חודש: מאי 2014

השבוע קיימתי שני ראיונות הקשורים ליצירתיות. הראשון היה עם עפרה אכמון על ריקוד הסולו שהיא מבצעת ומזמינה כל פעם כמה עשרות חברים לראותה רוקדת באולפנא. התמקדתי על מהות היצירה הזו, על המחול כדרך חייה, על הדחף להופיע לפני קהל ועל הפידבק שהיא מקבלת, ועל כך שהייתה תמיד עומדת מאחורי הקלעים ומפעילה אחרים, והיום היא ניצבת על הבמה ורוקדת סולו. השני היה צביקה זביצקי, שספר שיריו הגיע לעיני במקרה. מה זה הופתעתי ומיד הזמנתי אותו לראיון. אני חושב שאנחנו קיבוץ גדול מדי וכבר לא מכירים מספיק אחד את השני. נהניתי לשוחח איתו על עצמו ועל שיריו. השירים קצרים, שפתם יפה ופשוטה, רוחם נוגה ובסיומם אמירה! אני מרשה לעצמי לצטט שיר אחד:  גשר:  "יכול להיות גשר לשלום, / לאהבה / לדו-קיום / גם שער, מחסום ודרך הם גשר. / השלום יכול להיות חם או קר או פושר, כמו תה. / דו קיום כזה / לא ראיתי".

כשאני נתקל בקשיים בכתיבה, רעיה תמיד מעודדת אותי ומביאה לי "דברי חכמים" על קשייהם הם  והצעותיהם המעשיות מה לעשות. לדוגמה:        מדריך כתיבה זעיר בשמונה שלבים: (מאת אפשטיין).  1.התאהב בסיפור שלך.   2. נסה לכתוב אותו.   3. היכשל.   4. עזוב אותו.   5. נסה לשכוח אותו.   6. היכשל.    7. חזור אליו.    8. כתוב.

דוגמית קטנה להתלבטויותיו של מחבר: 1. חשבתי להתחיל את הסיפור בדמות המרכזית ופתחתי אותו במילים: "אנריקה עמד על הגשר והשקיף על עיירתו כאשר גשמים עזים יורדים ומציפים את הכבישים, את דרכי העפר והבתים".  התיאור הזה לא נראה לי מספיק ממצה את התמונה אותה רציתי לתאר לקורא  2. אז החלטתי להתחיל בתיאור הנוף ואחר כך להציב את דמות האיש בתוך המתרחש סביב כשהוא מהווה פרט תחילה שולי, ואחר גדל לאט לאט ותופס את מקומו במרכז הסיפור. גם פתיחה זו לא מצאה חן בעיני. הנחתי את שתי הגירסאות בצד וחזרתי אליהן כעבור זמן מה וכך נראית הפתיחה של הסיפור:

גשר האבן (שם זמני)

שלושה לילות ושלושה ימים לא פסק הגשם בסן דייגו ונחל האכזב שכולם כינוהו בהלצה "הנהר הגדול" עלה על גדותיו וחצה את העיירה לשניים. רק גשר האבן הצר נותר מעל פני המים השועטים בקצפם. כל חייו התכונן אנריקה לגשם העז הזה, כל חייו דימה עצמו ניצב על הגשר הרם כשגשם עז ניתך, מביט על שני חלקי העיירה שלו כשחומת מים מפרידה בין שני חלקיה זה מכאן וזה מכאן, רחוקים כל כך אחד ממשנהו. ביום הרביעי קלו המים לשעות אחדות. אנריקה יצא מביתו לכיוון גשר האבן ובהגיעו עדיו, שוב נפתחו ארובות השמים ואנריקה עמד כשהוא סופג את המטחים הכבדים המכים בו. החושך ירד בבת אחת. חלקה המערבי של העיירה היה לוטה באפלה ואילו חלקה המזרחי מואר באורות בוהקים. אנריקה הוצף בגל רגשות עזים כלפי החלק החשוך, משם הוא בא…     ואת הסיפור כולו, אולי, בפעם אחרת.

"שבוע טוב!"

מלוא החופן ברכות לשהם ביום הולדתה. עבורנו זה יום משמח. שהם היא מלכת הפתיחות, מלכת הדוגריות, מלכת הביטוי של המחשבות והתחושות שלה ומפתיעה אותנו בכך. מלכת ההבעה העצמית כשטוב, וגם שפחות טוב.  לאנשים שלא חונכו ברוח זו (לאלה שקוראים בדרך כלל "פולנים") זה פשוט תענוג! שהמיתה, מה נאחל לך רקטוב והמון אהבה מאתנו שתלווה אותך תמיד.

