חודש: יולי 2023

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.7.23    י"א אב תשפ"ג

בפתח חומש "דברים" פרשת "דברים". משה פותח בנאום שבו הוא נפרד מעם ישראל ומכין אותו לחיים בלעדיו בארץ ישראל. הוא חוזר להיסטוריה ומזכיר איך צמח והפך מאוסף של עבדים יחידים לעם אחד גדול. משה השתנה. לפני ארבעים שנה פגשנו אותו כרועה צאן במדיין, עלם חסר ביטחון המשוכנע שאינו מתאים לתפקיד המנהיג. איך אמר: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, לא איש דברים אנוכי" במילים שלנו : "אני לא כריזמטי", "לא יכול לסחוף ציבור אחרי", "אני כבד פה" וכעבור  ארבעים שנה אנחנו רואים אדם אחר שבנאום חייו, נאום רהוט, הוא מוכיח, מחנך ונותן את ברכת הדרך לעם ישראל. משה הזקן, היודע שיום מותו קרב, הוא העד האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר השותה לצמא את דבריו, את קורות העם ואת האמת שלו. כדרך הזקנים הוא חוזר על דבריו פעם אחר פעם. כדרך הזקנים הוא זוכר במדויק את כל מאורעות העבר (רק שאינו זוכר כמה פעמים סיפר אותם). ומכיון שמשה חוזר על אותם הדברים, נקרא הספר "דברים", שהוא קיצור הפרקים הקודמים ב'תורה' שאינו כמו כל אחד מהספרים הקודמים שיש להם סיפור ועלילות משלהם: "בראשית" – תחילתו של עולם,  "שמות" – תחילתו של העם.  "ויקרא"- תחילתה של קדושה,  "במדבר" – תחילתה של ארץ ישראל.

משה מת כשהוא בן 120. חכמים אמרו שמה שחסר לו יותר מכל בשנותיו האחרונות, וברגעיו הקשים (לכל זקן בעצם) היא המשפחה התומכת. משה מת ערירי, לבדו, עצוב ועזוב, לא הייתה לו משפחה לסעוד אותו בימיו הקשים. אשתו מתה וכן בניו. ונכדיו? בכלל לא מוזכרים. ואולי… משפחתו סגרה אתו חשבון ארוך ימים? ואלוהים, פטרונו, כבר היה עסוק בכניסה לארץ, האם משה ברגעיו האחרונים חשב על כל זה? האם עשה חשבון נפש?

יום שני השבוע, היה יום מר ועצוב למי שהדמוקרטיה יקרה לו ומשמעותית עבורו במדינת ישראל. כיון שלא יכולתי להשתתף בהפגנות רק צפיתי מכורסתי בתמונות צבע מהמרקע. כוותיק הפגנות (ההפגנה הראשונה בה השתתפתי הייתה בגיל 8 בחיפה. נגד ה"ספר הלבן") הצטערתי שלא יכולתי לקחת חלק בהן. עם ההצבעה המסכמת חשתי בכעס עצום וחשבתי איך 'חיינו' יורדים לטמיון מחמת טיפולה של חבורת תאבי שלטון. אך מצאתי נחמה ואופטימיות, בכוח העצום שהתגבש מולה (כבר לא האמנתי שזה אפשרי) כוח שהמכנה המשותף שלו הוא: מאבק על ערכים, עד כדי הקרבה עצמית על דמוקרטיה, ליברליזם ושלטון החוק! חשתי גאוה להשתייך למחנה גדול זה. אני לא חושב שהכל אבוד, אני מצפה שהכוח הגדול הזה יבין שהמפתח להכל הוא "השלום" לא רק בתוכנו אלא גם בינינו לבין שכנינו. אני מקווה שהכוחות שהתגבשו ימשיכו יחדיו ליעד הבא.

