"שבועטוב" (609)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

28.10.23    י"ג חשוון תשפ"ד

לפני 80 שנה בערך אמר אברהם שפירא, "זקן השומר" על בני דור הפלמ"ח, דור הקמת המדינה, מבצע קדש' ו… את המילים שהפכו כמעט לסיסמה: "זה נוער זה? זה חרא!" (שיוסי גמזו תיקן ל-"בררה" בשירו "סימן שאתה צעיר") כנראה שזו דרך העולם שכל דור אומר "משהו" בסגנון דומה על הדור הבא. מדבר על אבדן דרך, על חוסר ערכיות, על ריקנות, על שטחיות וכיו"ב. וגם אני לפעמים לא חסכתי את שבטי מבני הדור הצעיר שלנו. היום אני 'מסיר בפניהם את כובעי', כשאני רואה את התנהלותם, את התגייסותם, אחריותם, מחויבותם והיחלצותם לעזור, ליזום, לתרום, לתת, לארגן חיים לאנשים מוכי גורל ושבורים, במציאות החיים שנוצרה מאז השביעי באוקטובר.  כאחד שכבר לא נזקקים לשירותיו, אך רואה מבחוץ ושומע, אני רוצה להצדיע לכם! ואני גאה ושמח לעשות זאת. יתכן שבכל זאת לקחתם משהו מדור הוריכם וסביכם.
הפרשה השנייה בתורה היא פרשת "נח" שכולכם מכירים.  כל הדמויות הגדולות בתורה קיבלו את שמותיהן מסיבה מסויימת. לאדם קראו אדם כי נוצר מאדמה, לאברהם, כי היה אב המון גויים, ליצחק כי אימו צחקה, ליעקב כי אחז בעקב אחיו ומשה כי משוהו מן המים אבל מהיכן בא השם נח? נח היה צדיק בדורותיו , כך כתוב. כי בדורותיו, בני האדם עדיין התלבטו בעניין "האלוהים". היו כאלה שאמרו כי יש אלוהים והיו כאלה שאמרו שאין והיו גם כמו נח שאמרו שהאמת נמצאת באמצע, כי זה הכי נח. מספרים שכשאלוהים ראה כמה קשה לנח הצדיק לקיים תרי"ג (613) מצוות, ויתר לו והותיר לו רק שבע מצוות שלקיימן יהיה לנח יותר נח! ונקראות 'מצוות נח'. ואלו הן: לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את אלוהים, לא לרצוח, לא לבצע גילוי עריות במשפחה, לא לגזול, לא לאכול איבר מן החי, ולשפוט על פי החוק. זה 'בפרשנות שלי', כי  אביו קרא את שמו נח, גזור מנחמה "לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו.."

למה ביבי חייב לקחת אחריות? כי ללא צעד כזה, לדעתי – ולדעת רבים, אין לו זכות מוסרית לשלוח חיילים להילחם ולדרוש מהם הקרבה ומסירות נפש. באי נטילת אחריות אישית, לפחות מוסרית למצב, נלקח ממנו גם חלק נכבד מהסמכות. כי כידוע אחריות וסמכות קשורות זו בזו. המחשבות על הסירוב העיקש לעשות זאת "זרקו" אותי לסיפור הידוע, על 'כבשת הרש'. נתן הנביא החכם מספר למלך דוד. סיפור על שני אנשים מאותה עיר אחד עשיר ואחד עני. לעשיר היה צאן ובקר הרבה ולעני כבשה אחת קטנה ש"מפיתו תאכל ומכוסו תשתה". והעשיר, כשהעני בא אליו, כדי להכין ארוחה לאורח לוקח העשיר את כבשת הרש ומכין ממנה מאכל לאורח. המלך דוד נדהם מהסיפור ואומר שהעשיר בן מוות הוא ועליו לפצות את העני ואז נתן אומר לו: "אתה האיש" ומוכיח אותו על רצח (אוריה החתי) וניאוף (בת שבע) ודוד המזועזע מודה ואומר: "חטאתי לאלוהים"! בסיפור החזק  והקשה הזה דוד נוטל אחריות! והשאר היסטוריה.
ונסיים בברכות לסיון ביום הולדתה עם כל איחולינו מהלב, עם האיחולים השגרתיים הנכונים כל כך: לאושר, לשמחה ולנחת, עם לירן, שהם וספיר. ואזכיר שוב את השיר שכבר ציטטתי ממנו לכבודך האומר":
"כל שאדם צריך /
שתהא נפשו שקטה וצרכיו מסופקים    /
שבריאותו תהא מאפשרת תנועה /
וספירת נשימתו תקינה"…

