"שבועטוב"(592)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.7.23    י"ב תמוז תשפ"ג

ונפתח בברכות לתלמידי 'היסודי' עם צאתם לחופשה חשובה ומהנה. ללי, רומי, תומי ושני. נברך את לי שזכה במקום שלישי ומאוד מכובד בתחרות במתמטיקה ברמת גן, לגלי הנמצא במחנה אימונים בכדורגל בבולגריה. לרומי שנבחרה לשחקנית מצטיינת בקבוצת הכדורגל בה היא משחקת, לרעותי ויהב בעברם לדירתם החדשה ו… לליאן עם שובה הביתה אחרי שנת חופש ושיטוטים בעולם. חשבתם פעם כמה הגאווה ממלאת אותנו?
בפרשת השבוע "חוקת" מאבד משה את שני אחיו מרים ואהרון, שני עוזריו ותומכיו הגדולים. פרק ראשון: מרים, אחותו הגדולה שהיא זו ששמרה עליו מגיל אפס, שנעמדה בין השיחים וראתה את התינוק נלקח לארמון המלך, זו שיזמה והלכה לבת פרעה לשכנעה שאמא יוכבד תהיה המינקת שלו, היא זו שדאגה לקשר בינו למשפחה ועכשיו היא מתה, 'מתה בשנתה'. משה קובר אותה במדבר וממשיך הלאה. פרק שני: המים. העם מגיע למדבר צין ומחפש מים. העם מתלונן בפני משה ואהרון על הצמא ואלוהים אומר למשה: "דבר אל הסלע ויצאו המים". אבל הם לא מדברים, הם מכים בסלע כדי שיצאו המים ואלוהים מענישם מיד ואומר להם: "כיון שלא דיברתם אלא היכיתם לא תזכו להיכנס לארץ". פרק שלישי: למה? ולכך שתי תשובות שונות. הראשונה, הפסיכולוגית: משה היה שרוי באבל כבד על מות אחותו, איבד את האבחנה בינו כמנהיג להיותו אח שכול. מחמת סערת הנפש והכאב שגה במעשהו. בעומדו מול הסלע ומול העם הצמא ובגבור צערו, הכה בסלע כשנפשו מחפשת גם מים וגם את מרים. השנייה, החינוכית: בעת היציאה ממצריים שיטת ההענשה הייתה פיזית, המכה. ב'מקל'. אבל פני הדור במדבר הולכים ומשתנים ולארץ ישראל ייכנס דור חדש/אחר, דור שיחליף את המקל במילים. בהיבט החינוכי הדור שיצא את מצריים, היה דור עבדים, דור שהורגל לקבל מרות וסמכות, דור שחונך בכוח הזרוע,  אבל הדור החדש לא התחנך על כוח הזרוע, אלא על כוח ה'שיח', לדבר על רוח ועל ערכים במילים טובות, בשכנוע ובהתלהבות. "מה שהתאים לדור שידע לקבל "מקל", לא מתאים לדור שרוצה להזדהות ולהבין, . כך יצטרך לנהוג בארץ אותה נכבוש. לכן זה סיפור על חינוך וערכים (אני לא בטוח שההסבר שלי משכנע למה משה הכה בסלע ולא דיבר אליו).

השבוע החל החופש הגדול ואלו תולדות החופש הגדול. מה שכונה חופשת הקיץ בעבר, החופשה לא נועדה כלל למנוחה ו'למילוי מצברים', אלא, כדי לאפשר לילדים/נערים לעזור להוריהם בעבודות החקלאות בעונת קציר וקטיף היבולים. מכונן 'החופש הגדול' שהחל בגרמניה, היה המלך הפרוסי פרידריך הגדול (1712-1786).שנודע  גם במדיניות החברתית המתקדמת שהנהיג. הוא זה שיצר את מערכת החינוך היסודית והוא זה שיזם את פגרת הקיץ והתלמידים שעזבו את בית הספר, יצאו בהמונם לעזור בעבודות הקציר שדרשו הרבה מאוד 'ידים עובדות'. ואצלנו בארץ ישראל הונהג, מאותן הסיבות, על ידי הסתדרות המורים ב- 1904. על הצורך בחופשה לא היה ויכוח גדול, הוויכוח היה על מועד החופשה. מושבות הגליל שהסתמכו על גידולי הפלחה, נזקקו לעזרת הילדים בחודשי הקיץ. במושבות יהודה העדיפו שהחופש יחול בחגי תשרי. רק ב- 1920 סוכם על תאריך אחיד לחופש הגדול לכל ילדי ישראל. וכך נוהגים מאז ועד היום.
חודש תמוז הוא הראשון לחודשי הקיץ. לציון עונת הקיץ אנחנו מביאים מספר צילומים של רעיה.