מתבקש להזכיר כאן את תשעה באב, את המשמעות, את הסמליות בעיתוי. לסיים בהפטרה הנקראת ב"שבת נחמו" אחר פרשת השבוע, מ'ישעיהו' פרק מ': "נחמו, נחמו עמי"!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.7.23    ד' אב תשפ"ג

ימים אלה, בין י"ז בתמוז לט' באב, המכונים "בין המצרים", הם ימי האבל על חורבן בית ראשון ובית שני, מזכירים לנו בכל פעם מחדש איזה מחיר יש למלחמה פנימית שסופה היה חורבן וגלות. לימוד אגדות החורבן, היא קריאת השכמה כואבת וטראומטית. כל צד אוהב להשליך את האחריות והאשמה על הצד השני ו"מציתי הלהבות הם אף פעם לא מהצד שלי" ובואו ניזכר שרבן יוחנן מנהיג הפרושים (שמהם התפתחה היהדות הרבנית) קרא לאחיין שלו אבא סיקרא, ראש הבריונים, ושאל אותו עד מתי ייהרגו יהודים ברעב בגלל שריפת האסמים שאתה מארגן והוא השיב בכנות: "אם אעצור את המהלך, המחנה שלי יהרוג אותי". אמירה מוכרת וידועה לאורך ההיסטוריה. כנראה שגם בימים ההם וגם בימים האלה קיימות שתי ישויות, השולטים המכתיבים בבחינת "המדינה זה אני", ומתנגדיהם המכונים בוגדים, אנארכיסטים ושמאלנים, כשחברות שלמות עוברות דה-לגיטימציה. אנחנו קרובים מאוד לנקודת אל-חזור, ויש חשש שבאין הבנה מינימלית בין הישויות, רק "אמיל גרינצוויג" חדש, אולי, יעורר שוב את האחווה, הסולידריות והאחריות, נראה לי שהיום אנחנו הולכים ומתקרבים למימוש שירו של אריק איינשטיין: "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן,
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות.
היה לנו חלום ועכשיו איננו,
אני כל כך עצוב  ובא לי לבכות…"

פרשות השבוע "מטות" ו"מסעי", האחרונות בספר "במדבר" מספרות על סוף המסע של בני ישראל במדבר לפני הכניסה לארץ ובהן פירוט של ארבעים ושניים המסעות במשך ארבעים שנה. הסתיים עוד חומש. וכאן המקום לעצור ולחשוב מה קרה בתקופה הארוכה הזו כדי להפיק לקחים לקראת הכניסה לארץ. ההשהיה הזו, אחרי ארבעה חומשים "בראשית" "שמות" "ויקרא" ו"במדבר", חומשים מלאי אירועים ועלילות. אנחנו נכנסים לחומש האחרון "דברים" ספר שכולו דיבורים, כולו נאום הפרדה של משה מעם ישראל. המילים "חזק, חזק ונתחזק" בסופו של כל חומש, כוונתם לחזק את עצמנו על שסיימנו לקרוא את ה"ספר", וה'נתחזק' מתייחס לקריאת הספר הבא.

ולברכות: לאן ביום הולדתה נאחל אושר, שקט, מיצוי שפע כישרונותיה בכתיבה, בציור, במוזיקה ובלמידה, הצלחה גדולה בכל שתבחרי לעשות… ובייחוד בקבלת אהבתנו.

ולספיר ליום הולדתו: אנחנו שמחים לשובך הבייתה מהשירות הארוך שלך.  מתחילה תקופה חדשה שגם לה יש יעדים ואתגרים חשובים. מאחלים לך שתהיה שמח, מאושר בהגשמת שאיפותיך, שתמצא את מקומך באהבה גדולה… מכל המשפחה ונזכה שתבוא לבקר אותנו יותר.

"שבועטוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.7.23   כ"ו תמוז תשפ"ג

