חודש: ינואר 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

3.2.24   כ"ד שבט תשפ"ד

להלן חמש תגובות שקיבלתי ל'שבועטוב' שהוקדש ליום הולדת לקיבוץ: 
1. מרגש וחשוב, כדי להיזכר ולהזכיר את היצירה החברתית הנפלאה "קיבוץ".
2. חבל שמה שכתבת לא היה בערב יום ההולדת בחדר האוכל. זה בדיוק מה שהיה חסר.
3. מלבד שאני אוהבת נוסטלגיה ואני בגיל של התרפקות על העבר: המראות, האירועים, האנשים. אני מקווה שהדורות הבאים יזכרו קצת את עשייתם של סביהם והוריהם. 
4. עשית לי את החג!!! התרגשתי. הקיבוץ בעיני הוא מפעל, אבל מעל הכל הוא יצירה פלאית. יצירת אמנות משותפת שאין שנייה לה.
5. גם אני נזכרת בגעגועים בוותיקי הקיבוץ וגם במי שכבר לא עמנו, ממשיכי דרכם.
אני מודה לכולכם על תגובותיכם. תודה רבה!
פרשת "בשלח" עוסקת ב"יציאת מצרים" ובאנדרטה היפה שלה " שירת הים" של משה: "אשירה לאדוני כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים. עוזי וזמרת יה, והיה לי לישועה"… וכמו שסיים…"נשמע 'קול באשה' כשמרים לקחה את התוף בידיה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, כאשר מרים שרה את כל המילים החגיגיות ששורר משה (וקצת הומור: אחד מבוני עגל הזהב נשאל לפשר ה"עבודה" הזו ? השיב: בניית ה'עגל' היא הפירוש הנכון ל'שירת הים' בה כתוב "אשירה לאדוני כי געה געה"). 
היום חוזרים ואומרים שצריך להפיק לקחים משדה הקרב, כל פרשן בדרכו. ניסיתי לחשוב איך ניתן להפיק כמה לקחים ממבצע "יציאת מצריים":
1. אין ניצחונות של "זבנג וגמרנו". ו'היציאה' הושגה אחרי תהליך ארוך ומתיש בעזרת עשר מכות קשות ביותר.
2. ההישג התחיל והסתיים ב"אחווה" ואחדות של העם. להזכירכם: עם ישראל 'זכה' לשעבוד במצריים כתוצאה מסכסוך בין האחים ויצא מעבדות לחירות בזכות החיבור בין האחים. 
3. קשה לשנות קונספציות. (השקפה/גישה/נקודת מבט) אותו עם שממש נחלץ מצפורני המשעבד המצרי לא שינה את הקונספציה בה חי, והתלונן על משה: "מה זאת עשית לנו בהוציאנו ממצריים" והמשיך בגעגועים ל"סיר הבשר ולחם שובע שהיה לו שם". על כך אומר: "יותר קל היה להוציא את עם ישראל ממצריים מאשר להוציא את מצריים מעם ישראל".
4. במצבי קושי ומשבר צריך לדעת לקבל החלטות קשות. למשל במצב שהים לפניך והמצרים מאחוריך אין ברירה אלא להחליט מה עושים כשכל החלטה תגבה מחיר כבד (כאן אולי המקום לומר שצריך לפעמים גם קצת מזל!).
5. צורך לקבוע יעדים. יציאת מצריים היא לא רק אירוע מכונן בחיי עם ישראל, אלא בשורה לעולם על יציאה משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות. אנחנו היינו הראשונים בתהליך שלדאבוננו טרם הושלם בעולמנו.
6. גם במצבים הכי קשים יש מקום לשיר, לשירה, ליצירה. לראיה, פתחתי ב"שירת הים" של משה עם סיום ה'יציאה' וכבר אנחנו פוגשים ניצני שירה ראשונים מ'חרבות ברזל'.
7. "… עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"!  

ולסיום: השבוע, אורי-קיקה-אוריקי סיימה את השלב הראשון בתקופת השירות שלה – הטירונות. ואנחנו, הסבים, גאים בה מאוד ומאחלים לה התקדמות בשירות המשמעותי שבחרה, ולהצלחתה בכל שתעשה. נלווה אותך, נעקוב אחריך ואולי גם קצת ננדנד לך ב"מה נשמע, מה חדש"? רק מאהבה!!! 