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(591)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.6.23     ה' תמוז תשפ"ג

ראשית ברכה למאי, ניר וגלי לסיום שנת הלימודים ואיחולים לחופש מהנה.
פרשת השבוע "קורח" מספרת על התארגנות קבוצת מורדים בהנהגת קורח שדורשת "דמוקרטיה", היינו, את חלקה בשלטון ומתריסה בפני משה ואהרון- "מי בחר בכם להנהיג? אנחנו רוצים את חלקנו ב"שלטון". לאחר שלא עלה בידי משה להרגיעם, נכנס אלוהים לתמונה, פוער באדמה בור שבולע אותם, את כולם, את קורח ועדתו משבט לוי, בכירים משבט ראובן ו-250 נשיאים מתמרדים. מדוע היה חסר לקורח  השלטון? הרי היה עשיר כ'קורח'? המדרש מספר שקורח התעשר עוד במצריים כשיוסף הפקיד בידו את מפתחות מחסני התבואה העצומים. לפנינו הניסיון הראשון לחבר הון ושלטון, במילים אחרות: 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. ומשה היה מספיק חכם לסכל זאת. אבן גבירול שאל בעקבות הפרשה: "מי חשוב יותר החכם או העשיר?" ענו לו בני דורו: "החכם חשוב יותר". והוסיפו ושאלו:" אם כך, למה אנחנו רואים את החכמים מחזרים על פתחי העשירים ואין רואים את העשירים מחזרים על פתחי החכמים? ענה להם: "משום שהחכמים יודעים את ערכו של הכסף והעשירים אינם יודעים את ערכה של החוכמה". וד"ל.
לאספה השקטה ליד המתבן הגדול. באו כולם, הטרקטור הצהוב על זחליו, הפרמול האדום, המחרשות הישנות הסוק והביסוק, המגוב, המשדדה, המכבש והקומביין, הקולטיבטור והמכסחת, החרמש, המכוש, הטוריה והקלשון, כולם הגיעו לפגישה שהוגדרה כהפגנה מחאה, ברוח הימים, למען ערכי היסוד. עוברים ושבים שחלפו על פניהם במכוניות, קלנועיות ואופניים חשבו שהנה, הנה, מקימים עצרת זיכרון 'למה שהיה ולמי שעשה' והמשיכו לדרכם. הקטרפילר הצהוב, היזם, פתח ואמר לכולם: "תודה שבאתם" והמשיך: "זאת הפגנה שקטה, שקטה מאוד וללא דגלים, זאת הפגנת מחאה שבה אני מודה (מלשון תודה) ומוחה בשם כולכם, כמה שאנחנו הסוציאליסטים הזקנים נהנים  מהעולם הקפיטליסטי בו אנו 'נשמרים'. אני איני אוהב את העולם הקפיטליסטי הזה, אבל איני יכול יותר לשאת בשוויון נפש, שאנחנו חיים במקום בו במקום שוויון לכל, הפכנו לחברה שיש בה מעמדות: אדונים שהם החברים, ומשרתים שהם השכירים – שגם מפרנסים. הרי שאפנו לחיות לפי יכולתנו ולעשות הכל במו ידינו, אבל במציאות, כל השירותים – במטבח, בכלבו, במכבסה, בחינוך, ועד שטיפה וניקוי משרדים ובבתינו הפרטיים, ובטיפול בנזקקים ועוד, כל המלאכות האלה מתבצעות ע"י שכירים כשחלק שהולך וגדל מבנינו עובדים במסירות רבה בעבודת חוץ בה חפצה נפשם. ולמה? כי אנחנו האדונים ובעלי ההון! ולכן הם…משרתים אותנו בכל מקום שאנחנו לא רוצים לעבוד בו וזה כל כך "נוח". על זה אנו מוחים. כי יש לנו גם את האחריות על כך. אבל אנחנו זוכרים גם ימים אחרים, שעבדנו איפה שצריך ולא בדיוק איפה שרוצים. המכסחת הוסיפה ואמרה בהתרגשות: "איך תוך 100 שנה הכל התהפך? אותנו, כלי העבודה היקרים העבירו לעולם השכחה ומרבית אלו שעבדנו איתם גם, וכך הלכו גם החזון, האמונה והלהט…" ופרצה בבכי שרק מכסחת צבועה ירוק מהמוזיאון עוד יכולה לבכות..
מ., נינו של ב. שנקלע לאירוע המוזר הזה, עמד בצד, הקשיב לנאמר וצעק לחלל: "אולי כבר תחליפו הדיסקט?" והמשיך בדרכו.