שוב אני חוזר לספורט ולא אתייחס למכבי תל אביב (לא תאמינו שראינו שנינו יחד ורעיה לא חדלה להתלונן שהשעון לא זז בהארכה), אלא ל"מהר לעמק" בה השתתפו מ"טעמינו"- מיה, הדר ולירן. שמענו שהיה קשה עד קשה מאוד ועובדה זו מגבירה את הערכתנו למאמציכם (אצלנו קנה המידה הוא ההשקעה והמאמץ!) כל הכבוד  לכם. ועכשיו … למרתון.

פרשת השבוע הייתה "בחוקותי" ממנה טבע ביבי את הביטוי "יתנו, יקבלו – לא יתנו, לא יקבלו" וממנה אנשי החינוך שאבו את הביטוי השגור " המקל והגזר"  וכך כתוב בפרשה: אם תעשו את מה שאני אומר (אלוהים) ואת מצוותי תשמרו אז… תזכו לשלווה ושלום. ציטוט: "ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה… וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ" אבל אם לא תנהגו כפי שאמרתי, "רע ומר יהיה גורל העם והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית". שווה לקרוא את הפרשה רק כדי להיווכח בכמות התוכחות (קללות) שאלוהים יודע.  התורה מציגה את שתי האפשרויות הקיימות קבלת הדברים מול הסירוב) אך משאירה את הבחירה בידי האדם. ויש האומרים שהבחירה החופשית היא אחד העקרונות הבסיסיים ביהדות. כשמדברים פוליטיקה זה "יתנו- יקבלו", כשמדברים בחינוך זה "מקל- גזר" אבל בגדול, זו תמיד מרכז המשוואה הזו, עומדת הבחירה החופשית של האדם ושל החברה על כל השלכותיה. החל מהפוליטיקאים (ראו את ההיסטוריה האישית של אולמרט וחבריו לספסל הנאשמים, למשל) עד אחרון התלמידים המפריעים (שמצפצף על הכל), או קבלו נוסח קצת אחר: מצד אחד כל הנוהגים על פי נורמות, הם מובילים ומשפיעים. מצד שני, אלה הסופגים עונשים בשל התנהלותם "הסוררת". אצל שניהם עומדת בבסיס הבחירה החופשית של האדם. בדילמה הזו מסתיימת הקריאה בספר "ויקרא" ואנחנו עוברים לספר "דברים".

ונסיים במשפט השבוע: "אני לא מבין את אלה שלא מדברים על החסרונות של ילדיהם, אילו לילדי היו חסרונות, בטח שהייתי מדבר על כך".

"שבוע טוב"!

ברכות: לקרין הבכורה שלנו יש יום הולדת. הפסקתי לספור את שנותיה כי אז אני צריך לספור גם את שלי ולספור את שלי זו כבר מתמטיקה. ברכות בתפזורת ובצרורות המיועדות לך יש לנו בשפע. אנחנו יכולים להבחין מהו ההבדל בין בנים לבת בקשר להורים ועוד כשהם מתבגרים. (כולכם עוד תיווכחו בכך) הייחוד שלה, הדאגה היומיומית, הטלפונים של "מה נשמע", ההתעניינות, זה משהו אחר. אנחנו לא שוכחים לך את החוויה הראשונית שנתת לנו: להיות הורים. בכל צעדייך בחיים, תמיד נתת לנו תחושת ראשונות מעשירה מעניינת ומרתקת. רציתי לברך אותך ומצאתי את עצמנו מתברכים בך. קבלי את ברכותינו ואיחולינו הלוהטים (לא מספיק לומר חמים). עלי והצליחי בכל מעשיך את ומשפחתך שלך, ילדה שלנו. רקטוב, רקאושר, רקאהבה! ענקית!! ונעבור אל לירן. אני, כידוע לכם, חובב ספורט ותיק, שפרט לאתלטיקה כבדה יכול לשבת בכורסתי ולצפות שעות בספורט. לפני שנה בירכנו את לירן על שינוי "מרכז הכובד" שעשה כשפנה לחדר כושר כמנחה, מנהיג. אבל לא עלה על דעתי אף פעם שהספורט בו יבחר לעסוק יהיה הטריאתלון, שהגיוון שבו (שחיה, אופניים, ריצה) דורש כל כך הרבה והוא, ודאי נחשב לקשה בין סוגי הספורט. השבוע בתחרות ראשונה בתל אביב הוא עשה זאת! רק ברכות, הערכה על סף הערצה. חזק ואמץ לך!