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"

שיר מיוחד לימים אלה שנכתב בידי מיטל פאר.      
יום ב'  23.10.23                                                     
עשה שאשכח
עשה שאשכח.
עשה שלא אזכור שגדלתי שם.
שהפרדה לא תהיה כל כך כואבת.
עשה שהדאגה תימחק ותכניס מקום לנשום.
עשה שלא אהיה קיבוצניקית.
שלא אכיר עד כמה זה חורך את הנפש לשכול משפחה. בן קיבוץ.
עשה שלא אזכור ילדות נפלאה של מחניים וקרמבו בדשא.
עשה שאשכח אותה לגמרי.
עשה אותה ילדות נשכחת.
מתחננת שהשבילים הירוקים היפהפיים המושרשים בקיבוץ
ובי לא יהיו חרוטים בלב.
ולא יובילו אותי אל כל אהובי.
עשה שלא אדע ללכת בהם.
בעצם עזוב אותי.
עזור להם.
עשה אותם שהכל כמו אז.
עשה שיחזרו להם החיים לעיניים.
עשה שיחזרו החיים.

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (608)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

21.10.23     ו' חשוון תשפ"ד

זו הפעם השלישית שהמשפט הזה עולה בי בפתאומיות. הפעם הראשונה הייתה בהתקפה על משמר העמק במלחמת השחרור, כשירדנו מנחם ואני ממערת הפלמ"ח ל'בית הגדול' לאסוף כמה בגדים וכלי רחצה ליציאה ממשמר העמק ההרוסה לגולה במזרע. שנה קודם פולי לימד אותנו את הנושא "שירת ביאליק" וקרא לנו בפתוס כדרכו, את הפואמה "בעיר ההריגה" ולמדנו קטעים בעל-פה. עמדנו שנינו בכניסה לקומה המרוסקת שלנו ולפתע התחלנו לדקלם בהתרגשות את הקטע בו השורה הכי מצוטטת היא: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
הפעם השנייה הייתה כשהגענו ב-1991, חברי המשלחת ל'יריד הספר' במוסקבה, לפגישות עם יהודים בקישינב בירת מולדובה. הלכנו לבית הקברות העתיק ומצאנו את המצבות ההרוסות. עמדנו סביבן ופתאום התחלתי לדקלם את הקטע שלמדתי בכתה ח'. כל המשלחת האזינה לי בהתרגשות רבה. בשבוע שעבר, כשהגיעו הידיעות הזוועתיות מעוטף עזה, שוב עלתה לפתע בראשי אקטואליות הפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה" שנכתבה על הפוגרום ביהודי קישינב ב-1903).
"קום לך, לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות
ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות
ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים
את הדם הקרוש ואת המח הניקשה של החללים.
כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד
השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

וזו הייתה הפעם השלישית… וזה כבר בימינו ואין רואים את הסוף.

