שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

2.8.25   ח' באב תשפ"ה

השבוע שתי 'פרשות-שבוע', המסיימות את ספר ב"מדבר": "מטות" ו"מסעי". פרשת "מטות" מספרת , שאחרי המלחמה בה כבשו בני ישראל  את עבר הירדן המזרחי מידי סיחון ועוג מלכי האמורי, ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה להתנחל במקומות שנכבש ולא להשתתף בכיבוש הארץ. משה הגיב בזעם ואמר להם:  "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" פרשנים  דיברו נגד העוול שיגרם, אם ישמר הפער בינם לבין שאר השבטים, "אחיהם", הנלחמים על ארץ כנען. יש פרשנים האומרים, שקצפו של משה יצא לא רק על ההשתמטות מעול המלחמה, אלא גם על הניכור והאטימות כלפי כל העם. פרשנים אחרים המצדדים ביושר ובצדק, טוענים, שכעסו של משה נבע מכך שבלתי אפשרי בכלל לחשוב, שחלק מהעם ישא בעול המלחמה ואחרים ישבו במנוחה ולא ישתתפו בה. מזכיר לכם משהו? 3000 שנים חלפו, ("רבותי, ההיסטוריה חוזרת" כתב חיים חפר) ואנחנו עדיין נתונים באותה בעיה, עוסקים ב'חוק ההשתמטות', ב'פטור' לחרדים מגיוס לצבא, ב'שיוויון בנטל' והיום כמו אז נשארה אותה בעיה, בעיית קיום והתקיימות העם. אנחנו זקוקים למנהיג דוגמת משה, שלא מתרפס , לא מתחנף, ולא מנסה לרצות את המשתמטים, אלא דופק על השולחן ושואל בקול גדול: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" ואני מסכם את כל זה: כל פתרון, שאינו גיוס מלא של כל החברה הישראלית כולל את החברה החרדית, בצבא, בתעסוקה ובכלכלה, יביא לחורבן מדינת ישראל תוך כמה עשרות שנים (לא מקורי כל כך).
 פרשת "מסעי", מסכמת את מסעי בני ישראל מיציאת מצריים עד החנייה בערבות מואב טרם הכניסה לכנען. החזרה הבלתי פוסקת על פרטי המסע, המעידה על החשיבות הגדולה שמשה נותן לתיעוד ההיסטוריה. הוא מבקש להטמיע בקרב העם לדורותיו הרבים כמה קשה הייתה הדרך בה הלכו אבותינו עד הגיעם לארץ זבת חלב ודבש, הן מנקודות מבט של המנהיג והן מנקודת מבט של פשוטי העם. לחזור ולזכור על פי משה רבנו, זוהי התשובה הלאומית והפרטית לכל אלה שמזלזלים 'במה שהיה', 'במי שהיה', במילים של אבא (שכבר ציינתי כמה וכמה פעמים): "מי שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד מעורפל".  אני, אישית,  מנסה לשמר בעולמנו הקטן את זיכרון העבר, באירועים ובאנשים באמצעות כתיבה, ביצירת סרטים (עם מושקו) על… וכן, גם בהגשמת הרעיון של 'השתלת ברקוד על כל 420 קברי חברנו בבית הקברות שלנו, כך, שכל מי שירצה לדעת על מישהו/י יוכל לדעת בעזרת הטלפון הפרטי שלו מי היו  האנשים האלה וכך לחזור ולזכור אותם.

 השבוע אורי סיימה קורס קצינות והתמלאנו גאווה. אורי היא הקצינה הראשונה במשפחתנו, ומגיע לה שפע ברכות, איחולים וכבוד, כי אין דבר חשוב יותר בתפיסה הציונית שלנו מלשרת בצבא , להיות מפקד/ת בצבא, להוביל צעירים וצעירות ברוח החיובית שלנו.

ולסיום ליום הולדתה של רעיה שלי: את אהבתנו אנחנו מביעים כל בוקר בשעה 10.00 בדיוק בטלפון, את חברותנו אנו חיים יומיום כל היום. את שותפה בכל מעשי והגיגי. את תמיכתך וחוזקך אני חש כל רגע ורגע… בשבוע הבא נפגש כל המשפחה הגדולה שהעמדנו, לציין את האירוע וגם שם אגיד לכולם את  המשפט שלך: "יד ביד לאורך כל הדרך"! שתמשיכי כך בעבודה בספריות בריקוד ובתנועת הגוף, בגינתנו ותדאגי גם קצת יותר לבריאותך.באהבה ענקית!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

26.7.25   א' אב תשפ"ה

בפרשת השבוע "פינחס" (כתוב עם יו"ד) אפשר לעסוק בשני נושאים: 1. מינוי היורשים של משה ואהרון. את משה, כמנהיג צבאי ואזרחי, יירש באופן טבעי יהושע בן נון ואילו את הכוהן הגדול אהרון, יירש פינחס נכדו, בשל גילוי קנאותו כשרצח את זמרי שהיה עם נערה מדיינית, המינוי מצביע על המשמעות, שאת ההנהגה בתחום הדת ינהיגו מנהיגים קנאים ביותר. ו– 2. הוא מעמדה של האשה.  בפרשה, חוזרת התורה ועושה ספירת מלאי בשבטים השונים שעל פיה יחולקו נחלות השבטים. החלוקה הזו מביאה ארבע נשים צעירות לדרוש את הזכויות המגיעות להן. אלו הן ארבע בנות צלופחד שאביהן מת ואין לו בן יורש. הן טענו לפני משה, שלא יתכן שבאין בן זכר, הן תנושלנה מנחלתן. משה מתייעץ כמובן עם אלוהים שקבע שהן צודקות ושמגיעה להן הזכות כמו לגברים. אלוהים עושה סדר ב'ירושות' האומר: ראשונים יקבלו הבנים הזכרים ואם אין בנים אז הבנות ואם אין בנות – האחים. קביעת הזכויות של האשה כיורשת חוקית העלה מאוד את מעמדה והתעוררה השאלה למה לציין מי הוא אביו של פלוני ולא מי היא אימו? ואז גם נקבע, שהוכחת יהדותו של אדם תיקבע על פי אימו בלבד. וזו היא דרך היבדלות היהודים מיתר העמים.