בסעודת ליל שבת, בגבעת אבני, שאלה אותי אורי על מה יהיה "שבוע טוב"? והוסיפה: "על דבורה הנביאה? אתמול התחלנו ללמוד עליה". אז הרמתי את הכפפה שנזרקה לעברי על אף שלא בה עוסקת פרשת השבוע והנה אני מספר על דבורה. ראשית כרטיס הביקור שלה: נולדה ב – 1200 לפנה"ס נפטרה ב – 1124 לפנה"ס  (בת 76 שנים) נשואה ללפידות. (אין יותר פרטים על חייה האישיים) מקצוע: נביאה ושופטת. מקום העבודה: תחת עץ התומר. לדבורה הייתה סמכות דתית, פולחנית ומשפטית אך נבחרה/מונתה לשופטת בזכות היותה נביאה. בימים ההם המשמעות: יכולתה לדבר עם אלוהים ויכולתה בניבוי עתידות. דבורה הייתה השלישית מבין שבע הנביאות שקמו לעם ישראל ואציין רק את שמן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. אי אפשר להתעלם מההיבט הפמיניסטי והביטוי שנתנה לחשיבותה של יעל אשת חבר הקיני (שהרגה את סיסרא) ולאם סיסרא (המצפה לשווא לשוב בנה משדה הקרב). דבורה שפטה את העם בימי יבין מלך כנען שמקום מושבו היה בחצור הגלילית, שהתעמר בעם ישראל. היא מינתה את ברק בן אבינועם לשר הביטחון/רמטכ"ל שלה, ויחד עימו (על פי דרישתו) יצאה למלחמה בסיסרא, שר צבאו של יבין, שהביא ניצחון מבריק, לא רחוק מאתנו ליד נחל הקישון. לכבוד ניצחונה פירסמה את הפואמה הגדולה הקרוייה "שירת דבורה", אותה, בהיותנו ילדים, למדנו בעל-פה. ואסיים בקטעים מהשירה הנפלאה הזו:

"בפרוע פרעות בישראל,בהתנדב עם ברכו אדוני, שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לאדוני אשירה… אז נלחמו מלכי כנען, בתענך על מי מגידו, נלחמו עם סיסרא, נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון, תדרכי נפשי עוז… תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך, מים שאל חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו, בין רגליה כרע נפל… כן יאבדו כל אויבך יהוה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".                               "שבוע טוב"

"המסרון שקיבלנו על מותו הפתאומי של שלום היה האות לצפירה המבשרת יום זיכרון קשה, כואב. צליל הסירנה הזו מלווה אותנו כבר ימים אחדים"… כך אמרנו בהתכנסות בבית הקברות בשבעה למותו. ושלחתי לכם את מה שכתבנו.         כשירדנו הבייתה רעיה אמרה לי : "איש קטן שתפש מקום כל כך גדול אצלנו"…

