"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
2.9.23 ט"ז אלול תשפ"ג
אמא נולדה ב- 6.9.1903 . במשפחת גורדון תמיד ציינו וחגגו את התאריך העברי! שהוא י"ד באלול תרס"ג. ז.א. שאמא הייתה אמורה השבוע לחגוג 120 והיום ממש, להיאסף אל אבותיה. אבל אמא נפטרה ב- 10.11.1971 , כ"ב חשוון תשל"ב והקדימה בהרבה את זמנה. אני מאוד מתגעגע אליה ולזכרה אני מביא את הקטע הראשון בסיפור חייה שכתבתי בשם: "שבע נפלה וקמה" "…אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים עד שהשביעית הכריעה אותה. פעם ראשונה: אמא נולדה ב- 6.9.1903 כפרי אהבתם של הוריה. נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה. אמא מתה ונולדה מחדש עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, על אף התנגדות רופאיה ומשפחתה בפולין, ולהצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר. על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות חיים קשים כל כך, יום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. ושוב, כשגמלה בה ההחלטה כתוצאה מהקריסה להביא ילד לעולם. הרופאים ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה אבל אמא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האימהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה, בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה של הבן, עמדה מול המוות וניצחה אותו גם הפעם. במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה, ממנו כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד, כיליון משפחתה הענפה בפולין במלחמה הגדולה…" (והיתר בסיפור כולו).
אמא הייתה בשבילי האישה היפה, הטובה, העדינה, חכמת הלב, המבינה, המקשיבה והמקבלת. כך אני זוכר אותה.
ואקטואליה: אני זוכר כילד שגדל ב"גן רימון" של היום, חמש שנים, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, איך בכיתה/חדר האוכל הייתה כוננית ארוכה ועליה היו ניצבים הספרים. זו הייתה הספרייה הראשונה שלנו, הילדים. בצהרי יום, לאחר ארוחת צהריים היינו ניגשים ביראת כבוד לכוננית, ומורתנו רחל מנור הייתה מציאה לנו ספרים. איתם הלכנו למיטותנו למנוחת צהריים. כך למעשה קמה 'ספריית הילדים'. הספרייה עברה מקומות שונים עד שהגיעה לנחלתה בבית "שיזף", בלב בתי הילדים. כל ילדי הקיבוץ השתמשו בה וגדלו עליה שם היו מפגשי ילדים ומפגשי הורים שעסקו בעולם הספר. מעין מרכז רוחני לילדים. שם למדו, קראו וחוו עולמות אחרים שונים, חוויות אחרות של ילדים ובוגרים כידו הטובה של הספר. הספרייה הגיעה לשיא תיפקודה כשאראלה מס לקחה על הספריה אחריות והפליאה לעשות וליזום. הילדים באו וההורים הגיעו, היא הנחילה בצד הטיפול בספר ובנתינת עצה לילדים, גם חינוך ליחס מכובד למקום. והנה התוודענו לכך שגם הנכס היקר והייחודי הזה עומד להסגר ולעבור לספרייה בבית הגדול. אני בטוח שבעבר, צעד כזה לא היה יכול להתקיים ללא דיון חינוכי – ציבורי רחב. בדיונים שהיו על ארגון תכולת הבית הגדול, לא בכדי התקבלה דעתה של אראלה ושל ועדת חינוך, שספריית הילדים, בשל תפקידה וערכה החינוכי צריכה להישאר במקום. והיום? הצוות החינוכי מתקשה לטפל בספריית הילדים והעומס החינוכי הגדול המוטל עליו, לא מאפשר לו לתחזק את המקום, האין זה עניינה של הקהילה? האם הציבור מיודע על כך? איפה המחנכים? איפה ההורים? האם בכלל שמעו על כך? ולהם אין מילה? האם הילדים יבואו לספרייה בשעות שונות, מי יילך למקום ל'ראות' ספרים במרחק של מאות מטרים? מי ידריך ויכוון אותם בספריית הקיבוץ? לדעתי, הקיבוץ מוותר על עוד נכס יסוד שהתקיים בו. ספרים הם חלק מעולם החינוך של הילד, חינוך רגשי, חינוך ערכי, חינוך הומני, פגישה עם עולמות נסתרים, ארצות רחוקות, פנטסיה מדע בדיוני ופלאח עולם ועוד. אני יודע שתגידו: "מה אכפת לך? זה עניין לבן תשעים? שלא מבין שהזמנים השתנו והיום יש טלביזיה ויש סלולרי ויש הכל, מכל בכל גם בלי ספרים". אבל מי שלא גדל על "הלב" של אמיציס, או על "אחד עשרה האלופים" או "יחפיפיה", "הארי פוטר" ועוד למשל, את עולם ההתרגשות הזה, שום גורם לא ימלא. איך מוותרים על הנכס החינוכי הזה ללא תגובה!?
ולסיום ברכות ואיחולים לפתיחת שנת לימודים טובה ופוריה לכל נכדינו ונינתנו לשנת הלימודים החדשה – תשפ"ד!! והם: למאי, לניר, לגלי, ללי, לרומי, לתומי, לשני וברכה מיוחדת לעולה לכתה א' – תומר – לכולכם, בהצלחה!!!
"שבועטוב"!
שבועטוב 