השבוע החל הקיץ איך יודעים? האירוע הזה חוזר מדי שנה לבשר את יום הולדתו של מור ולאיזה גיל נפלא הגיע, גיל שבו אפשר לבחור מה, איך וכמה.  שוב אתה בפתח תקופה חדשה. מור אהובנו, אוהבים אותך בשל מה שאתה. המורל הגבוה, שמחת החיים, הרוח הטובה שאתה תמיד מביא וההרגשה המלווה, שכולם אוהבים אותך מ'הקטנות' עד אלינו זקני המשפחה. קבל ברכות לשמחה ואושר מכל לב מאתנו ומכל המשפחה. (ומתוך שיר של חורב) …" פגשתי אותך בעוד עשר שנים  /  עצרנו ודיברנו באמצע הרחוב  /  שאלתי איך הולך ומה העניינים  /  חייכת וענית לי שטוב לך, שטוב".      
לו יהי!

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(590)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.6.23 כ"ח סיון תשפ"ג

אבא ממשיך לספר והפעם על תולדות "דיברות השומר". דיברות השומר חוברו ב- 1915. תחילה הן היו העתק מדוייק כמעט של דיברות הצופים האנגלים בניסוחם הפולני. כשומרים -צופים לא האמנו בדת, אבל בדיברה השנייה היה כתוב  שהשומר הצעיר נאמן לאלוהי ישראל. בזה בטאנו את השתייכותנו ללאומיות היהודית. ליד כל דיברה ניתן גם ביסוסה. שאבנו את כל הדיברות מהמסורת היהודית, התלמוד והתנ"ך. והברכה השומרית "חזק ואמץ"  והרמת שלוש אצבעות כלפי מעלה לקוחה מספר "דברים" פרק ל"א שם נאמר: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" ובספר "יהושע" פרק א'. זה היה מקור הברכה השומרית ואנחנו פירשנו אותה כך: "חזק זרועך ואמץ כוחך, למען תוכל בכל עת לבוא לעזרת רעיך ולעזרתך אתה. חזק ואמץ כי עליך לשמור את כבוד עמך וארצך. עליך לעבוד בכל כוחך ומאודך בעבור תחיית עמך למען יבוא אחרי העבר המר וההווה הקשה – עתיד מלא זוהר ואושר. ברך "חזק"!  –  ואחיך יענו לך "חזק ואמץ". שלוש האצבעות אשר הרימונו לברכה היו מלאות משמעות: אצבע אחת הרמנו לאלוהי ישראל, אצבע שנייה לארץ ישראל ואצבע שלישית לעם. כש'פותחו' הדיברות, הוצא האלוהים מתוכן והשפה העברית נכנסה במקומו.

