"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
12.4.25 י"ד ניסן תשפ"ה – ערב פסח.
הלילה הזה, מצוין בלוחות השנה כ"ערב פסח", הנקרא גם "ליל הסדר". בהזדמנות זו ברצוני לספר על תולדות חג הפסח בקיבוץ שלנו. חלק מה'תולדות' לקוחים מהארכיון, חלק מאבא וחלק מידע אישי.
מאז היווצרות הקיבוץ התקיים בו 'ליל הסדר', מתוך שלילת העבר החברים חגגו בהתכנסות בארוחה 'משובחת' מהרגיל. העדות הראשונה, עליה שמעתי הייתה שבנהלל ב-1923 קיימו 'סעודת' חג ולאחריה שרו שעות ארוכות שירים, שירי חלוצים והתרפקות על השירים שהביאו מהבית ורקדו עד אור הבוקר . מכאן ואילך מעל עשרים שנים, ליל הסדר היה ערב בו באו לביטוי געגועים עזים לבית אבא-אמא דרך השירים. אבא, בן עמי, היה מספר שגם בסדרים מאוחרים יותר, כשישב כבר על כסא מורם בתוקף היותו אב הסדר, קרא בפניהם של החברים, את הגעגועים, קרא את מחשבותיהם וראה את פיזור נפשם מהמתרחש בצריף חדר האוכל ולאחר מכן בחדר האוכל הבנוי, כל שנה במשך השנים הראשונות התוכן של ליל הסדר היה ערב של שירים. וכשרצו לתת ביטוי ותוכן מקורי המציאו את ההגדה ההיתולית, בה בעיקר צחקו על חייהם (הקשים). ושסופרה כמובן ללא הילדים. ב-1934 החליטו בתנועה שצריך להגיש לחברי הקיבוצים סיפור אחיד של הגדה כלשהי ללילה המיוחד הזה, לילה, שבו כל היהודים, בארץ ובגולה, כל אחד במקום חייו, כעם, מציינים את האירוע ההיסטורי הגדול של 'יציאת מצריים'. הטילו על שלושה חברים להרכיב את ההגדה ברוח 'הארץ המתחדשת', כשהיה ברור שלא תכלול את הסיפור התנכי בלבד. השלושה היו מרדכי אמיתי מקיבוץ שריד , טושק אמרנט מקיבוץ מזרע (אביה של לילית) ואבא שלי, בן עמי גורדון ממשמר העמק. הם התכנסו במזרע וקיבלו יומיים על חשבון התנועה לכתוב, לערוך ולעצב הגדה לפסח שתיקרא ותושר בכל קיבוצי התנועה בליל הסדר. החלק של אבא היה בחירת הקטעים מהתנ"ך. על 'הסדר' ב-1935 כתבה רחל לין: "לא הייתה אוירה שמחה, התגעגענו לסדר שהיה במשפחה בחוץ לארץ, ולא ידענו איך לחגוג את החג כאן כי כל מה שהיה שם היה לא טוב בעינינו. כאקונומית החלטתי לעשות משהו שישמח. קניתי מצות ומצרכים קצת יותר טובים. המנה הראשונה הייתה אמורה להיות דגים, אבל החברה שבישלה את הדגים הכניסה במקום שמן … נפט. הייתי מיואשת. פניתי לסבק שהיה רכז הרפת והוא הסכים לשחוט עגל שנולד לא כל כך מוצלח. גייסתי את אמא של פייבוש שניהלה בחו״ל מסעדה וידעה לטפל בבשר. הצטרפו אליה ואלי עוד 3 אמהות של חברים, וביחד התגייסנו לבישול העגל. המנה הראשונה הייתה כבד. מהעצמות הכנו מרק, והמנה העיקרית היתה שניצל, ושניצל כזה שבמשמר העמק לא אכלו כמוהו לפני זה ואחרי זה. הייתה שמחה אמיתית, שירה וריקודים עד אור הבוקר". אבא היה חוזר ומספר, כשחזר משליחות בפולניה, ערך את הסדר הראשון בליל הסדר בתרצ"ז, (1937) בו הוקראה ההגדה, עדיין מודפסת במכונת כתיבה. החברים היו מאוד מרוצים מהחידוש, מההגדה שלנו, שבהמשך הפכה לספר בעיצוב יפהפה. מאז ועד היום ההגדה שונתה – נוספו קטעים, הוצאו קטעים, העיצוב שלה השתנה, אבל המסגרת והתכנים של "ארץ ישראל המתחדשת" נותרו. והוכנסו גם שינויים בהתאם לאירועי הזמן. אבא סיפר לי על סדר פסח של תש"ג, 1943, בימים בהם נודע על השואה, איך תוך ההלם הוסיף מיד קטע מיוחד שכתב להגדה. עוד שנים רבות שרו ליד 'עבדים היינו' ו'הא לחמא עניא' את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…" לא נשכח גם את ליל הסדר בעת המערכה על משמר העמק באפריל 1948 שנערכו בו שני סדרים , כל פעם מחצית מהחברים נוכחו בצריף חדר האוכל המופגז, כאשר המחצית השנייה נמצאת בעמדות.
ואי אפשר לי בלי כמה מילים על אבא שהיה 40 שנה אב הסדר המיתולוגי: "בכל שנה כשהחל להכין את ליל הסדר, כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים כתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים ונייר כתיבה עליהם היה בוחן חידושים ותוספות (רק תוספות) להגדה, ש"סיפורה לא ייתם", כך אמר. 40 שנה בכהונה הפך אותו "למעין כוהן גדול בהיכל" בעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מוחלט באולם. כשהורה לקרוא – קראו, כשהורה לשיר – שרו. הוא הצליח להפוך אירוע משפחתי מבית אבא-אמא לחוויה משפחתית של ציבור גדול, של משפחת הקיבוץ". למיטב זיכרוני, התפקיד הציבורי היחידי שעבר בקיבוצנו בירושה, היה, שהחלפתי אותו בכהונה המכובדת הזו. למשך 15 שנה הייתי אב הסדר.
"חג שמח", "חג חירות שמח"! השנה יותר מתמיד נזכור לעצמנו שאנו עם שנוצר מתוך השאיפה לחירות, לא נפסיק להיאבק לשחרור כל חמישים ותשעת החטופים.
ו"שבוע טוב"!
שבועטוב 