בהמשך לנושא שהעליתי על הקיבוץ, ב'שבועטוב' הייתה לנו שיחה עם חבר צעיר, מאוד, שאמר (בערך כך): "לדעתי אסור לוותר על שנת בית מלאה אחרי הצבא. היום בשנת הבית, נחשב גם חלק משנת שירות, חלק משירות הצבאי בקבע, ולכן, לפעמים היא נמשכת חודשים בודדים בלבד. לפני כמה שנים, אמר, עשיתי שנת בית וזו הייתה השנה בה הכרתי את הקיבוץ בחיי היומיום, פגשתי והכרתי חברים. זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי. אני לא מבין למה צריך להתפשר עם משימות אחרות שהבנים עושים כי בחרו לעשות זאת, דווקא על חשבון "שנת הבית"? החיילים המשתחררים צריכים לדעת ששנה זו היא חובה ועליה אין 'הסדרים', צריך לחזור למה שהיה פעם, שזה היה מובן מאליו"! סיכם.מודה, שמחתי למה ששמעתי, אני חושב ואומר זאת כבר כמה שנים, הוספתי  שבעיני זו שנה חשובה ביותר לצעירים עצמם, שזו אינה שנת 'עונש' כי… אבל השינוי צריך לבוא מהצעירים עצמם ומאלה שעובדים איתם באגף. סופסוף מתנהלת שיחה שגורמת לי להיות אופטימי יותר  

ברכות חמות לספיר ליום הולדתו. התחלת בנמרצות שלב נוסף בחייך: היום אתה בטיול בחו"ל ובתשפ"ו הבעל"ט, יגיע תור הלימודים. אנחנו כאן, תמיד מצפים לראותך, לשוחח אתך גם ב'שפת הערכים'. ואנחנו מאוד גאים בך!  נאחל לך הצלחה בכל שתעשה, בכל מה שתרצה לעשות- ושבכל דרך שתבחר תשלב גם את הנגינה בפסנתר בתוכניותיך. מברכים אותך מכל הלב , אוהבים ומתגעגעים!

ולסיום, שמרו את התאריך! ביום ראשון ה– 27.7 מתחילה, בטלוויזיה החינוכית, הסדרה "הגינה של תמרי" שבין 'כוכביה' משחק גם נכדנו (מס' 14) תום גורדון. נצפה ונראה, אולי גדל כאן שחקן מצטיין! ולתומי איחולי הצלחה! וקריאות עידוד!!      

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.7.25   כ"ג תמוז תשפ"ה

פרשת השבוע , פרשת "בלק" מספרת על בלק מלך מואב הירא מעם ישראל, וחושב שאם יקלל אותו  –תשקוט נפשו. הוא פונה לנביא שלו בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, אבל במקום קללות, בלעם משמיע רק ברכות חלקן הפכו למפורסמות ביותר כמו "הן עם כלביא יקום…" (שם המבצע באירן) ו"מה טובו אהליך יעקב". המפורסם כל כך.

ומשהו שלא למדתם במוסד, אבל כיהודים – ישראלים כדאי לדעת: י"ז בתמוז", מוכר ביהדות כיום צום לזכר היום בו נפרצו חומות ירושלים על ידי טיטוס מפקד הצבא הרומי בארץ ישראל בשנת 70 לפנה"ס. הצום הזה פותח שלושה שבועות הנקראים "בין המצרים" שנמשכים עד לתשעה באב, יום חורבן בית המקדש.

עד היום אני לא סגור בדעתי על סוגיית המצוינות בלימודים. כשריכזתי את "שומריה" (1977  – 1984) שאיחדה את בית הספר והפנימייה כ"מוסד חינוכי" של משמר העמק, הזורע, מגידו וגבעת עוז. נערכו ב'חבר עובדים' דיונים בנושא: למה אנחנו חושבים רק איך לעזור למתקשים בלימודים ולא דנים בכלל איך לקדם/לדחוף את המצטיינים/ליחים איזו השפעה תהיה על הפרט ומה זה אומר לגבי החברה בה כולם מתחנכים בשוויון מלא. עצם הדיונים כבר היו שינוי גדול, למרות שבשטח לא היה שינוי. אני זוכר שאבא, שהיה רכז המוסד, שלושים שנה לפני, אמר: "אנחנו מגדלים 'ברווזים', (וחייך את חיוכו הסרקסטי) שיודעים קצת לעוף, קצת לרוץ וקצת לשחות" והוסיף ברצינות רבה: "זה חינוך לבינוניות". אני יודע שבמוסד שלנו, בשנים בהן אני התחנכתי (1946  – 1951)  הדגש היה על חינוך אידיאולוגי, חברתי לקראת חיי קיבוץ וגם בשנים שאני ריכזתי, אותם ערכים היו מרכזיים, ולא טיפחנו את התלמידים המצטיינים.  כשעברו ללמוד בבתי ספר איזוריים, ניתנו גם פתרונות לעידוד המצוינות. המחשבות על כך עלו בי, כשנכדנו (ה- 12) לי, זכה במקום השני הארצי בין כל תלמידי כיתות ח׳ במדינה בתחרות המתמטיקה השנתית ובפעם הרביעית ברציפות בשלישיה הפותחת בכל רמת גן (בשנה שעברה- מקום ראשון). התמלאתי גאווה ושמחה בו ובהישגיו, כמו, אולי, השמחה כשגלי חתם במכבי נתניה, סוג אחר של מצוינות. לי יקר שלנו! קבל את תחושת גאוותנו בך והערכתנו אותך! המשך כך!