"פרשת בראשית". 'שמחת תורה' על שום מה? על שסיימנו לקרוא בתורה ושוב אנחנו מתחילים מ'בראשית'. השנה חברו שניהם ל- שביעי באוקטובר. לאירוע הקשה והכואב ביותר שעבר על מדינת ישראל מ1948. השנה יש ל'בראשית' משמעות מיוחדת עד כדי כך שהועלתה הצעה לקרוא למלחמת "חרבות ברזל",  'מלחמת בראשית'. יש אומרים שהסיפור של "בראשית ברא אלוהים…" הוא, בגדול, עשיית סדר בעולם התוהו ובוהו: אור, חושך, מים, שמים, יבשה, ים, וכד' כל יום בשבוע משהו חדש נוצר. המילה 'רע' לא מוזכרת בסיפור הבריאה קיים רק "וירא אלוהים כי טוב!" מתי מתחיל הרוע? הוא מתחיל כשניתנת לאדם שיקול דעת / זכות הבחירה. דוגמה: בגן העדן חוה ואדם אוכלים מפרי העץ האסור, וזו הייתה ההבחנה הראשונה בין טוב לרע. היום אנחנו קוראים לזה "שיפוט מוסרי" וההמשך, אולי שיא ה'רוע' כשקין רוצח את הבל אחיו.      כשחווה ואדם מגורשים מגן העדן נולד להם התינוק הראשון – קין. יש להניח שהוריו חלמו רק שיהיה בריא, שתהיה לו פרנסה טובה, שילמד ויהיה חכם, שימצא כלה מוצלחת (אחותו) ויעשה רק טוב בחייו. ואיך היום קין מוזכר: הרוצח הראשון! ועל פי ה'שיפוט המוסרי' הוא גם נענש כשהוא ובני משפחתו נמחקו מההיסטוריה יחד עם דור המבול. (כידוע מי שהמשיך את אדם וחוה היה האח הצעיר שת, שהוליד את אנוש שהיה סבא-רבא-רבא של נח)

ומה קרה במשפחה השבוע? ב- 10.10 עלינו שנינו לבית הקברות לציין ולזכור את שי, ארבעים ושמונה שנים חלפו מיום לכתו מאתנו. ב- 16.10 ציינו בשמחה את יום הולדתו של תומי (10) ילד חמד, שכל רואיו נתפסים בחינניותו. נאחל לך נכד חמוד שלנו שתמשיך לקפוץ, לרקוד, לשיר, לשמוח, לשחק וללמוד! הרבה אושר ושמחה במשפחתך עם אמא, אבא אן, מאי, ולי ובמשפחה והגדולה שלנו, נאחל לך שתזכה לחיות בביטחון את השלום והשלווה שמתישהו יבואו עלינו.
וב- 19.10 יום הולדתו של שיר. מה נאחל לך בנינו הצעיר? שביתך ימלא תמיד שפע אור, טוב ושמחה, שעם קרן, גלי, רומי ושני ידורו בו אחווה, שלום ושלווה. שתדעו רק בריאות ואהבה.

"שבועטוב"!

״שבועטוב״ (607)