ובמעבר חד נעבור לברכות. אנחנו מברכים מכל הלב את מאי ביום הולדתה ה -8. הביטוי שנתנו לייחודה בעינינו הוא ציורה המקסים התלוי בביתנו. כך אנו מביטים בה ודרך מבטנו האוהב היא כמו לידנו. והשנייה לברכות היא ניר המוכרת יותר כניני, שכניסתה לביתנו משולה לזריחת השמש עם שחר. תמיד שמחה, מחבקת, מספרת ומפגינה את כל כישוריה במשחק, בציור בהדגמת פסלים ובצעדי מחול והתעמלות ראשוניים. קרן אור אמיתית! אז אותך נברך ליום הולדתך ה – 6 מכל לבנו ובחיבוק אוהב. ו… בשמחה אדירה ברכת 'ברוך הבא' לכבוד שובו של יהב אלינו עם יונית ואת שמחתנו כבר הטבענו בחיבוקנו. עכשיו, שב, תחשוב ומה שתעשה – אנחנו איתך. כשהייתי בן 8 בערך קראתי לראשונה את טרזן מלך הקופים וטרזן בדמיוני הילדותי נראה… בדיוק כפי שיהב נתגלה לי ממושבי בקלנועית, הדמות חזרה אלי ונהייתה קרובה מאוד. בחייך, יהב, אל תסתפר! ואחרון אחרון נשלח ברכה חמה לאחי ביום הולדת ה- 70 שלו ונאחל לו רק טוב, אושר, הרבה יצירתיות והרבה בריאות ונחת. אני רוצה לספר על שתי חוויות שהרשימו אותנו בביקורנו בברלין, ביקור שרובו  עוסק בלימוד, (כן לימוד) ובמעקב אחר הנצחת השואה ברחבי העיר. הראשון: תחנת הרכבת ברובע אריסטוקראטי בו 16% מהדיירים היו יהודים, מתחנה זו  נשלחו היהודים, תחילה לארצות מזרח אירופה וככל שהתארכה המלחמה הישר למחנות ההשמדה. כל מה שרואים בעיין זו מסילת ברזל באורך 100-200 מטר שלאורכה לוחות ברזל עליהם חרוטים פרטי כל המשלוחים למוות הכוללים: תאריך המשלוח, מספר היהודים שנשלחו והיעד אליו נשלחו. בסופה של המסילה שלושה לוחות ריקים בבחינת אולי כל זה עוד לא נגמר ויתכן ויהיה לו המשך. במקום הזה הגענו בסיורנו בברלין וזו התמונה שלוותה אותנו במשך כל ימי שהותנו בעיר. (ראו צילום). החוויה השנייה עליה אספר היא העובדה שלאורך רחובות רבים מצויים בדמות שלטי ניווט, שלטים, שמצדם האחד ציורי אייקונים שונים ומצדם השני כתובים החוקים אותם חוקק היטלר נגד היהודים מאז עלותו לשלטון ב – 1933. וכך שמענו: היטלר בראשית שלטונו לא התכוון להרוג יהודים, הוא פשוט רצה לסלקם מאדמת גרמניה כדי שלא יטמאו את הגזע הארי הוא החל ליזום ולחוקק חוקים שהיו אמורים לגרום ליהודים לצאת מגרמניה! למשל החוק הראשון שחוקק ב – 1934 היה שליהודים אסור לשבת בגנים ציבוריים. והשני באותה שנה שהיהודים אינם יכולים להשתתף במקהלות, אגודות ספורט ושחמט. אבל היהודים שהרגישו עצמם כגרמנים לכל דבר לא התייחסו ל"חוק" ואז, (1935) בגין נישואים מעורבים, התעוררה השאלה "מיהו יהודי" ז.א. כמה מהורי וסבי (3 דורות) בני הזוג המעורב הם יהודים ואם בין ההורים יש הוכחת מוצא יהודי,  הנושא מועבר להצבעה בועדה מיוחדת להכרעה. ולמרות זאת היהודים המשיכו לראות עצמם כגרמנים לכל דבר ולא קלטו את האיתות. ב- 1935 הוחמרו האיסורים בתחיקה חברתית שקבעה: שליהודים אסור לעסוק בעתונות, קולנוע, תיאטרון ולאחר מכן אסור לפרסם או להציג דברים שכתבו יהודים בדורות קודמים. כדי להפעיל עליהם יתר לחץ כדי שיעזבו את גרמניה היה: איסור לצפות במדיה, במוזיאונים ובספריות. ב – 1936 עובדי ציבור מפוטרים ובשנים 1937-8 הוחמרו החוקים בתחיקה כלכלית: ליהודים אסור לעבוד כעו"ד, רופאים, רוקחים, מורים מילדות וכד' וא"כ נתבעו לתת הצהרת הון על רכוש בנימוק שאם יקרה משהו בגרמניה יהיה להם בסיס לתבוע את הנזקים שייגרמו להם ואחר כך ביטול זכות הורשה ואחר כך הלאמת הרכוש היהודי. עד כאן לא הייתה נהוגה אלימות פיזית, מתוך חצי מיליון יהודים שחיו בגרמניה עזבו ללא הפרעה רבע מיליון איש ואישה וילדיהם, מחצית יהדות גרמניה. האות לאלימות ולהרג באה בליל הבדולח בספטמבר 1938. אך לצאת כבר היה מאוחר. בזמן מלחמת העולם, ננקטה מדיניות אפלייה של ניתוק ובידוד, מהאוכלוסיה האזרחית הגרמנית, לרוב דובר במשפחות מעורבות, ע"י מעבר לדירות באיזור מסויים, איסור החזקת רדיו, איסור החזקה ושימוש בטלפון, אין כניסה לבתי הספר, אפשרות קניית מצרכים רק לשעה, איסור יציאה מהבית אחר שבע בערב  ואפילו איסור להחזיק חיות מחמד. הסוף ידוע. לא היינו באושוויץ כדי לראותו בעינינו, אבל חשנו לאורכו של השבוע ששהינו בברלין שבכל מקום עוסקים בשואה , מטפחים את עשרות ומאות האתרים, ו"כאילו", כל הזמן מתנצלים (ועוד בגרמנית) על מה שהתרחש. בשבילנו זה היה ביקור מעניין במיוחד ולשמוע שם את הדברים שכבר ידענו ולראותם מול עינינו למשל את ה"חוזה" שנחתם בוואנזה על "הפתרון הסופי" ליהודים. זה מעורר המון מחשבות. אנחנו ממליצים לכל אחד ואחת מכם לערוך ביקור בברלין ולהגיע לאותם מקומות, אדישים לא תצאו משם. "שבוע טוב"