השבוע חווינו חוויה רגשית גדולה. כאשר בני המחזור של שי מהשייטת בקשו להיפגש אצלנו בקיבוץ. המפגש התחיל בבית הקברות הם התרגשו, וגם אנחנו, לשמוע מהדר דברים על שי לכל המשפחה. עמדנו על מגרש הטניס ופינת הזיכרון שלידו, אחרי ארוחת צהריים, התכנסו כולם בזנדלי לצפייה בסרט על שי, סרט שנעשה אחרי עשרים שנה למותו. שי במשפחה, בקיבוץ ובשייטת. סביב לשולחן הם העלו זיכרונות על שי  על חוויותיהם בשייטת, מהזמנים שהם שרתו. הם כבר בני שבעים וחמש בערך, וחמישים שנים חלפו מאז ששי הלך מאתנו. והוא בליבם כמו בלבנו. ישבנו בצד וראינו איזו חברות עמוקה יש ביניהם, שותפות גורל שצומחת בתקופת הצבא, העוצמות, האהבה, החברות. הייתה פגישה מאוד מיוחדת ומרגשת ונפרדנו בטעם של עוד.

ולברכות: ללירן ביום הולדתו המון ברכות ואיחולים. בן אהוב שלנו שתמיד זוכר לבוא אלינו, ותמיד מפתח נושאי שיחה משותפים וזה זמן לו אנחנו מחכים. לפעמים אני שואל את עצמי האם לא לרגעים משותפים כאלה מצפים מהבנים כשהם עצמם מבוגרים? נאחל לך רקטוב ואושר במשפחתך, בעבודתך ביחסיך עם אנשים. מותר לאחל גם בנושא הבריאות? או שספורטאי כמוך טרם צריך לעסוק בנושא כי יש לו אחות צמודה? חיבוק ענק!!!  

וברכות חמות, שפע איחולים וחיבוק חזק, לאן (נכדתנו מס' 7) ליום הולדתה. נאחל לך שתמשיכי בלימודייך בהצלחה גדולה, ושתגשימי את משאלותייך! שתבואי אלינו עם חלילך ונתעשר עם שירתך ומעולמך, לא רק במוזיקה , גם בציורייך, בכלל ממך! והעיקר, הרבה אושר במשפחתך: עם ההורים ג'ני ותימור, עם מאי ולי ותום. אוהבים ומתגעגעים אליך!

"שבועטוב"! 

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.7.25   כ"ג תמוז תשפ"ה

בעקבות ההצבעות על 'פרנסה ועבודה'.
אומרים שאין לנו מושג ב'כלכלה מודרנית' ולכן אנחנו, מרבית הוותיקים, 'שמרנים' ומתנגדים לצעדים הרצויים/הכרחיים ל'קיומנו', שלדעתי הם מובילים לשכר דיפרנציאלי תוך שנה/שלוש/חמש שנים ומשם להפעלת ה'תקנון הרדום'. לא מעריכים, אפילו מזלזלים בתפיסה המיושנת המדברת בשפת הערכים  ולא בשפת הכסף ומבטלים אותה. (אני מעריך שסופן של ההצבעות יהיה כמו ביצוע ההחלטות על האוכל או האורווה. יכול להיות שיימצא תקציב לעריכת התמחור, אבל לא תהיה היכולת לעמוד פא"פ מול החברים/ות אחר כך) אולי אני לא מבין מספיק בכלכלה אבל אני מבין בבני אדם, כי במשך כל חיי עבודותיי ועיסוקי היו עם בני אדם. ואני מבין היטב את משמעות 'המוטיבציה' האישית כמניע מרכזי ולאן היא מכוונת. יתכן וייאמר, שבמקום להתעסק ברציונל אני עוסק ברגשות. החלטות ה'תימחור' מטשטשות את המטרות הגדולות של אורח חיינו בקיבוץ, ובוודאי שאינן תורמות לחיזוקו אלא מוכיחות, כמה חסר לנו החינוך לקיבוץ וערכיו, כמה חסרה לנו האהבה לקיבוץ, ה"לתת ולא (רק) לקחת", "להתנדב ולא להתחשבן", "ראיית הכלל ולא רק עצמי, משפחתי ודירתי". כמה זה חסר, לחלק ההולך וגדל כמותית בינינו, שכולל חלק מבני הקיבוץ שרוצים לחיות על אדמה עליה גדלו, אבל באופן  אחר. אני מצטט: "עוד לא מאוחר, אמר יודקס, הברירה בידינו/כם". קראתי ספר נפלא ששמו "סטונר" מאת ג'ון ויליאמס, סופר אמריקאי ומצאתי בסופו את השורות הבאות שבהחלט משקפות את יחסינו לקיבוץ, למפעל חיינו:

" … הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש כלפי מה שעשה והייתה לו מודעות לחשיבות הדבר. האהבה של אדם לדבר שהוא עושה היא העניין המשמעותי. כי אם אתה אוהב משהו, בסופו של דבר תבין אותו, ואם תבין אותו… תאהב אותו יותר. היעדרה של אהבה כזאת הופכת את החיים לרעים."
מי אני ש'אטיף' לאהוב ולהעריך יותר את הקיבוץ, את נכסיו הערכיים, לשמור ולהאמין בלב שלם ברעיון, להיות מוכנים בלב שלם לוויתורים אישיים בשביל משהו כללי, לטפח חברות טובה, ליצור ביחד חיים עם משמעות לדורות הבאים. הכל, כמובן, רק אם יהיה רצון ואמונה. ואולי? אולי כל מה שכתבתי הוא בסה"כ הסבר למניעים שלי ושל מושקו בעשיית הסרטים על מה שהיה פה "פעם"? אני מניח שלא נוזמן לפודקאסט, או לפגישות והסברים עם ילדים/נערים/ חיילים/ נקלטים, וסתם חברים שרוצים לדעת ('לא מספיק אטרקטיבי'). אחד מתפקידי הקשיש המאמין בדרכו הנכונה, הוא להשאיר מורשת כדי לבנות את העתיד.

