"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
19.7.25 כ"ג תמוז תשפ"ה
פרשת השבוע , פרשת "בלק" מספרת על בלק מלך מואב הירא מעם ישראל, וחושב שאם יקלל אותו –תשקוט נפשו. הוא פונה לנביא שלו בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, אבל במקום קללות, בלעם משמיע רק ברכות חלקן הפכו למפורסמות ביותר כמו "הן עם כלביא יקום…" (שם המבצע באירן) ו"מה טובו אהליך יעקב". המפורסם כל כך.
ומשהו שלא למדתם במוסד, אבל כיהודים – ישראלים כדאי לדעת: י"ז בתמוז", מוכר ביהדות כיום צום לזכר היום בו נפרצו חומות ירושלים על ידי טיטוס מפקד הצבא הרומי בארץ ישראל בשנת 70 לפנה"ס. הצום הזה פותח שלושה שבועות הנקראים "בין המצרים" שנמשכים עד לתשעה באב, יום חורבן בית המקדש.
עד היום אני לא סגור בדעתי על סוגיית המצוינות בלימודים. כשריכזתי את "שומריה" (1977 – 1984) שאיחדה את בית הספר והפנימייה כ"מוסד חינוכי" של משמר העמק, הזורע, מגידו וגבעת עוז. נערכו ב'חבר עובדים' דיונים בנושא: למה אנחנו חושבים רק איך לעזור למתקשים בלימודים ולא דנים בכלל איך לקדם/לדחוף את המצטיינים/ליחים איזו השפעה תהיה על הפרט ומה זה אומר לגבי החברה בה כולם מתחנכים בשוויון מלא. עצם הדיונים כבר היו שינוי גדול, למרות שבשטח לא היה שינוי. אני זוכר שאבא, שהיה רכז המוסד, שלושים שנה לפני, אמר: "אנחנו מגדלים 'ברווזים', (וחייך את חיוכו הסרקסטי) שיודעים קצת לעוף, קצת לרוץ וקצת לשחות" והוסיף ברצינות רבה: "זה חינוך לבינוניות". אני יודע שבמוסד שלנו, בשנים בהן אני התחנכתי (1946 – 1951) הדגש היה על חינוך אידיאולוגי, חברתי לקראת חיי קיבוץ וגם בשנים שאני ריכזתי, אותם ערכים היו מרכזיים, ולא טיפחנו את התלמידים המצטיינים. כשעברו ללמוד בבתי ספר איזוריים, ניתנו גם פתרונות לעידוד המצוינות. המחשבות על כך עלו בי, כשנכדנו (ה- 12) לי, זכה במקום השני הארצי בין כל תלמידי כיתות ח׳ במדינה בתחרות המתמטיקה השנתית ובפעם הרביעית ברציפות בשלישיה הפותחת בכל רמת גן (בשנה שעברה- מקום ראשון). התמלאתי גאווה ושמחה בו ובהישגיו, כמו, אולי, השמחה כשגלי חתם במכבי נתניה, סוג אחר של מצוינות. לי יקר שלנו! קבל את תחושת גאוותנו בך והערכתנו אותך! המשך כך!
השבוע חווינו חוויה רגשית גדולה. כאשר בני המחזור של שי מהשייטת בקשו להיפגש אצלנו בקיבוץ. המפגש התחיל בבית הקברות הם התרגשו, וגם אנחנו, לשמוע מהדר דברים על שי לכל המשפחה. עמדנו על מגרש הטניס ופינת הזיכרון שלידו, אחרי ארוחת צהריים, התכנסו כולם בזנדלי לצפייה בסרט על שי, סרט שנעשה אחרי עשרים שנה למותו. שי במשפחה, בקיבוץ ובשייטת. סביב לשולחן הם העלו זיכרונות על שי על חוויותיהם בשייטת, מהזמנים שהם שרתו. הם כבר בני שבעים וחמש בערך, וחמישים שנים חלפו מאז ששי הלך מאתנו. והוא בליבם כמו בלבנו. ישבנו בצד וראינו איזו חברות עמוקה יש ביניהם, שותפות גורל שצומחת בתקופת הצבא, העוצמות, האהבה, החברות. הייתה פגישה מאוד מיוחדת ומרגשת ונפרדנו בטעם של עוד.
ולברכות: ללירן ביום הולדתו המון ברכות ואיחולים. בן אהוב שלנו שתמיד זוכר לבוא אלינו, ותמיד מפתח נושאי שיחה משותפים וזה זמן לו אנחנו מחכים. לפעמים אני שואל את עצמי האם לא לרגעים משותפים כאלה מצפים מהבנים כשהם עצמם מבוגרים? נאחל לך רקטוב ואושר במשפחתך, בעבודתך ביחסיך עם אנשים. מותר לאחל גם בנושא הבריאות? או שספורטאי כמוך טרם צריך לעסוק בנושא כי יש לו אחות צמודה? חיבוק ענק!!!
וברכות חמות, שפע איחולים וחיבוק חזק, לאן (נכדתנו מס' 7) ליום הולדתה. נאחל לך שתמשיכי בלימודייך בהצלחה גדולה, ושתגשימי את משאלותייך! שתבואי אלינו עם חלילך ונתעשר עם שירתך ומעולמך, לא רק במוזיקה , גם בציורייך, בכלל ממך! והעיקר, הרבה אושר במשפחתך: עם ההורים ג'ני ותימור, עם מאי ולי ותום. אוהבים ומתגעגעים אליך!
"שבועטוב"!
שבועטוב 