"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
2.8.25 ח' באב תשפ"ה
השבוע שתי 'פרשות-שבוע', המסיימות את ספר ב"מדבר": "מטות" ו"מסעי". פרשת "מטות" מספרת , שאחרי המלחמה בה כבשו בני ישראל את עבר הירדן המזרחי מידי סיחון ועוג מלכי האמורי, ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה להתנחל במקומות שנכבש ולא להשתתף בכיבוש הארץ. משה הגיב בזעם ואמר להם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" פרשנים דיברו נגד העוול שיגרם, אם ישמר הפער בינם לבין שאר השבטים, "אחיהם", הנלחמים על ארץ כנען. יש פרשנים האומרים, שקצפו של משה יצא לא רק על ההשתמטות מעול המלחמה, אלא גם על הניכור והאטימות כלפי כל העם. פרשנים אחרים המצדדים ביושר ובצדק, טוענים, שכעסו של משה נבע מכך שבלתי אפשרי בכלל לחשוב, שחלק מהעם ישא בעול המלחמה ואחרים ישבו במנוחה ולא ישתתפו בה. מזכיר לכם משהו? 3000 שנים חלפו, ("רבותי, ההיסטוריה חוזרת" כתב חיים חפר) ואנחנו עדיין נתונים באותה בעיה, עוסקים ב'חוק ההשתמטות', ב'פטור' לחרדים מגיוס לצבא, ב'שיוויון בנטל' והיום כמו אז נשארה אותה בעיה, בעיית קיום והתקיימות העם. אנחנו זקוקים למנהיג דוגמת משה, שלא מתרפס , לא מתחנף, ולא מנסה לרצות את המשתמטים, אלא דופק על השולחן ושואל בקול גדול: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" ואני מסכם את כל זה: כל פתרון, שאינו גיוס מלא של כל החברה הישראלית כולל את החברה החרדית, בצבא, בתעסוקה ובכלכלה, יביא לחורבן מדינת ישראל תוך כמה עשרות שנים (לא מקורי כל כך).
פרשת "מסעי", מסכמת את מסעי בני ישראל מיציאת מצריים עד החנייה בערבות מואב טרם הכניסה לכנען. החזרה הבלתי פוסקת על פרטי המסע, המעידה על החשיבות הגדולה שמשה נותן לתיעוד ההיסטוריה. הוא מבקש להטמיע בקרב העם לדורותיו הרבים כמה קשה הייתה הדרך בה הלכו אבותינו עד הגיעם לארץ זבת חלב ודבש, הן מנקודות מבט של המנהיג והן מנקודת מבט של פשוטי העם. לחזור ולזכור על פי משה רבנו, זוהי התשובה הלאומית והפרטית לכל אלה שמזלזלים 'במה שהיה', 'במי שהיה', במילים של אבא (שכבר ציינתי כמה וכמה פעמים): "מי שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד מעורפל". אני, אישית, מנסה לשמר בעולמנו הקטן את זיכרון העבר, באירועים ובאנשים באמצעות כתיבה, ביצירת סרטים (עם מושקו) על… וכן, גם בהגשמת הרעיון של 'השתלת ברקוד על כל 420 קברי חברנו בבית הקברות שלנו, כך, שכל מי שירצה לדעת על מישהו/י יוכל לדעת בעזרת הטלפון הפרטי שלו מי היו האנשים האלה וכך לחזור ולזכור אותם.
השבוע אורי סיימה קורס קצינות והתמלאנו גאווה. אורי היא הקצינה הראשונה במשפחתנו, ומגיע לה שפע ברכות, איחולים וכבוד, כי אין דבר חשוב יותר בתפיסה הציונית שלנו מלשרת בצבא , להיות מפקד/ת בצבא, להוביל צעירים וצעירות ברוח החיובית שלנו.
ולסיום ליום הולדתה של רעיה שלי: את אהבתנו אנחנו מביעים כל בוקר בשעה 10.00 בדיוק בטלפון, את חברותנו אנו חיים יומיום כל היום. את שותפה בכל מעשי והגיגי. את תמיכתך וחוזקך אני חש כל רגע ורגע… בשבוע הבא נפגש כל המשפחה הגדולה שהעמדנו, לציין את האירוע וגם שם אגיד לכולם את המשפט שלך: "יד ביד לאורך כל הדרך"! שתמשיכי כך בעבודה בספריות בריקוד ובתנועת הגוף, בגינתנו ותדאגי גם קצת יותר לבריאותך.באהבה ענקית!!!
"שבועטוב"!
שבועטוב 