בשעות אחר הצהריים של יום לוהט של קיץ 1955, נקראתי לעזור בהמלטה קשה ברפת. כשלא עלה בידינו הדבר וכרכז הרפת, צלצלתי בטלפון היחיד שהיה אז ב'דואר', לווטרינר שלנו, דר' סירוטינסקי וביקשתי שיגיע מהר. בסופו של דבר ההמלטה צלחה ונולדה עגלה אדומה לגמרי. "מזל טוב לכם! עגלה אדומה, תהיה פרה אדומה", אמר, ש"היא אבי אבות הטהרה ביהדות, בתנ"ך, שיהיו לכם רק ימים טובים". "מה הסיפור? שאלתי. כידוע לא למדנו הרבה תנ"ך במוסד בזמנים ההם, ואז שמעתי לראשונה שיש פרשה שקוראים מדי שבוע, וקוראים לה "פרשת השבוע" והשבוע, כך אמר, בדיוק עוסקים בפרשה, פרשת "חוקת", בנושאי טומאה וטהרה: "אבות הטומאה", אמר, "הוא המוות ואבות הטהרה הוא אפרה של פרה אדומה שהשתמשו בו לטיהור המשכן".   אולי לא הייתי מספיק מרוכז כדי להקשיב לד"ר, ולהטמיע. שאלתי את אבא מה הסיפור, ואבא שידע הכל הסביר-סיפר לי, שכתוב, שאת הפרה האדומה שורפים ובאפרה מטהרים. ולסוף הסיפור, כעבור יומיים ניגשתי לכלוב הברזל בו שהתה העגלה האדומה ולפתע ראיתי על המצח שלה קבוצת שיער לבנה. בביקור השבועי של הוטרינר הראיתי לו את זה והוא סיכם: "לא הצלחנו, אבל כמעט הצלחנו"! אגב, אותו וטרינר, ד"ר סירוטינסקי, לקח אותי ואת אדם, במכוניתו, למשחק הכדורגל הבלתי נשכח, ישראל – ברית המועצות באיצטדיון רמת גן ב-31 ליולי  1956, תאריך בלתי נשכח, למוקדמות לאולימפיאדת מלבורן. סיפור זה אינו כתוב בפרשה.

השבוע ציינו יום הולדת 15 שנים לגלי. בתקופה בה  החטופים עדיין חטופים, ואין שקט ורוגע לנשמה. אבל לא ימנע מאתנו מלשלוח ברכות חמות ואיחולים ליום הולדת שיהיה פינת שמחה ל'חתן' עצמו, להוריו קרן ושיר, לאחותו רומי לאחיו שני ולמשפחה הרחבה שלנו. מאחלים לך שכל משאלותיך יתממשו, ונחת, שמחה ואושר לכולם.
אוהבים אותך מאוד, הסבים שלך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.7.25   ט' תמוז תשפ"ה

החברה הישראלית מצויה במחלוקות קשות, כמו על המלחמה בעזה ושחרור החטופים, כמו קידום המהפך המשפטי/משטרי, חוק הגיוס ועוד מחלוקות, שיצרו שני מחנות גדולים בעם (כחצי עם) מחנה השלטון מול מחנה העם, התגלו תופעות של שנאה, של תיעוב והכל תחת הסיסמה: אחדות העם!

תראו למה מביאה מחלוקת. אנחנו מכירים שני סוגי מחלוקות בדברי ימי עמנו. האחת קשורה ל'פרשת קורח' ועדתו, כשה״מרד״ נגד מנהיגותם של משה ואהרון, נחשב בעיני רבים כמחלוקת הרסנית , המוגדרת כמחלוקת 'שלא לשם שמיים' והשנייה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי המכונה מחלוקת 'לשם שמיים'. ההבדל הוא כמובן בדרך בה יש לנהל מחלוקות האם בדרך של כללי נימוס, דיבור ראוי, הקשבה, סובלנות, כיבוד הדעה האחרת. מול הגישה : "אני אמרתי", "רק כך", "עד כאן", המביאה עד לנקיטה בחרם/החרמה. זה סוג מחלוקת שאינה בת גישור, או כמו שנאמר בתורתנו שאינה 'לשם שמיים'. אחת הדוגמאות בתולדות עם ישראל, ויש הרבה היא המחלוקת  שהחלה "לשם שמיים" ונסתיימה "שלא לשם שמיים", והביאה לתנועת "הקראים"– זרם שממש התנתק מהיהדות על גווניה, שאינו מקבל שום סמכות רבנית ולא את פרשנות חז"ל (תורה שבעל-פה) ומחויבים רק לפרשנות משלהם בלבד דברי המקרא (המכונה: תורה שבכתב). מתוך כך הפכו את השבת ליום קודר, ללא אור ושמחה. הנשים לא מדליקות נרות שבת ואין מאירים ומחממים את הבתים בשבת. יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים, אינם בוצעים את הלחם מחשש עשיית מלאכה. אינם מציעים את המיטה ואינם מקיימים יחסי אישות. הקראים הקיצוניים מפרשים ש"אסור שאש של יהודי תבער בשבת אפילו הודלקה מבעוד יום. כי אלה הם מצוות 'דברי המקרא' (תורה שבכתב). זו דוגמה מאוד קיצונית למחלוקת, המחלוקות שהיו לנו ביחס ל'ברית המועצות', או 'ההתנגדות ל'בחינות בגרות' בשעתו, ההתנגדות לעבודה שכירה וכד', התנהלו בנוסח מחלוקות 'לשם שמיים'. אבל גם במקומנו קיימות מחלוקות 'על-סף', כשאני רואה ומקשיב, למשל, לדיונים בשיחה על 'פרנסה ועבודה',  שבהן נשמעים ביטויים קשים כלפי הצד ׳שכנגד'. ביטויים, שלפני שנים לא היינו סובלים אותם ומגיבים עליהם. נדמה לי שאין הקשבה ופתיחות, שזו כבר מחלוקת 'שאינה לשם שמיים' זו מלחמת אינטרסים (אישיים) מנוגדים. כשיש מחלוקות קשות מרבים לדבר על "אחדות"! שפירושה גם ויתורים ופשרות וכשאין נכונות כזו, משמע, רוצים שליטה מוחלטת! לשלוט! כך זה בניהול מחלוקות קטנות וחמור מזה במחלוקות הגדולות הלאומיות. אבל, בחיים, אין ברירה, מחלוקות צריך לדעת ליישב.

