"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
12.7.25 כ"ג תמוז תשפ"ה
בעקבות ההצבעות על 'פרנסה ועבודה'.
אומרים שאין לנו מושג ב'כלכלה מודרנית' ולכן אנחנו, מרבית הוותיקים, 'שמרנים' ומתנגדים לצעדים הרצויים/הכרחיים ל'קיומנו', שלדעתי הם מובילים לשכר דיפרנציאלי תוך שנה/שלוש/חמש שנים ומשם להפעלת ה'תקנון הרדום'. לא מעריכים, אפילו מזלזלים בתפיסה המיושנת המדברת בשפת הערכים ולא בשפת הכסף ומבטלים אותה. (אני מעריך שסופן של ההצבעות יהיה כמו ביצוע ההחלטות על האוכל או האורווה. יכול להיות שיימצא תקציב לעריכת התמחור, אבל לא תהיה היכולת לעמוד פא"פ מול החברים/ות אחר כך) אולי אני לא מבין מספיק בכלכלה אבל אני מבין בבני אדם, כי במשך כל חיי עבודותיי ועיסוקי היו עם בני אדם. ואני מבין היטב את משמעות 'המוטיבציה' האישית כמניע מרכזי ולאן היא מכוונת. יתכן וייאמר, שבמקום להתעסק ברציונל אני עוסק ברגשות. החלטות ה'תימחור' מטשטשות את המטרות הגדולות של אורח חיינו בקיבוץ, ובוודאי שאינן תורמות לחיזוקו אלא מוכיחות, כמה חסר לנו החינוך לקיבוץ וערכיו, כמה חסרה לנו האהבה לקיבוץ, ה"לתת ולא (רק) לקחת", "להתנדב ולא להתחשבן", "ראיית הכלל ולא רק עצמי, משפחתי ודירתי". כמה זה חסר, לחלק ההולך וגדל כמותית בינינו, שכולל חלק מבני הקיבוץ שרוצים לחיות על אדמה עליה גדלו, אבל באופן אחר. אני מצטט: "עוד לא מאוחר, אמר יודקס, הברירה בידינו/כם". קראתי ספר נפלא ששמו "סטונר" מאת ג'ון ויליאמס, סופר אמריקאי ומצאתי בסופו את השורות הבאות שבהחלט משקפות את יחסינו לקיבוץ, למפעל חיינו:
" … הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש כלפי מה שעשה והייתה לו מודעות לחשיבות הדבר. האהבה של אדם לדבר שהוא עושה היא העניין המשמעותי. כי אם אתה אוהב משהו, בסופו של דבר תבין אותו, ואם תבין אותו… תאהב אותו יותר. היעדרה של אהבה כזאת הופכת את החיים לרעים."
מי אני ש'אטיף' לאהוב ולהעריך יותר את הקיבוץ, את נכסיו הערכיים, לשמור ולהאמין בלב שלם ברעיון, להיות מוכנים בלב שלם לוויתורים אישיים בשביל משהו כללי, לטפח חברות טובה, ליצור ביחד חיים עם משמעות לדורות הבאים. הכל, כמובן, רק אם יהיה רצון ואמונה. ואולי? אולי כל מה שכתבתי הוא בסה"כ הסבר למניעים שלי ושל מושקו בעשיית הסרטים על מה שהיה פה "פעם"? אני מניח שלא נוזמן לפודקאסט, או לפגישות והסברים עם ילדים/נערים/ חיילים/ נקלטים, וסתם חברים שרוצים לדעת ('לא מספיק אטרקטיבי'). אחד מתפקידי הקשיש המאמין בדרכו הנכונה, הוא להשאיר מורשת כדי לבנות את העתיד.
בשעות אחר הצהריים של יום לוהט של קיץ 1955, נקראתי לעזור בהמלטה קשה ברפת. כשלא עלה בידינו הדבר וכרכז הרפת, צלצלתי בטלפון היחיד שהיה אז ב'דואר', לווטרינר שלנו, דר' סירוטינסקי וביקשתי שיגיע מהר. בסופו של דבר ההמלטה צלחה ונולדה עגלה אדומה לגמרי. "מזל טוב לכם! עגלה אדומה, תהיה פרה אדומה", אמר, ש"היא אבי אבות הטהרה ביהדות, בתנ"ך, שיהיו לכם רק ימים טובים". "מה הסיפור? שאלתי. כידוע לא למדנו הרבה תנ"ך במוסד בזמנים ההם, ואז שמעתי לראשונה שיש פרשה שקוראים מדי שבוע, וקוראים לה "פרשת השבוע" והשבוע, כך אמר, בדיוק עוסקים בפרשה, פרשת "חוקת", בנושאי טומאה וטהרה: "אבות הטומאה", אמר, "הוא המוות ואבות הטהרה הוא אפרה של פרה אדומה שהשתמשו בו לטיהור המשכן". אולי לא הייתי מספיק מרוכז כדי להקשיב לד"ר, ולהטמיע. שאלתי את אבא מה הסיפור, ואבא שידע הכל הסביר-סיפר לי, שכתוב, שאת הפרה האדומה שורפים ובאפרה מטהרים. ולסוף הסיפור, כעבור יומיים ניגשתי לכלוב הברזל בו שהתה העגלה האדומה ולפתע ראיתי על המצח שלה קבוצת שיער לבנה. בביקור השבועי של הוטרינר הראיתי לו את זה והוא סיכם: "לא הצלחנו, אבל כמעט הצלחנו"! אגב, אותו וטרינר, ד"ר סירוטינסקי, לקח אותי ואת אדם, במכוניתו, למשחק הכדורגל הבלתי נשכח, ישראל – ברית המועצות באיצטדיון רמת גן ב-31 ליולי 1956, תאריך בלתי נשכח, למוקדמות לאולימפיאדת מלבורן. סיפור זה אינו כתוב בפרשה.
השבוע ציינו יום הולדת 15 שנים לגלי. בתקופה בה החטופים עדיין חטופים, ואין שקט ורוגע לנשמה. אבל לא ימנע מאתנו מלשלוח ברכות חמות ואיחולים ליום הולדת שיהיה פינת שמחה ל'חתן' עצמו, להוריו קרן ושיר, לאחותו רומי לאחיו שני ולמשפחה הרחבה שלנו. מאחלים לך שכל משאלותיך יתממשו, ונחת, שמחה ואושר לכולם.
אוהבים אותך מאוד, הסבים שלך.
"שבועטוב"!
שבועטוב 