לעיני כל העם החוגג והצוהל , ובבת אחת שיא השמחה הופך לאסון ואהרון, ברגע הגדול של חייו הופך לאב שכול. בהמשך הפרשה מתעורר ויכוח בינו לבין משה כיצד לנהוג. משה פונה לאהרון ולשני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר ואומר להם: שעם ישראל שותף אתם באבלם אבל יש להמשיך ולכן עליהם לאכול את בשר 'קורבן החטאת' ולהמשיך בשגרת החיים. (הכוהנים, הרי, מתקיימים מהבשר אותו מביאים האזרחים כקורבן לאלוהים) אהרון מסרב לו. מסרב ואינו מדבר, ככתוב: וידום אהרון. אהרון באבלו הכבד בחר לשתוק. (אגב, משה -למיטב זיכרוני- 'התנצל' לפני אהרון) אהרון לא היה האב השכול הראשון בתנ"ך, קדם לו אדם ששכל את בנו הבל, קדם לו יהודה בן יעקב ששכל את שני בניו ער ואונן ואפילו פרעה ששכל את בנו במכת בכורות. אבל אהרון הוא היחיד שאנו יודעים כיצד הגיב על מות בניו. פרשת השבוע "שמיני" מעלה בעיה קשה, איך מתנהלים במציאות כואבת כל כך? אנחנו מתמודדים היום עם השאלה כיצד לנהוג בחגים הבאים עלינו – פסח ויום העצמאות. האם לנהוג כמשה ולומר לעצמנו ולכל העם שעלינו לחזור לשגרה לחגוג ולשמוח, או לנהוג כאהרון להתכנס באבל ולשתוק ולציין את החגים באופן סמלי בלבד. מצד אחד הלב אומר עוד מוקדם לחזור לשגרה ולערוך חגיגות. זו עת לאבל, על מה שקרה לנו ב- 7 באוקטובר, ואל לנו להתעלם מכך. מצד שני הצורך לומר שאף על פי כן, צריך לחזור לשגרה, לציין את החגים, להראות את חוזקנו כעם ולחגוג בטקס את 'שמחת היש' ויש על מה, ולשים דגש על תקווה לעתיד טוב יותר. שמעתי ברדיו אב שכול (דתי?) שהתייחס לנושא: "חשבתי למה אהרון בחר לשתוק, כי הוא רצה לשמוע את כל בית ישראל בוכים איתו על השרפה במשכן ואני זוכה לתחושה שעם ישראל בוכה אתי וזה נותן לי תקווה. אני לא אחגוג השנה אבל מי שיכול לחגוג שיעשה זאת ויחשוב גם עלי ועל שכמותי".
במחשבות, אני מחפש את הדרך לציין את החגים האלה בדפוס מיוחד שיש בו גם את שתיקת אהרון וגם את החזרה לשגרה שבדברי משה.
לא ציינתי במתכוון את 'יום הזיכרון לנופלים' כי ביום זה כולנו נוהגים כאהרון השכול ודוממים.
ולקרני, נינתנו השלישית בת השנה – אין מילים בפינו שתביני ותטמיעי היום, לכן נותר לברכך ולציין את מתיקותך רק בדרך החיבוקים והנשיקות שאומרות הכל. את המילים נשמור לשנה הבאה. ברכות לנואי ואיתן, לאחיות המתוקות תומר ויהלי ולסבים הגאים. ופנינו לבאות!!!
"שבועטוב"!
שבועטוב 