כל מאמצינו לציין ולחגוג, אפילו באופן צנוע ביותר, את יום הולדתו ה-60 של לירן לא צלחו. אפילו ניסיון הפריטה על המצפון שזה לא רק חג שלו אלא בעיקר חג שלנו, שילדנו (אמא) אותו, לא עזרו. אבל לנו יש מה לומר: נתחיל במה שכתבתי לו לפני 30 שנה, כאשר מלאו לי 60. ראשית וידוי: ללירן תמיד דאגתי. יכול להיות שזה נובע מרגשות אשם מכך שהייתי "שם" אותו בבית הילדים (להשכבה) ורץ לרפת (לחליבת לילה). בכיותיו, שלא לומר ״צריחותיו״ קרעו אותי לחתיכות, לכן לא הפריע לי שבמקום לבכות או לאכול, מצץ את אגודלו, וכשהיה עייף ביקש "על הידיים"! תמיד אמרו שהוא מוכשר, אבל לא משקיע די (את זה בעצם שמענו לעתים קרובות) אמרו שהוא נהדר  בחברה, הוא מנומס וחביב כזה. תמיד הייתה דאגה בליבי לאורך השנים. מבלי שהרגיש, אפילו בבחרותו בצבא, רצתי אחריו עד ההיפודרום בבירות ב- 82', בהיערכות לפריצה לעיר. בעת שהותו באוסטרליה בעקבות הפציעה, ובייחוד בתקופה בה היה נתק בקשר. לפעמים גם היום אני מוצא עצמי דואג, לא בא, לא מטלפן. אין הסבר לדאגה הזאת ואני יודע כבר שהוא בן 60 וחבל הטבור מנותק מזמן. לירן הוא הבן הרגיש שלי, העדין, זה מאמא, ממני, הוא יודע גם להתרגז. אבל אם בכל זאת נשארו כמה שערות על ראשי, כנראה שזה בזכות סיון.

שיר נחמד קטן, שכתב בכיתה ג' בנושא 'מזג האוויר', שנקרא: "שרב"
"איזה יום, איזה יום! / העולם נמוג מחום
הוואדי כבר חרב / משרב.
גינתנו נאנחת: / מה חשקתי במקלחת!
כל היום, כל היום / אי אפשר פשוט לנשום.
אז אמרה הממטרה: / מה קרה? זה לא נורא!"
ותפרוש את שתי ידיה / ותחל בריקודיה,
ושמחה ועליזה / את מימיה מתיזה.
הנה כך, זו התרופה / לגינה העייפה
וכל פרח ואילן / שוב בריא ורענן.

והנה, חלפו שלושים שנה, מאז אתה התבגרת ואני זקנתי, רק אמא נשארת אותו דבר. אתה פנית לדרכך אחרי שנים בעבודת הבקר ובתמ"ה, וכיון שניחנת בידע טכני, תבונת כפיים ושיקול דעת, פנית לרכישת ידע נוסף בתחום העיסוק האישי בספורט והאימון בספורט ואין ספק שכל אלה תרמו לך רבות, לך ולקהילה בה אנו חיים. מסתבר, שגם כשהשנים חולפות, אצלנו ההורים  הרגשות אל ילדינו, המחשבות על ילדינו והדאגה המתמדת לא משתנים. נוספה רק נימה של צער ש'עזבו את הקן' ופרחו לאן שפרחו. אנחנו נחפש תמיד את הגישה החופשית לחיבוק, מתי שבא לנו, לנשיקה, לקשר שהיה. גם הגאווה לא משתנה אולי מופנמת יותר. מתחיל להיות ארוך, אבל גם 60 זה הרבה!

זכינו לחגוג אתך את יום הולדתך ה-60, בדרכך, למרות שזו חגיגה שלנו יותר משלך. אנחנו רואים את המשפחה שהקמתם סיון ואתה עם שהם וספיר, משפחה מגובשת מאושרת ואוהבת ושמחים בכם מאוד.

ובאשר תהיה, תמיד תלווה אותך אהבתנו ודאגת האין-קץ שלנו – הוריך. לפעמים אני חושב שהגיע הזמן, תקשיבו כולכם טוב, שאתה צריך להתחיל להחזיר לנו את השעות שלימדנו אותך ללכת, לרכב על אופניים, לבעוט בכדור, השעות הרבות שסיפרתי לך בהן סיפורים ולבוא להיות אתי- עוד לא כדי ללכת לשירותים, עוד לא כדי לקחת אותי לטיול, לנסוע יחד לסרט או לדבר האהוב עליך, מסעדה. האיחול שלנו, לעצמנו ביום הולדתך אנחנו רוצים להיות במחשבה שלך, בביקורים של עזרה רוחנית-נפשית, של תשומת לב.  למרות עיסוקיך הרבים יומיומיים.

