"שבועטוב" (605)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.9.23   ט"ו תשרי תשפ"ד

ציטוט מספר "ויקרא" הנוגע לחג סוכות:
בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את תבואת הארץ, תחוגו את ה' שבעת ימים. ולקחתם לכם  ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים ענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני אלוהיכם שבעת ימים חוקת עולם תחוגוהו. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים, אני אלוהיכם. "ופרוש עלינו סוכת שלומך".


כבר כתבתי שכאשר ראש השנה חל בשבת אין קוראים את פרשת השבוע, כיון שהוא נחוג במשך יומיים קוראים על מצוקת שני ילדים/נערים –  על יצחק וישמעאל, בניו של אברהם. סיפור עקדת יצחק מפורסם יותר ומוכר יותר, אבל ביום הראשון של החג קוראים דווקא את סיפורו הטרגי של ישמעאל. ישמעאל הוא הבן השני, הבן של האשה השנייה, הילד הדחוי שלא נבחר לרשת את אברהם. הגר מגורשת מבית אברהם ותועה במדבר באר שבע עם ילד קטן וצמא והולכת לאיבוד. כשאוזלים המים היא משליכה את הילד  תחת אחד השיחים מתרחקת ובוכה אך אלוהים שומע את בכי הילד ומצילו. סיפורו של ישמעאל נקרא בראש השנה כדי שנלמד להזדהות עם ילד קטן ואומלל, שנפל בצד הלא נכון של המשפחה. וכך מדי שנה נקרא הסיפור דווקא בראש השנה למען יקראו ויראו.
השבוע באתי לשמוע את הסיכום החברתי והכלכלי החצי שנתי, מפי המזכירות ורכז המשק ובנוכחות מרבית בעלי התפקידים המרכזיים והקשבתי רב קשב. שלוש הערות, שלא הערתי, כי אני לא 'צריך' להתערב. מהקל אל הכבד:  
1. הופתעתי לשמוע בהזדמנות זו על ההכרזה הפסקנית שהולכים להפריט את החשמל. מי החליט ואיפה?
2. הופתעתי שלא הייתה התייחסות מיוחדת לנושא העבודה. אמנם שמענו שעבור השכירים אנו משלמים 20 מיליון ₪ ויש לנו 127 עובדי חוץ שמכניסים תשעה מיליון וזהו. דיון, שאלות מהותיות לא היו. היה לי מוזר, כי בקיבוץ שלי, העבודה הייתה לא רק פרנסה היא הייתה גם ערך שהוא אידיאולוגיה חברתית כלכלית שלמה. בנושא עבודה (שירות) עצמית, או, למשל, שהעבודה מחברת בין בני אדם למשימות ב"יחד", ויוצרת בסיס טבעי לטיפוח יחסי חברים/ות גם לאחר העבודה. ואפשר להוסיף עוד.
3. התעורר שם ויכוח קצר אך מהותי על: האם צריך להביא את המפעל החדש עליו סופר לנו, לאישור השיחה  ונדהמתי לשמוע את עמדת רכז המשק שאינו מתכוון לעשות זאת. "אם מישהו ירצה שיביא לשיחה, לא אני." וזו תגובה מעוררת שאלות מהותיות. וחסרה לי תגובתם של 'בעלי תפקידים' אחרים.  

'שבועטוב' זה, מסיים את השנה השתים-עשרה לכתיבתו ובשבוע הבא נתחיל שנה חדשה, שנה נוספת וזו ההזדמנות שלכם משפחתי האהובה וקוראי הנאמנים להעיר הערותיכם, ל"חדש" חתימה ואפילו לומר: "מספיק לך". אני מודה לכולכם מקרב ליבי על הסבלנות ואורך הרוח שגיליתם במשך השנים, וכמובן לרעיתי העורכת ולתימור המעצב על ההתמדה. ומקווה רק לטוב שיבוא.
ולבסוף, אני רוצה לומר דברי פרידה (זמניים) למור, ערב צאתו לעולם הגדול:   "בשם אהבתנו הגדולה אליך אנחנו מאחלים לך רקטוב! שמחה! אושר גדול ואין ספור חוויות מעולמנו היפה והמופלא. אל תשכח אותנו המצפים עוד לראותך מסב עמנו, נותן חיבוק, לוחץ יד, מחייך ואומר: "היה כל כך טוב אבל טוב שהיה והיום אני חזרתי ושוב אתכם ועם המשפחה שלי הקטנה והגדולה". כבר מתגעגעים. 