 "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

   14.10.23   כ"ט תשרי תשפ"ד

ביום ראשון בבוקר צלצל הטלפון ועל הקו היה אחד מחברי ממלחמת יום כיפור  ואמר שאני בטח יודע איפה הנעליים מהצבא והמדים והוסיף בטון נוגה: "עוד לא גייסו אותנו" הזכרתי לו את גילינו וחשבתי לעצמי שזו כבר אפילו לא מלחמת דור הבנים שלנו, שלכולם יש כבר פטור בשל הגיל, זו כבר מלחמה של הנכדים שלנו. זה מדהים שאנחנו 'דור המלחמות' ממלחמת השחרור כילדים, דרך "מבצע קדש" "ששת הימים", "ההתשה", "מלחמת יום כיפור" ו"מלחמת לבנון הראשונה", חווים מלחמה כזו נוראה ולא צריכים אותנו יותר, ומה שנשאר לנו?  לבהות בטלוויזיה ולעקוב אחר המתרחש, להעלות זיכרונות ממלחמות שהיו, ולחשוב…. המחשבות מתרוצצות בראש והנה קיבלתי וואטסאפ מאדם קרוב לנו  שמו מודי קליינבורט, שמבטא את סערת נפשו לנוכח המלחמה ואני כולי אתו: "אתמול היינו בדיכאון, אז שלחתי למשפחתי את סערת נפשי ומשתף אתכם גם. אכן חלום השאננות ושברו, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה והן שואלות באלם: "למה?" מכאן צריך לעלות יחד ולהתחזק כי רק התחלנו והביזיון עמוק וקשה מנשוא. כל השנים אומרים 'יהיה בסדר'.. הם, הרי, בסך הכל ערבים מפגרים אז הנה הם עשו לנו בית ספר, אז מי המפגר עכשיו? מי המעצמה הכי טכנולוגית באזור, סופר הייטק, הצבא הכי חזק ומתוחכם אולי בעולם. אבל שאתה כלוא בחטא היוהרה, העונש כואב במיוחד והבכי מבקש תשובות. ימים קשים מולנו וצריך לקום ולצאת לדרך חדשה כי אין לנו ארץ אחרת, אין לנו עם אחר ואין לנו צבא אחר. העם ינצח ולא הממשלה הזבל שלנו ולא האסטרטגיה המטופשת והשאננות שבנו גאוני הבטחון והניסיון. אומרים לנו שהמודיעין יודע למדוד התעצמות ולנתח מגמות אבל לא יודע לנבא הפתעות ואני שואל: על איזה הפתעה או נבואה בדיוק, אתם מדברים? אלפי חיות האדם הללו מתארגנים כבר שנה לטבח הזה, איך לא ידענו כל התקופה הזו כלום, אפילו לא רמז? אני מקווה שיגיע יום חשבון ושהוא יהיה נוקב ועם שיניים. מאידך אני מביט בעיני החיילים והקצינים בעיני העם הפשוט ויודע שרק הם מנצחים עבורנו את המשבר, הם בגופם מוציאים אותנו מחושך לאור!״  

ושיר שכתבה שירלי אברמי:
כאילו לא אירע דבר.
משל מאומה לא קרה
על אדן החלון יונה הומה ליון
פרחי שזיף בעונתם, והדבורים כמימים ימימה
מזמזמות את שיר העוקץ והדבש
אורות צופי פרחי לבן להתמירם למתק הניגר
מיערה לאגנים  כאילו אין  כאן סיכונים.
כאילו אין מלאך המוות כאן אוחז בקלשונו
ואין ריחוק ואין איום כשהשתנה מתאר היקום
הטבע בכל זאת כמו אומר אל תדאגו.
צדק קהלת החכם.
הכל ישוב על מקומו, הנחלים הולכים לים
ואחרי ככלות הכל
גם זה, כמו כל דבר: יתם.

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (606)