השבוע  נפתח כמדי שנה, "שבוע הספר". יש לי רושם, שקיומו של ה'שבוע' כבר אינה מלווה בהרגשת חג והתרוממות רוח כפי שאני חוויתי במשך עשרים שנה כרכז "ספריית פועלים". אם הייתם שואלים אותי מה התמונה הבולטת הזכורה לי מאותו אירוע? הייתי עונה, לצפות מהדוכן שלנו במשפחות הנוהרות לכיכרות, הורים עם ילדיהם שממש עטים על הספרים, חולפים בין הדוכנים, מציצים בספרים וגם קונים ספרים, לפעמים אפילו חבילות ספרים! ופה ושם אתה שומע ילדים מתחננים לפני הוריהם: "רק עוד ספר אחד"! אולי הדבר הבולט ביותר היה מאור הפנים, השמחה הקורנת והסקרנות של הבאים לחגיגה. לעיני גם תמונה נוספת של סופרים, לבושי חג, החותמים על ספריהם למעריציהם המגלגלים עיניים כלא מאמינים שזה קורה להם. ובפינות הדוכנים, סופרים משוחחים עם קוראיהם ועם ילדים ומספרים על עצמם. (מאוד אוהבים לספר על עצמם). את אווירת חג הספר בפועל יצרו ההמונים שהציפו את הכיכרות בערים ובעיירות ערב ערב במשך עשרה ערבים. את התוצאות החיוביות בדרך כלל של המכירות חגגנו המו"לים והסופרים -המחברים של הספרים. כאן המקום לציין ששבוע הספר הראשון בארץ אירע  ב-1.4.1926  בשדרות רוטשילד בתל אביב. חבר/סופר מאותם זמנים הממשיך עד היום במדיה אומר: שמספר הספרים היוצאים לאור מדי שנה גדל ועבר כבר את ה-8000 כותרים (ספרים) חדשים השנה. אבל 'שבוע הספר' כבר אינו חגיגי כשהיה. הילדים שמגיעים מרוכזים בסלולרים שלהם ולא בספרים שעל הדוכנים, והמבוגרים, שמסבירים  לילדיהם כמה זה חשוב לקרוא ספרים, כנראה מסתפקים ברשתות. כך סיפר לי. שבוע הספר תמיד היה בעיני ותמיד יהיה אירוע חינוכי – תרבותי בעל חשיבות עצומה. אין חוויה אישית פרטית גדולה יותר מלשקוע בקריאת ספר הלוקח את נפשך לאן שלוקח ומעשיר את נפשך בעולמות, חוויות ומחשבות גם על עצמך.

"שבועטוב"!  

"שבועטוב"(588)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.6.23    כ"א סיון תשפ"ג

תוך כדי עשיית סדר בניירות המונחים על שולחני, מצאתי באחד העיתונים ראיון  עם אבא, בן עמי, בו הוא מספר על חייו. זוהי חתיכת היסטוריה אישית, משפחתית הכוללת גם את תולדות "השומר-הצעיר". אבא, כמו עוד חברים, בני דורו, כמעט ולא סיפר על עצמו, לכן שמחתי כל כך עם מציאת הראיון הזה. סיפורו שכמובן כולל גם את סיפור התקופה. אצטט את מה שסיפר על אבא שלו, שהוא סבא שלי, שלא הכרתי אותו אבל הוא זה שנתן לי את שמי. 

"… אבי, של"ג (שמואל לייב גורדון) היה משורר עברי שחי בתקופת המעבר שבין תנועת ההשכלה וביאליק במחצית השנייה של המאה ה- 19. תנועת ההשכלה האמינה בהשתלבות בחיים התרבותיים והלאומיים של עמי אירופה וביאליק היה הראשון, שהגעגועים אל ציון וא"י היו מרכז שירתו. אבי חי בין הזמנים. היה ספוג תרבות יהודית שורשית, הושפע מאחד העם והיה הראשון שהחל לכתוב שירים בהברה ספרדית. (כמו שכותבים היום). ב- 1989 אבא הוזמן להיות מנהל בית הספר לבנים ביפו וכעבור זמן עבר ל'אליאנס', ששפת הלימוד בו הייתה צרפתית. הוא לא יכול היה להשלים עם החלטה זו וחזר לפולין. שם נרתם לפעילות בחינוך עברי לאומי, עסק בהוראת התנ"ך והשפה העברית, בבית דיברנו רק עברית, גם המשרתת. הוא הוציא עיתון פדגוגי ואת העיתון העברי הראשון לילדים. תוך כדי עבודתו נוכח לדעת שיש צורך בפירוש מדעי לתנ"ך. ולכך הקדיש שלושים שנים, עד יומו האחרון. הוא לא היה יהודי דתי במובן המקובל, אבל ראה בתנ"ך את היסודות המוסריים והרגשיים של עם ישראל. לימים התרכז בעבודת ביאור התנ"ך. מפעל שהיה ייחודי שלו. בבית יצרו אבא ואמא אווירה מחנכת לערכים. היה לו רכוש פיוטי רב אותו הכניס לחגים היהודיים שהיה עורכם מתוך גישה חסידית, מתוך נהיה אחרי היופי שבמסורת.  אבי לא היה הולך יום-יום לבית הכנסת להתפלל אבל בחגים נמשך לבית כנסת רפורמי ששם היה חזן שהפליא לשיר. אבי היה פתוח לרעיונות חדשים ולא ניסה לכפות עלינו דרך חיים. לכן טבעי היה בעיניו שהלכתי לפעילות בתנועת הנוער ולהגשמה חלוצית." עד כאן על סבא.