"שבוע טוב"!

"שבועטוב"(604)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.9.23    ח' תשרי תשפ"ד

שני דברים ממחברת הלימודים שלי בבר אילן, שכדאי לדעת:
1. תולדות "יום הכיפורים" המוזכר בתורה בספר 'ויקרא' ו'במדבר'. יום שבו כל העם נאסף ומתפלל בחגיגה ציבורית גדולה בבית המקדש, כשהכוהן הגדול הוא 'מנהל הטקס' והציבור שומע, ירא, ומתענה בצום כהיטהרות הנפש והגוף. דפוס 'היום הנורא' הזה שונה בתקופת המשנה (200 לספירה). הדגש הוסט מיום של הזדהות בין הפרט ואלוהיו, המכונה: "בין אדם למקום" כשהוסיפו לו את "בין אדם לחברו" ואפילו נתנו לו קדימות. מהפך ממש! בתקופת 'התלמוד' שבאה אחרי תקופת המשנה, אפילו נתנו ל'בין אדם וחברו' העדפה בחשיבות, והעבירו לאדם הפרטי את האחריות על עצמו להתארגן ולהתפלל כתחליף לכוהן בבית המקדש.. ומאז… גם וגם! היום הזה כולל את שני המרכיבים האלה. כל זאת בלי לשנות את בקשת הסליחות, התפילות הארוכות בבית הכנסת, הצום הקשה ויתר ה'גזרות' אשר נשמרים עד עצם היום הזה (ואני ממליץ לכם מאוד לראות בוידאו את הראיון עם יהודה טאבמן ליום כיפור).
ו- 2. מהם 'עשרת ימי תשובה'. כך נקראים הימים שבין ראש השנה ויום כיפור ומה הכוונה? 'תשובה' פירושה – לשוב. ז.א. לחזור אל הבסיס שלנו. כל ימות השנה אנו טרודים בעיסוקינו והשגרה הזו גורמת לנו לשכוח מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. התחלת שנה חדשה מאפשרת לנו לנצל את הימים האלה לחשבון נפש, להתבוננות, למחשבות ותכנון לבאות, לחשוב על מה מניע אותנו, מה חשוב לנו בחיים למה לשאוף ואיך לתכנן את השנה. מאמינים אומרים שראש השנה הוא יום של התחלה ויום כיפור הוא יום של חתימה, הסוף להתלבטויות. לכן, עשרת הימים שבין ראש השנה ויום כיפור מכונים 'עשרת ימי תשובה'.
הראיון שהכנתי עם מושקו מסתיים בקשר של יום כיפור לחילוניות ולמהפכה המשטרית ואני מצרף את השיר שכתב נועם חורב "אחים" המבטא את מחשבותי ב"ימים נוראים" אלה ומקשרם לימי מלחמת יום כיפור.
"ופתאום  /  כשנשמעים התותחים- כל עם ישראל אחים. 
אין דחיפות בתור /  אין צפירות בכביש / וחוט עדין של אור /
עובר מאיש לאיש.
שוב אותן תמונות  /  קושרות בין לב ללב /
אלוהי האסונות  /  הרי אלוף בלקרב.
אין שום הדתה  /  אין שום הסתה / ואין מאבקים
גם אני, וגם אתה  /  פתאום טיפה יותר רכים.
הלוואי  /  שיום אחד אולי  /  נצליח לחיות יחד  / 
לא רק מתוך פחד ונהיה מאוחדים  /  ככה, בשגרה /
גם בלי שקורה פה  /  משהו נורא".
"שבועטוב" וגמר חתימה טובה!

חצב של סתיו. צילום של רעיה.