השבוע, ספיר נכדנו מס' 5 יצא לראות עולם. ספיר, אחרי מכינה וחצי, אחרי שירות בצבא, שירות בקבע  ושנתיים 'בית' בהן עבד/עסק בחינוך של חניכי י"א-י"ב ב"שומריה", והוא רגע לפני תחילת לימודיו. זו דוגמה חיובית לכל בן קיבוץ, שילוב בין המחויבות הקיבוצית לרצון האישי. תלווה אותך ברכתנו ואיחולנו שתגלה עולמות, שתראה דברים, תספוג חוויות, תכיר אנשים אחרים, תקשיב לבני האדם, לשירתם ולתופעות הטבע, ותיהנה ככל שתוכל בתקופה הקצרה שקבעת לך. ברכתנו, מוכרת לך מהשלט הניצב בכל שער בסיס צבאי (כך היה בזמננו): "צאתך לשלום ובואך בשלום"!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.6.25   ב' תמוז תשפ"ה

שלחה לי מיכל שמאי (בערב שבת ה- 21.6 ):
נמאס לי להיות 'עם כלביא'! רוצה להיות 'עם כלביאה' המגנה על גוריה ולא אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו. הייתי רוצה להיות האיל שיוצא מביו השיחים ומונע את הקורבן ונאבקת עם אברהם שרצה להקריבו "במקום".   הייתי רוצה להיות היונה שמשקשקת בכנפיה ודורשת שלום. תאמרו לי שאני תמימה? לא! אני פשוט מפרידה בין מלחמות לצורך הגנה לבין מלחמות שממשיכים בהן ללא צורך… ראה עזה, ומקווה שלא יתפתח כך עם איראן.  מתגעגעת לבן גוריון (לא הייתי מפאיניקית), לרבין (לא הייתי מ"אחדות העבודה") ואפילו למשה דיין ( שגנב עתיקות אבל לא את ההווה והעתיד של כולנו). שבת שקטה בה יימשך המאבק להחזרת החטופים ולסיום בעזה. עד כאן דברי מיכל. ככלל, מי שרוצה שאפרסם במסגרת זו מה שכתב, שישלח!

ולפרשת השבוע פרשת "קורח".  "ויקח  קורח בן יצהר בן קהת בן לוי (השבט) ודותן ואבירם בני אליאב בני ראובן (השבט) ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם. רב לכם – כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל אדוני". במילים אחרות הם תובעים "דמוקרטיה"! ומתריסים: "מי בחר בך להיות מנהיג , ומי בחר בך להיות כהן גדול ומי בחר בכוהנים לעשות את עבודת הקודש?  משה לא מצליח להרגיע אותם ואלוהים בא לעזרתו פוער את פי האדמה שבולעת אותם. לפעמים אני חושב מה היה קורה לעם ישראל אם המרד של קורח ועדתו היה מצליח, ומשה ואהרון היו מודחים. דבר אחד אני משער שהיה קורה, עם ישראל היה עושה יו-טרן וחוזר למצריים לדגה, לבשר ולקישואים. נחשוב רגע למה חסר לקורח ה'שלטון'?, הוא היה איש עשיר (שהתעשר, כשיוסף נתן לו את המפתחות למחסני התבואה של מצריים). הוא התקשה להשלים שמשה לא כיבד אותו, ה'טייקון'!, ולא נתן לו חלק בניהול המסע במדבר . ולמה הוא היה צריך את ה'כבוד' הזה? איש חכם היה קורח, הוא היה האדם הראשון שניסה לחבר בין הון ושלטון, שמשמעו הוא ש'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. זה לא ניתן לו, כי, משה, היה מספיק חכם כדי למנוע זאת ובעזרת 'אלוהים' חיסל אותו, את אנשיו ואת רעיונותיו.

ביקשתי מרעיה שיר מתאים לימינו אלה, למדינה שלנו, והיא הציעה לי שיר שכתב עלי מוהר:    
עוד לא הגענו
קוראים לך היפה והנשכחת,  שרים לך לפעמים ועוד איך
יושב לי על חופך אל מול המים, רוצה לשמוח בך לא לאבדך.
עליך אני שר אם טוב או רע לי, ונחמה למצוא לך – מנסה.
ובך אני נשאר את יחידה לי, כי אין לי, אין אחרת במקומך.
בים החדשות את נעלמת, קשה להכירך בין גל לגל.
פנייך מתעוותים בטלוויזיה, ברדיו, ברחוב ובקהל.
בלהט וחמה את משתרכת, וריב עיקש נועץ בך להבו
ועם אשר התחיל ללכת עדיין לא יודע אם יבוא.
לא, עוד לא הגענו, לפעמים קשה קצת להזיז,
לא, עוד לא הגענו, בואו ננסה, בואו נעיז.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.6.25   כ"ה סיון תשפ"ה

השם של המלחמה באירן הוא: "עם כלביא" והמשך המשפט "יקום, וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה". להלן שני פירושים: רש"י אומר "שהכוונה היא שמשה לא ימות לפני שימותו מלכי מדיין במלחמה". אני פניתי לפירוש של"ג, סבי, והוא מפרש וממשיל: 1. "העם הזה יקום על אויביו כלביא הקם מרבצו לטרוף טרף. 2. עם ישראל לא ישוב מן המלחמה עד אשר יכניע את אויביו וישמידם" וסבא שלי מוסיף, שהמשל השני עולה על הראשון בתיאור גדולת עם ישראל.