שבועטוב!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.7.23 י"ט תמוז תשפ"ג

גלי לא רוצה שיערכו לו טקס בר מצווה. לא עליה לתורה ודרישת דרשה קבל עם ועדה ואפילו לא סעודה משפחתית לציון האירוע ואני מסכים אתו. אך יש אירועים בחיים, שצריכים להיאמר בהם דברים רציניים וטקס בר המצווה הוא בהחלט אחד מהם. בטקס המיוחד של בר המצווה של שיר וחבריו, שאנחנו ההורים ערכנו לבני 'קבוצת מורן' ליד הבריכה ב- 22.7.1989  בירכתי בשם ההורים, ונראה לי, שמה שהתאים לשיר וחבריו גם מתאים היום לגלי וחבריו. הברכה הראשונה היא "כבד את אביך ואמך". באירוע בר המצווה, ניתנת הזדמנות נדירה לומר תודה גדולה ל"אמא ואבא שהביאו אותי עד הלום". להביט להם בעיניים ולהבין שיחסי הורים וילדיהם אינם חד סטריים, אינם רק נתינה, אלה סוג יחסים שצריך לעבוד עליהם כל הזמן בסבלנות, באהבה, תשומת לב וחום ואז יתברר לכם שההורים יכולים להיות גם חברים ושותפים  להתלבטויות ולהחלטות חשובות, למחשבות ולרגשות ואפילו 'תצחקו' עליהם בלבכם על דעותיהם. עם ציון בר המצווה, הגיע הזמן, שתתחילו לומר משהו, לבנות משפטים, להפעיל את הקשר הסמוי שבין תאי המוח לבין מיתרי הקול בדיבור מסודר וברור וקודם כל להורים. הברכה השנייה היא: היו יהודים וישראלים באורח חייכם ובדרככם. וקצת היסטוריה: אירועי בר המצווה והבת מצווה החלו במאה השמינית לפני הספירה בגלות בבל. באירופה החלו לקיים את האירוע רק במאה האחת עשרה לספירה והוסיפו לתפילות ולברכות את מנהג הסעודה. לאחר שהמנהג התפשט בכל ארצות אירופה מהמאה השש עשרה נוצר הדפוס הקיים עד היום הכולל חגיגה, סעודה, עליה לתורה ודרשה. אתה, גלי בן העם היהודי- ישראלי, זו זכות גדולה. הורים אוהבים את ילדיהם באשר הם, כי הם בניהם. אני חושב שאם יש מכנה משותף בסיסי בינינו מלבד קשר דם, הוא שתחיו היכן שתרצו אבל שיהיה כאן, בארץ הזו, במדינה הכואבת שלנו. את המשפט הזה ודאי תשמע עוד הרבה פעמים אבל אנחנו הסבים שלך רוצים שתשמע אותו מאיתנו. ואני מדגיש, כאן מקומך, לכאן אתה שייך, כאן תחיה וכאן תיצור! זו אמונתנו.ברכה שלישית: היו בני אדם, אנושיים לזולת, רגישים אליו, באשר הוא. אתה וחבריך כבר מבינים היטב את משמעות המילים  "חברות טובה" אין נכס יקר מחברים, במיוחד ברגעים הקשים, כשאתה בבעייה. בשביל לזכות בחברות כזאת צריך להתאמץ, לטפח יחסים, להיות אנושי, להבין את צרות הזולת, להיות רגיש לכאב, לעצב ולשמחה. לדעת להושיט יד ולעזור. ולסלוח! ברכה רביעית: אל תברחו מעצמכם, היו אתם, אחראים למעשיכם. עם התבגרותכם, תבינו ותלמדו את העולם המורכב סביבכם, תהיה תמיד אתה! אל תטשטשו את דעותיכם ואל "תמרחו" את התנהגותכם. החיים לא פעם הם פשרה אחת גדולה. תהיו אחראים למעשיכם, למחשבותיכם , קחו אחריות, גלו יוזמה, היו ישרים עם עצמכם ואפילו עד כדי לומר: "טעיתי". לפעמים זה יעצבן, יטריד, ייצור מתחים, ככה זה מאז בריאת העולם. בתוכנו, גלי, נהיה מאוד גאים לראותך נלחם בעד משהו שחשוב לך ואכפת לך ממנו. בנוכחות משפחתך הגדולה השמענו לך דברים רציניים שמקומם הוא להיאמר באירוע ציון בר המצווה. אין מתאים ממנו לומר כל זאת.

גלי, בשם כולנו, תבורך באהבה, שתגדל למצוות ולמעשים טובים, לשמחת חיים ואושר, אוהבים אותך ! מאוד!!

"שבועטוב"!