"שבועטוב"(603)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

נעמי שמר אולי התכוונה וכתבה הספד לאדם, אך אני מביא אותו כשיר "הספד" לתשפ"ג, שיר 'סיכום' קצר של שנת תשפ"ג במדינתנו ובקיבוץ שלנו. זו הייתה שנה כבדת ימים, שנה קשה, שנת הרבה ריב ואי הסכמות, אי נחת. שנת מחלוקות. שנת גזענות, שנה של קרע עמוק שנה שאין בה חברות טובה. שנה ללא מוצא, עם מעט מאוד תקווה. כל זאת בניגוד גמור לשנה הטובה שעברה עלינו, ועל משפחתנו ונמנה את השמחות שהיו לנו: ציינו 32 ימי הולדת, מור השתחרר מהצבא בראשית השנה וספיר בסיומה, אורי סיימה שנת שרות וליאן חזרה אלינו. קרן ושיר עברו לבית חדש בתחילת השנה נואי ואיתן עשו זאת  בסופה, וגם שהם עברה דירה, ורעותי ויהב גם הם. ולכולם לשביעות רצונם., ישבנו ב- 50 אר' ערב של מוצאי שבת וכתבנו 52 'שבועטוב' והחשוב מכל שזכינו בעוד נינה. רעייתי ואני הוצאנו ספר "היינו ילדיכם ואתם הורינו", ועשינו המון דברים שאהבנו. הייתה לנו באמת שנה טובה!
יש לי מלא תקוות ומעט אמונה בשנה החדשה, ואני מרבה לחשוב על הצפוי לנו בשנה הבעל"ט. אבל היום הוא יום חג ונמלא פינו רק באיחולים וייחולים לשנה חדשה: שתרבה בה בריאות טובה, האהבה, הצחוק, השמחה, החברות, השותפות, ההקשבה אחד לשני וההבנה שמותר שיהיו חילוקי דעות ואפילו קשים. ולקיבוץ שלי, בצניעות: "ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה!" 
ואוסיף שנה טובה ומאושרת!  לג'ני שהיום יום הולדתה, שתהיה לך באמת שנה שמחה, שנה מבורכת ומאושרת! שאין כמוך הראויה לה, עם תימור וארבעת המופלאים שלכם, וגם אתנו, עם כל המשפחה שלנו.

אסיים בקטע מהשיר "שנצחק" של נועם חורב:
שנצחק,
צחוק כזה חזק  /  שיהדהד עד למרחק.
שנצחק,
מבדיחה של חבר בעבודה  /  מסצנה משוגעת בסרט  / 
משטויות שפולטת ילדה  /  ממערכון של ארץ נהדרת.
שנצחק מעצמנו  /  ועל עצמנו  /  שנשחרר את המחנק
בכינו השנה כבר עד גדותינו  /  הגיע הזמן שנצחק!

"שבועטוב"(602)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.9.23   כ"ג אלול תשפ"ג

השבוע נפתחה שנת הלימודים החדשה. תומר עלתה לכתה א'. אני מניח שכבר יש לה המון חוויות. יש אירועים בחיים בלתי נשכחים ואחד מהם יום הלימודים הראשון! ועל אף גילי המבוגר, כתבתי מה אני זוכר מיום הלימודים הראשון שלי:
ב – 1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים. עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק. ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם.

בית סנונית: הבית לאחר שיפוץ בשנות ה- 70

ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה, תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה, אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א'" וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר.

שבעים ושמונה פעמים מופיעה בפרשת "כי תצא" המילה "לא"! אתייחס ללאו הראשון האומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה". מהמילים "לא ילבש גבר שמלת אשה" אפשר להבין שבאותם הימים היו שני סוגי שמלות: שמלת גבר ושמלת אשה. היחידים שהיו פטורים משמלה היו הכוהנים, להם הותר ללבוש מכנסיים כדי שיוכלו לטפס ללא קושי במעלות המזבח. שאר הגברים והנשים לבשו בחיי היומיום שמלה שנראתה דמויית גלבייה בימינו. ההוכחה המשכנעת ביותר מוזכרת ב'ישעיהו פרק ג': "שמלה לך קצין תהיה" פרשנים אחדים אומרים, שהתורה אמרה : "לא ילבש גבר שמלת אשה" כדי לעשות את החיים ברורים יותר. אגב, באותה פרשה נאמר גם על הסכנות של עירוב מין שאינו במינו כמו: אסור ללבוש שעטנז (צמר ופשתים יחדיו) לזרוע כלאיים, לחרוש בשור וחמור יחדיו, וגם שפיקוח נפש דוחה שבת.  

בשבוע שעבר מניתי את שמות כל הלומדים בבתי הספר ושכחתי לציין (איך זה קרה לי) שיהלי נכנסת לגן "שקד" וקרני לבית התינוקות מאחלים שיהיה להן רק טוב ונעים. ושכחתי גם לציין את העוסקים בחינוך, את ספיר ב"שומריה" ואת רעיה בספריה ב'מגידו', נאחל להם הרבה סבלנות ואורך רוח! כי אהבה לנושא ה'חינוך' יש בהם, ועוד איך!!

"שבועטוב"!