פרשת "בהעלותך" מתארת את תחילת המסע של בני ישראל במדבר, מקבלת התורה בהר סיני אל ארץ ישראל. "וידבר אדוני אל משה לאמור, דבר עם אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות". מדוע הפך המספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה ויותר מכך בחיי העם היהודי? התשובה כמובן תהיה לציון שבעה ימים בשבוע, אבל קיימת עוד גרסה: כדי להקל על בני ישראל את הזיכרון ולשלב את המספר שבע- שאותו זכר העם מסיפור הבריאה, וברבים ממועדי היהדות. נמנה אותם: שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימי חג הפסח וחג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעת המינים, יושבים 'שבעה' באבל ושבע יפול צדיק וקם. בפרשה זו גם נבחן זיכרונו הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר? את מתן תורה?, את הניסים? את מכות מצרים? את מרכבות פרעה הרודפות אחריו? לא ולא, הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים!" העם מתלונן ואומר לו: "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה, את הקישואים, את האבטיחים, את הבצלים ואת השומים". ומה יש לנו מ(כל אלה) במסע הזה שאתה מוביל אותנו?

אני לא יכול שלא להתייחס למלחמה שפקדה אותנו ושינתה את מרכז העניין. לא עוד החטופים, כן למלחמה באירן. וזה נורא בעיניי. לא אתייחס למלחמת המדינות כי בזאת אנחנו צופים כל הימים בטלוויזיה הציבורית וגם לא לפרסומי המועצה האזורית ואפילו לא להחלטות צח"י שלנו. אני רוצה להתרכז בפן המשפחתי שלנו. מקובל שיש בעיות, הילדים באים לקבל עזרה מההורים והנה עולם הפוך, אנחנו קיבלנו את עזרתם, כי לנו אין ממ"ד. הדאגה שגילו משפחות ילדינו, ההזמנה לבוא לישון אצלם, כשהם מפנים לנו את חדרם, שלקחו יוזמה וסידרו לנו ממ"ד בדירה פנויה שנעביר בה את הלילות המוזעקים, והטלפונים מרמת גן גרמו לנו להתרגש, לשמוח בהם ולהודות להם, כאן, ב'שבועטוב' על כך! זו באמת הרגשת אושר וסיפוק שילדיך עושים בשבילך,  לא תמיד זה מובן מאליו. אנחנו זכינו!!!

ולסיום ברכות חמות למור ליום הולדתו. מור הנכד, שתמיד מרים לנו את המורל ברוחו ובאופיו השמח. כבר חזרנו ואמרנו איזו שמחה גרמת לנו בשובך לארץ, עם עידן. מאחלים לך שתמשיך באיסוף חוויות היכן שתהיה, יש לך זמן עד עשרה לשלושים. ואז … שתחזור הבייתה לבנות את ביתך איתנו. כמה שאנחנו אוהבים אותך!!!

מדי שנה הייתי מקדיש מקום נרחב ל"שבוע ספר" השנה: רק צילום!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.6.25   י"ח סיון תשפ"ה

פרשת השבוע "נשא" עוסקת בנזיר/ות. הנזיר הראשון והמפורסם ביותר היה שמשון הגיבור. הוא היה נזיר שידע ואהב  'לעשות חיים' ולגביו אנחנו טועים  במושג, לפחות כשמדובר בנשים. הוא היה רב-נשים. אתייחס דווקא לשתייה וההשתכרות שהפכו לפגע. הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מן היין. כשהנזיר מחליט להינזר מן היין עליו להתרחק  מכל דבר הרומז על היין כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין וזה כולל ענבים, צימוקים וחרצנים. וההשוואה באה עם המשפט "אל תרבה שיחה עם האישה", כדי להרחיק אותך מהמחשבה עליה, מרמז מדברים אפילו רחוקים ממעשה רע. ולכן הורו לנזיר להתרחק מכל סימני היין. באו חכמים ושאלו: "מדוע כתוב יין ישמח לבב אנוש? כל יהודי טוב מברך על היין בליל שבת ובמוצאי שבת, ושותה ארבע כוסות יין בליל בסדר ועד-לא-ידע בחג פורים. על שאלות אלה השיבו אבותינו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא עולה לראש. בפועל, את היין הראשון שותה היהודי בברית המילה שלו וכשם שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו. כל פעם שאדם נזכר בצורה זו או אחרת ב'בריתו' הוא מוזג לעצמו כוס יין כדי להרגיעו. תשאלו למה בחרת דווקא לספר על נזירות מיין? ולא על שמשון והתנהלותו? כי השבוע קראתי שיח צעירים בעיתון, המשבחים את שתיית האלכוהול עד כדי תענוג ההשתכרות ויצירת התרחקות מהחיים השוטפים, וסיפרו כמה זה נפוץ היום בקרב צעירים כשגיל השתייה לשוכרה הולך ויורד. פרשת השבוע ממש מתייחסת לכך. אולי זה טוב, נעים ומעורר לשתות משקאות ממשפחת האלכוהול למינהו, הבעיה, כמו בהרבה דברים אחרים, היא המינון! ויכולת השליטה העצמית.