7.10.23   כ"ב תשרי תשפ"ד 

ECRIBO, ERGO SUM!!  אמר לי פעם המשורר צבי עצמון שפירושו: "אני כותב, משמע אני קיים" וכך אני מרגיש בפתח השנה השלוש עשרה, של "שבועטוב". אני לא יודע אם שינוי המוטו גם יביא לשינוי בתכנים אבל זו הרגשתי כרגע. שינוי המוטו אומר שיותר, אולי, לא אמתח ביקורת על המתרחש בתוך הקיבוץ, ואולי, שאני מתחיל להיות פתטי בלכתוב על דברים שאין דעתי נוחה מהם ושאין ביכולתי לשנותם. ושעדיף לי, לטפוח על כתפינו . אני מתקשה להסתגל לכך שהפכנו מסוציאליסטים לקאפיטליסטים, לא רק באורחות חיינו אלא גם בתפישותינו הכלכליות והחברתיות ואני לא רוצה להיות 'שומר חומות' שלא רוצים לשמור עליהן. דור בא ודור הולך, קיבוץ היה וקיבוץ הולך. אני מאושר שחייתי את הימים ההם ושמח בחלקי היום. לאט לאט אני משלים עם המציאות שהשתנתה כל כך. כנראה שכסף ונכסים, מחליפים את ערכי היסוד שעליהם נבנה הקיבוץ: החברות הטובה בין החברים, הדמוקרטיה ו'השיתופיות', דרך החינוך המיוחד שבנינו, חיי התרבות וה'עבודה'!, הוויתור על אלה יביאו לכך, שהקיבוץ יהפוך בקצב מהיר למשהו אחר ושונה. כיון שאיני מוכן שילגלגו עלי או סתם יפטירו: "זקן אחד" או "סנילי", "לא מבין כלום" בחרתי בכותרת שכולה חיוב: "ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
ואני קושר את הכתוב לעיל, לפרשת השבוע האחרונה של השנה "וזאת הברכה"  ועוסקת ב"תורה" ו"מורשה". התורה (היום קרוייה "הלכה") ניתנה לעם בהר סיני, מורשה/מורשת הן מסורות ומנהגים שעברו במשפחה ובקהילה. את המורשת, אדם מורשה לעשות אך אינו חייב לעשות, ואילו התורה/ההלכה היא הוראה מפורשת שחובה לעשות ולקיים. להבהרה: זבח פסח הוא תורה, חד גדיא הוא מורשה. מזוזה היא תורה, לנשק אותה היא מורשה. ברית מילה היא התורה, ה'מציצה' היא מורשה. לכן טורחת הפרשה להבהיר לנו שאת התורה ציווה משה, ואילו 'קהילת יעקב', המתבססת על ברכת יעקב לבניו שהיא המורשה. מורשה קשה לשמר לנצח, משה לא חיכה שהמורשה תשתנה, הוא דאג לסילוקה והדוגמה הכי טובה היא שלקח את שבט לוי, שבברכת יעקב, לוי ושמעון הם בזויים ונקלים, והרים את לוי מאשפתות למעמד הגבוה והמכובד ביותר, הכוהנים, ולצד צעד זה גם מחק את שמעון ממפת השבטים ולראייה אינו מופיע כלל בפרשת "וזאת הברכה". יש להניח שבראשו של משה היה חשש שאם יזכיר את שמעון ולוי יחדיו, ייזכר העם שהייתה להם גם אחות, דינה. ולכן מחק את שמעון. חיברתי בין הדברים כי יש לי חשש שאצלנו ה"תורה" הקיבוצית נמוגה והמורשה ותמורותיה (הקרויות התאמות או שינויים) לא רואות ולא יראו יותר ב'תורה' כערך ששווה להילחם על קיומו.

בחזרה לחג הסוכות

נהניתי השנה מחג האסיף שלנו. רק לראות את המשתתפים מהמשפחה כדי להרחיב את הלב! ואלו הם לפי סדר הופעתם: ראשונה רעיה ואחריה רומי, ונואי עם יהלי וניר, ושני, ושהם. אשרי. זה היה באמת אסיף! הכל זרם, היו גם ניצוצות של חידוש מבלי לפגוע במסורת, הייתה אווירה טובה ואוהדת, אווירת חג! ויבורכו העושים החדשים במלאכת התרבות!

כשנודע לנו על מותו של רן, פתחתי את ספר 'קהלת', בו שלמה המלך, המכונה "קהלת", יוצא לחקור את החוכמה האנושית, את השמחה והחיפוש אחר משמעות החיים, ממש כמו רן בחייו. שהיה סקרן, אוטודידקט, כותב, מצייר, מפסל, מתקן רהיטים, טייס, רקדן, פלח, טבח, גבן, צפר, וידו בכל, במוזיקה, בשירה, אפילו בייבוש צמחים ושריפת נייר כסף. הייתה לו אידיאולוגיה חברתית ברורה, פעיל ומפעיל, ודעה על כל דבר, חבר קיבוץ אכפתי, איש תרבות ואיש רעים היה. נשים אהבוהו והוא אהב נשים. יותר מכל אהב ודאג לילדיו. הוא היה אדם רב תחומי. וכך היה כותב, רן, לסיכום חייו אילו התייעץ עם קהלת: "עשיתי הכל וניסיתי הכל. היו לי תבונה וחכמה, כסף  והזדמנויות, ובסופו של דבר, האדם נידון לקיום אנושי קצר על דפי ההיסטוריה. לא כולנו נשאיר חותם, אבל כולנו יכולים לבחור בחיים נכונים".
כזה היה רן, חבר ושותף שלנו שנים רבות, שהשאיר בליבנו חותם גדול.
וכך נזכור אותו.

"שבועטוב"!