"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".
17.1.26 כ"ח טבת תשפ"ו
ב'פרשת השבוע' שלי, אספר על החגים והמועדים שהיו, אותם חגגנו והיום כבר כמעט שלא מציינים אותם. הסיבה שאני כותב על מה שהיה, אינה נובעת מפרץ של נוסטלגיה, אלא כי אני חושב שצריך להיות מקום לריכוז מידע כתוב על מה שהיה. התנועה הציונית הבינה שהכרחי לעסוק ולהעמיק ביצירת תרבות חילונית מתחדשת לצד זו המסורתית בארץ ישראל. ויצרה חגים שאני מכנה אותם חגים 'אידיאולוגים' ,'סמליים' של התקופה. חגים שייעודם הוא גיבוש החברה שנבנית. חג תמיד מאחד את המשתתפים, וגורם להזדהות ואמונה. החג נתן סיבות לחינוך תודעתי של הדור העולה לארץ, ולדור שנולד בארץ. בהיותם חלוצים מייסדים הם ידעו ליצור גם חגים חדשים, שכל הארץ ציינה וחגגה אותם. להלן, כמה אירועים שחגגנו, חלקם רק ציינו, אך תמיד היה בהם תוכן רעיוני:
למשל, בחנוכה חגגנו לא רק את ניצחון המכבים ונס פך השמן, אלא גם, חג/יום הולדת להסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל שנקרא: "חג ההסתדרות"! (ההסתדרות נוסדה ב– 4 בדצמבר 1920, ערב חנוכה תרפ"א, כאיגוד מקצועי העוסק ב" פעילות כלכלית, סוציאלית ותרבותית).
2 בנובמבר יום הצהרת בלפור. ב 2 בנובמבר 1917 החליטה ממשלת בריטניה והושמעה מפי שר החוץ בלפור, שממשלת בריטניה תתמוך בהקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. צעד משמעותי לקראת הקמת מדינה. אני זוכר איך הקיבוץ כולו וגם במוסד הזדהינו עם תאריך האירוע, חגגנו אותו, התכנסנו, בדרך כלל להאזין לנאומים חוצבים.
7 בנובמבר היה אחד משלושת החגים הגדולים בקיבוץ. חגגנו בהתלהבות את יום המהפכה הבולשביקית בברית המועצות, חגגנו את יום התקווה לאנושות, את "השחר החדש". קירותיו של צריף חדר האוכל, צופו בבד אדום ורק בפינות היו דגלי ישראל בתכלת-לבן, שנבלעו באדום. ובמרכז התנוססו תמונותיהם של מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין. שמענו נאומים מבריקים ושרנו את השירים הרוסיים היפים כל כך שנגעו בנפשותינו. אהבנו את החג הזה, כמה שהאמנו וכמה שהזדהינו עם הרעיון שהעתיד יהיה שונה מן העבר הקפיטליסטי הרקוב בו אנו חיים. ש'מהפכת האוקטובר' בבריה"מ, נותנת תקווה חדשה לאנושות!
י"א באדר. מועד נוסף שגרם לנו להזדהות יותר עם הציונות של 'רגב ועוד רגב', 'עז ועוד עז', של המפעל הציוני. בי"א באדר תר"פ נפלו טרומפלדור וחבריו על הגנת תל חי, בהתקפת פורעים ערבים. מדי שנה, היה זה יום של התרוממות רוח ביישוב היהודי למרות השירים העצובים. כי להתיישבות בארץ נוסף פן חדש, פן הביטחון! ואפילו ראינו בטרומפלדור 'בר- כוכבא' מודרני. החגים/מועדים האלה, היו חגי הקולקטיב, לא חגי הפרט, ומאוד חזקו את רוח המפעל הציוני ואת הלמידה וההבחנה בין טפל ועיקר בחיי הטרום מדינה שלנו. ועל עוד שלושה חגים שאמנם מתקיימים היום אך עם הרבה פחות התלהבות.
ט"ו בשבט. בשבת בבוקר יוצא כל הקיבוץ על טפיו בתהלוכה רבתי ליער בדרך ארוכה שבה, בהפתעה, חולפים על פני להקות כלי נגינה המנעימות את הדרך בשירי ט״ו בשבט- חג הנטיעות. כשמגיעים לשטח הנטיעה ומחכים עד שעמנואל היה מכריז: "הנוטעים, עת לטעת"! ובהתרוממות רוח של כיבוש עוד דונם של ה'ביחד', כל הקיבוץ היה מתפזר בשטח הנטיעות ונוטע את השתילים הרכים בבורות שהוכנו מראש. ואז בא זמן ההופעות: השירים והריקודים וכל הקהל מתלהב. בגאווה ובשמחה חוזרים הביתה.
1 במאי. אם החגים המתוארים היו חגים שהגבירו את ההזדהות והאהבה לערכי המולדת, האחד במאי ביטא את רגשות הסולידריות הבין לאומית שלנו. אחרי המפקד, שבו כל החברים לובשים חולצות לבנות, עם סרט אדום בצווארון. בדרך כלל היה זה מפקד בו נשמעו דברים גדולים בזכות הסולידריות המעמדית ובקריאה: "פועלי כל הארצות התאחדו"! ובשירת האינטרנציונל שבקעה מהלב. הסתיים המפקד, כל הקיבוץ עלה על המשאיות להשתתף בהפגנה בחיפה. ואנחנו הילדים קפצנו לבריכת השחייה, לפתוח את עונת הרחצה.
ל"ג בעומר היה לנו יום הזדהות עם התנועה שלנו "השומר הצעיר", בארץ ובגולה. במרכזו היה משחק צופי בן יום וחצי -יומיים על אירוע פוליטי עולמי קיים ובשעות הערב התרגשנו במפקד החגיגי המרשים בו נכנסים צעירים לתנועה, עולים שכבה בתנועה מחליפים צבע עניבה מירוק לכחול ומכחול לשחור. ומעניקים, אחרי שיחות קבוצה חשופות, את סמלי הבוגרים!
אבל החג, שאהבנו מכל החגים, שהזדהינו איתו יותר מכל החגים, החג שהיה רק שלנו:
"יום הולדת לקיבוץ" קראנו לו: ה"21"! חג שהיה ציון חגיגי ל'מפעל' הפרטי שלנו, חג שבשורשיו נמצאים הערכים, והרוח הגדולה, שבאו לביטוי בשירים, בסיפורים, בריקודים, בשמחה, בתחושת ה'ביחד'! אותה תחושה חזקה שהיא הבסיס של חיינו כאן.
חג שמח! ו"שבועטוב"!
שבועטוב 