אני הולך לכתוב על נושא שאיננו מרבים לעסוק בו, והנושא: בית הקברות. כמעט מדי שבת רעיה עולה לבית הקברות לטפל בקברים של יקירנו. ישנם גם אנשים המתייחסים בדרך שונה לקברות בני משפחתם. בית הקברות שלנו היה והווה מקום שאפשר לומר עליו ולהתפאר שהוא מקום ל'מנוחה נכונה'. אך גם בית הקברות עובר היום שינויים הרומזים לי על 'הפרטת' המקום. ולמה אני מתכוון. ארז עצמון במסירות, ברגישות, תוך הקשבה והליכה לקראת…, כמו קבץ' לפניו או רחמים או משולם, הוא המוציא לפועל את אחזקת המקום, באחריות "גג" של המזכירים, הוא הקובע מתי מחליפים מצבות, מתי שוטפים את המצבות, מי ואיך שומרים על הנוי כדי להפוך את המקום ל"תפארת משמר העמק". המזכירים היו לאורך השנים 'אסמכתא' תומכת בפעילותו החשובה. ומה קורה היום? מאז שמיכל סיימה, החליטו המזכירים להתנער מהעיסוק בו ולהעבירו לאחריות רכזת שירותים (אגב, מאוד נעימה במו"מ). במילים אחרות, לשנות את אופיו של בית הקברות ממוסד חברתי למקום טכני. לא סתם במשך 103 שנים המזכיר היה הכתובת לטיפול רגיש בנושא המוות של חברים, הקבורה, הקשר עם המשפחה וקביעת הסדרים שנדרשים. ולמה מזכיר ? כי זה התפקיד הסמכותי, החברתי, ה'עליון' שלנו. הכרתי מזכירים שלא היו ביחסים טובים עם המשפחות, אך בבוא העת, המשפחה ישבה איתם להסדרים שנדרשו, ברוח חיובית וטובה. אני לא זוכר שהיה איזשהו דיון ציבורי בנושא בית הקברות או שידעו אותנו על העברת האחריות מהמזכירים לרכז שירותים, שהפך את המקום בו מעורבים כל כך הרבה רגשות לאירוע אירגוני בלבד, המשנה, לדעתי, את היחס למקום. והמסקנה מכך: האם המקום נפל גם הוא לקיצוצים? הרי אף אחד מהשוכנים בו לא מתלונן? למשל: לקראת 'יום הזיכרון' השנה, החלקות לא עושבו והמצבות לא נשטפו. ולאחרונה, פניתי להחליף את המצבה של הורי שהוכתמה (כל שנה הוחלפו מספר מצבות) הופנייתי, להפתעתי, על ידי ארז, לרכזת שירותים  ורק אמר לי: "אם זה בכספך אבצע מיד" התקיים סיור עם הרכזת לבדיקה בשטח, נודע לי (עוד לא אמרו לי – וכבר עבר חודש וחצי) שאישרו רק להחליף את הכתוב ולא את כל המצבה כמקובל. התביישתי. תעלו ותראו כמה מצבות מוזנחות צריך לחדש. לאן הגענו? שגם על קברי המייסדים, בניהם והחברים שחיו שאינם, על שמירת כבודם צריך לחסוך..  

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

31.5.25   ד' סיון תשפ"ה

שבעה שמות ניתנו לחג השבועות הקרויים בראשי תיבות: "חקת שבעה":
ח= חמישים, ק= קציר, ת= תורה.  ש = שבועות, ב = ביכורים, ע = עצרת,  ה = הקהל. אתייחס לארבעה מהם. חג שבועות, מציין את סיום ספירת ה'חמישים יום' ממוצאי החג הראשון של פסח ונחשב לסיום התהליך של הכנת העם לקבלת התורה. חג הקציר בו מציינים את ראשית קציר החיטה, במשך השנים נוסף דגש על 'מגילת רות' וקבלת הגרים. חג הביכורים, מסמל את הקשר של עם ישראל לבית המקדש, אליו היו מביאים את ביכורי תנובת האדמה. חג מתן תורה, מסמל את הקשר המשולש בין אלוהים, ישראל והתורה. יש האומרים שבקשר שבין אלוהים לעם ישראל, התורה משמשת כ'כתובה'.
אני רוצה לחזור ללוין קיפניס המשורר, לילדים בעיקר, משורר 'ציוני' (שאת שירו על ל"ג בעומר ציטטתי בשבוע שעבר)  הוא זה, שהפקיע בשירו "סלינו על כתפינו…", את טקס הבאת הביכורים, מפעולה דתית , לטקס הבאת הביכורים כמעשה חלוצי, ציוני, וכך שורר: 
"סלינו על כתפנו,  /  ראשינו עטורים, /  מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים. 
מיהודה, מיהודה, משומרון,  /  מן העמק, מן העמק והגליל – 
פנו דרך לנו, /  ביכורים אתנו, /  הך, הך, הך בתוף, חלל בחליל!.                         
שיר לילדים ומבוגרים, שארץ ישראל היא ה'גיבורה' שלו. לוין קיפניס חיבר את שירו המרדני ב- 1929. וקצת היסטוריה של החג בהתיישבות העובדת: ב- 1924 חגגו לראשונה את חג הביכורים בתהלוכה חגיגית, שלושה ישובים בעמק יזרעאל: עין חרוד, כפר יחזקאל וגבע, והזמינו את כל תושבי העמק לחגוג עימם. ההנהגה הדתית התנגדה לחילול החג בפרהסיה, וכך כתב הרב פישמן-מימון, (לימים שר הדתות הראשון): "חוגגים את חג הביכורים ושמים את חגי האומה לחגא (לאבל). את חגם הם חוגגים ואת חגינו הם מחללים…" התנגדות הדתיים נשאה פרי, כך, שב-1928 המוסדות הציוניים הפסיקו את תמיכתם בחג, וחגיגות הביכורים המאורגנות בארץ פסקו לשנה.  חג השבועות, מאז ומתמיד, היה נתון בחיפוש אחר צביונו, תוכנו ומקומו. כבר שנים שהחג אינו רק חג חקלאי כפי שחגג ה'משק המעורב' על ריבוי הענפים הששגוני. כשביכורי החקלאות הלכו והתמעטו, הבאנו תצוגה של כלים חקלאיים, ואפילו מטוס שזורק סוכריות מהאויר. לשמחת ליבנו האטרקציה בשנים האחרונות היא הנפת ביכורי התינוקות שנולדו לאורך השנה. 
ב – 4.1.1930 עבר כל הקיבוץ מעפולה למשמר העמק. ביומן הקיבוץ מאותה שנה, מצאתי כתוב תחת כותרת: חג הביכורים תר"ץ – 1930  מכתב מילדי הכיתה והגן לקק"ל. "השנה לא יכולנו לשלוח ביכורים מפני שבכל הארץ אין חגיגות. החלטנו שאנחנו, (ילדי) הכיתה והגן נוותר יומיים על החמאה ועל טיול אחד. מזה התאספה לנו לירה אחת ואנחנו שולחים לקק"ל במקום ביכורים".  והתשובה מקק"ל הגיעה: "קיבלנו את פדיון הביכורים ששלחתם בסכום לירה אחת. יודעים אנו כי אין לכם השנה (חג) ביכורים. אין השנה (חג) ביכורים לילדי העמק, כי יד זדון ורשע שולחה בהם. יודעים אנו כי במקום ביכורים שנשדדו השנה, תשיב לנו אדמתנו, אדמת ישראל, שבעתיים בשנה הבאה…"