פרשת השבוע  "בהעלותך" עלתה לנגד עיני בארוחת צהרים אחת, כשישבתי וקיטרתי (בלשון התנ"ך: "התלוננתי") על האוכל שלא טעם לחכי. כשמתלוננים בציבור וחברים מצטרפים נוצרת "אינטימיות " של מתלוננים, של שותפים לצרה והופכת לפעמים למדורת השבט. מי שמביט מהצד יכול לראות בתלונות גם שמץ של יאוש. (אותי, אוכל לא יכול אף פעם להביא למצב כזה). לפעמים נדמה שאנחנו חברה מתלוננת, מקטרת על כל דבר על אף חיינו הנוחים. מקטרים על דברים חשובים ופחות חשובים. פה עיוות דין וצדק, פה ענייני ממון, פה חוסר סיפוק מחיי התרבות/חינוך שלנו, מעיוות אורח חיים צנוע ומכובד, מרמת הצריכה וחלוקת "הנכסים", מה שעושים ומה שלא עושים ועוד ועוד. בגדול, עלינו לברך על היש ולשמוח ביצירתנו אבל ההנאה, מקורה, באפשרות להתלונן או לרכל, שהופכת למצרך יומיומי שאי אפשר בלעדיו.

בני ישראל עושים ״סלפי״ (סימולציה של תוכנת בינה מלאכותית)

כך היום ו…אז? תתארו לכם שעם שלם שחי במדבר מתלונן על תנאי החיים ומביע זאת בתלונות ומציין את געגועיו לדגים, לבצלים, לשומים ולאבטיחים שבארץ מצרים. הקשר ההיסטורי למציאות האכזרית ולקשיים שהיו, בלהיות עם עבדים, נעלם. ריח זיכרון הבצלים משכיח הכל ומגביר את הקיטורים. ומשה… מבקש מהם להאמין שיש עתיד, שהוא ארץ ישראל, ומבקש מהעם ללכת עם הפנים קדימה, באומץ, למרות החום, החול והשממה שמסביב. רק כאן, בפרשה זו, שלושה חודשים אחרי שיצאו ממצרים מתחיל המסע האמיתי במדבר, שיימשך ארבעים שנה.
איך, איך, איך, התמזגה לי הפרשה עם קיטור על האוכל בחדר האוכל? עובדה!

"שבועטוב"!            

"שבועטוב"(589)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.6.23   י"ד סיון תשפ"ג