הספר הבלטריסטי הטוב ביותר שקראתי  הוא "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל  גרסיה מרקס, שמת השבוע. שמעתם זאת ממני המון פעמים. הספר שוכן קבע ליד מיטתנו. הקריאה בו מהפנטת בעירוב שבין החיים עצמם ומקומה של המיסטיקה בהם. הייתה בו היכולת לספר סיפור ברבדים שונים ולהוביל אותך מהריאלי לפנטסטי כשאתה שבוי בסיפורו, ומהלך בספר כמכושף. אחרי מותו צוטטו בתקשורת קטעים מספריו לזכרו ואני רוצה לתרום את חלקי בציטוט, שוודאי שגרסיה מרקס היה רוצה שבאווירה כזו תתקיים הלווייתו.  "כשמדד הנגר מידות לארון הקבורה, ראו מן החלון שיורד גשם של פרחים צהבהבים זעירים. כל הלילה ירדו על מקונדו בסופה דוממת. כיסו את הגגות, סתמו את דלתות הכניסה וחנקו את החיות שישנו בחוץ. כל כך הרבה פרחים ירדו משמיים עד שבבוקר היו הרחובות מרופדים בשטיח צפוף, והם הוכרחו לפנותם באתים ובמגרפות כדי שיוכל מסע הלוויה לעבור". לא תהיה  לו לוויה כזו, אבל מיליוני מעריציו בכל העולם ילווהו בליבם.
לפניכם סיפור קצר שעלה בראשי בעקבות תיאור מדידת הארון לקבורה. ושמו:
כל מלאכה מכובדת
פגשתי ב"שחור" לראשונה, בחג השבועות לפני שנים רבות, כשהבאתי את גופתה של יודית לבית החולים. איש גבוה ודק, קרח וחייכן קיבל את פני בחיבוק והוסיף: "חיבוק זה הוא השתתפותי בצערך, למרות שזו פרנסתי". לקח את הגופה ואני מיהרתי לחגיגה. למחרת, בשעת צהריים מאוחרת באתי לקחת את הגופה לקבורה ופגשתי בו עם שני ילדיו בני ה12 ו- 8 המתרוצצים בחדר המתים בין המקרר לנקודת המשלוח. "תגיד", לא התאפקתי, "אתה לוקח אתך את הילדים לעבודה? "ואתה לא לוקח את ילדיך למקום עבודתך"? השיב בחיוך במשך השנים נפגשנו עוד פעמים רבות. לחיצת יד, חיבוק קצר, חיוך ולעבודה. יום אחד לא התאפקתי ושאלתי אותו איך שקע בעבודה זו, איך לא מצא לו עבודה אחרת זולת עבודה ב'חדר מתים' והוא ענה לי: "אספר לך סיפור ואז תבין. ילדי באים אלי לעבודה בעיקר בחופשותיהם. מסתובבים ומשחקים, מחבואים למשל, בין החדרים או הארונות המוכנים ואני טורח בשלי. כל יום, תאמין לי, באה מישהי או מישהו לקבל את גופת יקירתו/ו הנפטר ואני רואה אותם בכאבם. אני ניגש אליהם מחבקם ומחזקם ככה, באופן טבעי. בחופשת חנוכה אחת כשילדי שקועים במשחקם בין המקרר לנקודת המשלוח, הופיעה אלמנה וכשראיתי שהיא ממש קורסת, חיבקתי אותה והיא הניחה את ראשה עלי עד שהתאוששה. למחרת באה אלמנה אחרת כואבת וגם היא קרסה ורק חיבוקי תמך בה מליפול עד שנתעשתה. לא שמתי לב לילדי המשחקים ובערב אני שומע את בתי אומרת לאימה: "אימא, לאבא יש עבודה נהדרת הוא כל היום רק מתחבק"! "אתה מבין עכשיו איזו עבודה נהדרת יש לי"? צחק, צחקנו.

"שבוע טוב"!