"חג שמח" ושבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

24.5.25   כ"ו אייר תשפ"ה

השבוע אספר על שני בר כוכבא שהכרתי:                                                  
אנחנו נולדנו שבר כוכבא ההיסטורי, הוא אחד מגיבורי הציונות , דמות מופת שחיה לפני שנים רבות מאוד. הוא היה לנו דמות לחיקוי כמו טרומפלדור ואלכסנדר זייד, היה עבורנו דוגמה לגיבורי "השומר", ל'פלמחניק' אמיץ הלב. היה שר צבא מהולל, שגבר על כל הקשיים למטרה אחת: ארץ ישראל יהודית- עצמאית. בזכותו רקדנו שעות את "ר' עקיבא, ר' עקיבא, רבנו!" אביו הרוחני. לא סיפרו לנו, שהתנועה הציונית  הייתה זקוקה לדמות היסטורית אמינה ומוחשית בבואה ליישב מחדש את הארץ, ובחיפושיה אחר שורשים, בראה את דמות המצביא היהודי הגיבור שנלחם בהצלחה בכובש הרומאי והביא חופש ודרור ליהודים. בר כוכבא נהיה סמל ל'כוח צבאי יהודי'. אני נזכר שבמלחמת יום כיפור התכנסנו באיזו מחצבה, נדמה לי שרפול שהיה מפקד האוגדה דיבר והישווה את צה"ל לצבא בר כוכבא והסכמתי איתו לגמרי.
וזהו שיר אופייני ששרנו לכבודו ולזכרו המון פעמים בילדותנו ונעורינו:                       

בר כוכבא  מילים: לוין קיפניס, לחן: מרדכי זעירא (1929)

אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,

בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.

אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,

עֵינֵי זֹהַר לוֹ.

הוּא הָיָה גִּבּוֹר,

הוּא קָרָא לִדְרוֹר,

כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,

זֶה הָיָה גִּבּוֹר! גִּבּוֹר!

יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה

הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב –

בַּר-כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי

וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב.

מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה,

בּוֹ שָׁאַג אַרְיֵה!

אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא

הִתְנַפֵּל הָאַרְיֵה! אַרְיֵה!

אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא

מַה גִּבּוֹר וָעַז!

אָץ קָפַץ עַל הָאַרְיֵה

וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס.

עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט,

וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד,

כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף:

בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד!

חלפו השנים, התחלתי ללמוד תנ"ך ויהדות ושמעתי על בר כוכבא אחר, דמות שונה לחלוטין. איש דת קנאי, שבחסות האידיאולוג ר' עקיבא הביא למרד הכושל נגד הרומאים, ל"כישלון המפואר", שבו, לאחר החורבן, היהודים איבדו את עצמאותם, בית המקדש חרב, ורק מעטים נותרו בגליל. למדנו שהמסורת ההלכתית היא, שדווקא ר' עקיבא, מחדש ההלכה, קושר את עולם הקבלה לרבי שמעון בר יוחאי, (רשב"י) שהיה שותפו. והנה יש לנו כבר שני גיבורים לסיפור המרד: בר כוכבא ורשב"י. ששניהם בגיבוי ר' עקיבא, אחראים ואשמים לתוצאות. בעוד בר כוכבא הולך ונשכח, צמחו המיסטיקה ותורת הסוד, להם 'אחראי הרשב"י, שעל פי המסורת כתב את "ספר הזוהר", שהוא היסוד של תורת הקבלה, ולצידו, רק ניצב הרמטכ"ל בר כוכבא, שחז"ל זלזלו בו, יחסם אליו היה שלילי וקראו לו בר כוזיבא, לומר שהוא כיזב ואיכזב, כי הוא האחראי, שהוביל את המרד הכושל באימפריה הרומאית ולטבח המוני בעם ישראל. התנועה הציונית החזירה אותו 'לחיים' כאחד מגדולי הלוחמים של העם היהודי לעצמאות במולדתו, בארץ ישראל. התנועה הציונית חיפשה ומצאה בדמותו את הדרך איך "למות בראש זקוף, בכבוד למען…החזון החדש/ישן". (לדוגמה: המשפט הידוע של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו"). כאן, אולי, התחיל הניגוד הנמשך בין החרדים ("אגודת ישראל") לציונים. שתי אסכולות המתרחקות זו מזו: מצד אחד יורשי בר יוחאי, הרשב"י, המכונים בפי "חסידי שמים", שמצליחים לכנס מאות אלפים במירון בל"ג בעומר- יום פטירתו מדי שנה,  ומולו האסכולה של בר כוכבא 'הציוני', להקים ולקיים צבא -העם חזק להגנת המדינה הריבונית.
ואיני יכול שלא להקיש על המציאות בה אנו חיים בהקשר ל'חוק ההשתמטות'.

וברכות לשהם ליום הולדתה. לפני הברכות שלנו מוכרחים לציין את עבודתה המסורה לאורך שנים בחינוך במרחבים, בחינוך יומיומי של ילדי הקיבוץ!
לשים היום דגש על עבודה שוטפת בחינוך, בזמן שכל צעיר היום עובד במקצועו כרצונו, כשצרכי הקיבוץ לא תמיד בראש מעייניו, אז, לדעתי, יש לציין לשבח את עבודתך, מסירותך והתמודדותך כבר לא מעט שנים וזו הזדמנות לכך.
נברכך, רק בטוב ובאהבה במשפחתך, ההורים ואחיך, משפחתך הגדולה ואתנו האוהבים.
ו'אם ירצה …' – כמו שאומרים – שנזכה לעוד שמחות!
גדולה, חיבוק של אהבה מאתנו הסבים שלך.

"שבועטוב"!