בקריאת בפרשות השבוע, אנחנו מצויים בספר "במדבר" ונשאלת השאלה: מדוע התורה ניתנה לעם ישראל במדבר ולא במצריים או בארץ ישראל ולכך שלוש תשובות אפשריות:  1. התורה ניתנה במדבר כי המדבר הוא מקום פתוח וכל החפץ בה יכול לבוא ולקבלה. 2. התורה ניתנה במדבר במקום פתוח שאינו שייך לאף אחד. אין בעיות בעלות על השטח או גבולות. 3. תארו לכם שהתורה הייתה ניתנת בארץ ישראל ואז השבט שבתחומו תינתן, יתבע עדיפויות בשל כך. ואולי כולן נכונות? הוראות לוגיסטיות מפורטות מופיעות בפרשה כמו: איך מתנייד 'המשכן' ממקום למקום ומה תפקידה של כל משפחה במסע הגדול. הסדר, המסגרת והמשמעת זוכים לחשיבות גדולה כיון שבלי הדיוק בזמן ובמקום ותוך תיאום מלא, לא ישרדו התכנים הרוחניים. הרב ליבוביץ' טען ש"סדר הוא השומר את הטוב שבעולם למרות שלעצמו הוא דבר טפל. סדר הוא מן המעלות הגדולות שוודאי שנשתמש בו ברוחניות, בתורה ומצוות ואותו אדם שחי בלא סדר חסר הוא בשלמות האדם".

ולפרשת "נשא" העוסקת גם בתופעת הנזירות. המאפיין הבולט של הנזירות הוא היין. אך מדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין, הרי כתוב: "יין ישמח לבב אנוש", ש"כל יהודי מברך על היין מדי ליל שבת ובמוצאי שבת", לוגם "ארבע כוסות בליל הסדר" ו"עד לא ידע" בפורים. אומרים שהיין הוא שליח רע כי "אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא הולך לראש". את כוסית היין הראשונה שלו שותה התינוק בעת ברית המילה. היין מרגיעו ולכן הוא רודף אחריו כל ימיו. על כך נאמר ש"הגמילה מהיין קשה כקריעת ים סוף". לעומת הקלישאות הללו ניצב הד"ר, הרמב"ם, שהמליץ לא להינזר מיין, אלא לשתותו בכל ארוחה מרכזית של היום בהיותו מסייע לעיכול. ואיך קרה שהיין ושותפיו האלכוהוליים, הממכרים כל כך, הם אחת המכות הקשות של ימינו. ואם בתנ"ך נשים לא נספרו בדרך כלל, היום הן שותפות מלאות לשתייה ואפילו לשכרות.
כשהתנועה הקיבוצית קמה התקיים דיון איך יקראו למוסדות הקיבוץ. וכיון שבימים ההם נזקקו להסכמות גורפות של כלל החברים לקונצנזוס, אמרו: "המונחים "הנהלה" ו"מנהל" נחשבו למונחים קפיטליסטיים – בורגניים, אז למוסדות שלנו נקרא "מזכירות" ו"רכז". בזמן האחרון בכמה פרסומים שלנו, התחילו לשנות את המושגים והתחלנו לשמוע את המושג 'הנהלת הקיבוץ', במקום גזבר 'מנהל כספים' רכזי ענפים מכונים 'מנהלים ענפים'. למה, האם זו הסתגלות לסביבה? הגדיל לעשות המושג "הנהלת הקיבוץ" מי החליט על כך? ואיפה? (אני זוכר דיון בו הוסבר לנו שרכז תמה ייקרא 'מנהל' בגלל העיסוקים הבין- לאומיים של הענף) מי הם חברי ההנהלה? האם המזכירות המצומצמת הפכה את עצמה להנהלה?  עד כמה שאני זוכר מכהונותיי כמזכיר לאורך 40 שנים, זה 'גוף' שנועד רק להתייעצויות, ולא לקבלת החלטות. אז מי הם חברי ההנהלה שלנו? איפה ניתן התואר? איפה ומתי נבחרו? האם השינוי במונחים/מושגים/תארים, אינם סממן להגברת הניכור בין 'ההנהלה' והחברים? הרי בינינו, הבעיה האמיתית היא, מידת האמון שהציבור נותן ב'הנהלתו'. לפעמים בשבתי בחדר האוכל, אני שומע יותר מדי אמירות כמו: "עזבתי פנימה" כי "המוסדות" הם ….  ראוי וכדאי, שנברר את ה'תחושה' הזו בהקדם, וגם אם ייאמרו 'דברים קשים', שיאמרו בצורה מכבדת והוגנת בשיחת- הקיבוץ. בעיית האמון / חוסר אמון היא הבעיה! חגי תשפ"ג הסתיימו ועד ראש השנה יש זמן. תחשבו על זה!

"שבועטוב"!