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

27.1.24     י"ז שבט תשפ"ד

פרשת השבוע "בוא" מספרת על שלוש מכות מצריים האחרונות: 'ארבה', 'חושך' ו'מכת בכורות'. אז ככה: סיפור מכות מצריים הוא למעשה סיפור על משא ומתן מתמשך בין משה (ואהרון) לבין פרעה על יציאת מצריים, סוג של מו"מ אלים, פעם יותר פעם פחות, שמגיע לשיאו אחרי המכה התשיעית, מכת 'חושך'. שלאחריה פרעה אומר למשה : "לא רוצה לראותך יותר, יאללה, צאו כבר, רק תשאירו את רכושכם בארץ גושן" ומשה מסרב. ויותר מכך הוא אומר לבני עמו, בנוכלות מחושבת: "לכו ותשאלו לכמה ימים מהמצרים את כל כלי הכסף וכלי הזהב שלהם" תוך ידיעה ברורה שלא תחזירו אותם. (מהם נוצר מאוחר יותר עגל הזהב). מיד אחרי 'מכת בכורות', משה אמר, "זו מכה שלא תשאיר בית במצריים ללא מת, פרעה יישבר ואנחנו נצא את מצריים". 'מכות מצריים' הן סיפור אכזרי ב'הגדה', ואני, כאב הסדר, הנהגתי שקריין יקרא את המכה והציבור יחזור עליה, כדי להפוך את קטע זה למעין 'משחק' (ואבא אמר שעל ידי כך אני נותן דגש יתר ל'מכות' ב'סדר' עצמו). האכזריות היא בכך שהנפגע העיקרי היא אוכלוסייה חפה מפשע, אוכלוסייה בלתי מעורבת שאינה קשורה לעניין שעליו נלחמים. זו דרכה של כל מלחמה לאורך ההיסטוריה. כל מלחמה היא אכזרית, זה נכון וזו עובדה גם במלחמות הצודקות שלנו.  לדוגמה, עשרים וששה אלף איש ואישה נהרגו בצד של החמאס ב'חרבות ברזל', בהם כעשרת אלפים אנשי חמאס, ז.א. שעל כל חמאסניק שנהרג, נהרגו 1.6 אזרחים בלתי מעורבים. פוטין אמר שלא אכפת לו אם באוקראינה היחס יהיה אחד לחמישים בלתי מעורבים. במציאות אין מלחמות סטריליות, זה דין המלחמות, מימי מלחמות ה'ציידים', ולפחות מאז 'מכות מצריים' ועד היום.
עוד כמה דברים שכדאי לזכור ביום הולדת לקיבוץ. 
מבנים שנותרו: 

1. באר א' (ליד המוזיאון) נחפרה ב- 1927 

2. הבריכה הגולשת ב- 1931.       

      3. רפת א' (הכולבו) ב- 1932

4. הבית הגדול (1932)

 5. חדר קריאה (המזכירות לשעבר) ב- 1934 

6. העמדה מ'המאורעות' (מאחורי הבית של אבי פז) ב- 1934

וגם חדר האוכל של המוסד, בתי העוגן , המקלחת הציבורית והמכבסה ב- 1936
(בתקופת מלחמת העולם נבנה במכבסה ה"סליק")

העצים שנותרו:

1. האלון הזקן   

2. עצי האורן הראשונים ביער ניטעו ב-1927 

3. פלפל בכות (ליד קיר המקלחת הציבורית (היום מאפיית עוגות.
ניטעו כמה עצי פלפל סביב צריף חדר האוכל ב- 1930

4. שדרת הברושים ניטעה ב- 1932 

 5. שדרת הדקלים. (ניטעו 64 עצי דקל ב- 1936, מהם נותרו 32 ) 

"שבועטוב"!

 " ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

20.1.24   י' שבט תשפ"ד        
מוקדש ליום הולדת לקיבוץ!

"מהי משמר העמק?" כתב משה שמיר ב- 48, "גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול שלעבר רובייה? המוסד, הבניין הגאה החולש על סביבותיו בקוויו הישרים? הילדים במגרש הספורט? הדשאים? החברים? הנוער? היער, המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי המרעה בדרך להר הגעש או שדות הדגן למטה – על גדות הקישון? מהי משמר העמק? הר הגעש, אבו שושא, רובייה פוקה? לאבו שושא, לטחנת הקמח היינו מובילים חיטה לטחינה. הר הגעש בלילות ירח, לאחר הריקודים, השירה, התה הפושר בחדר האוכל – דרך החורשה היינו עולים שמה להסתכל על ים העמק באורותיו בחצי הלילה. רובייה התחתית והעילית, כופרין, מנסי. כל השכנים הללו על מריבות המרעה הקטנות וההזמנות ההדדיות לחינגאות-של-חתונות, הביקורים פה ושם בשבתות וביום-טוב. למען מי משמר העמק? למען השלום, למען השדות, למען העדרים והמרעה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק!"

בספרו, "נקודה", מיטיב רן גולן לתאר את פני משמר העמק של שנות השלושים. המבנים המשקיים, מבני החינוך, החברה ופני השטח של מה שנקרא אז "הנקודה". וככה זה מתחיל: "בקצה שדרת הדקלים העולה מן הכביש הראשי משתרעת רחבת הכניסה לקיבוץ. זה המקום שבו החברים והילדים מחכים לכל מה שמגיע מהעולם החיצון. האוטובוס, משאית עם טרקטור חדש או טעונת זבל חימי (דשן), שיירת החמורים שמגיעה מהכפרים הערבים למרפאה, אופנוע הסירה של הדוקטור שקיבל את הרכב הפוטוגני מקופ"ח כדי שיוכל להיות גם הרופא של קיבוץ הזורע, הברוקווי שמוביל אנשים וחלב לחיפה. כל אלה שעולים מהכביש הראשי ונכנסים לקיבוץ או אלה המחכים למישהו שייקח אותם לעולם הגדול.   זו הייתה רחבה מאובקת בקיץ ומלאה בוץ בחורף. בצידה המערבי עמדה סככת פח בה חנו משאית או טרקטור, דשן בשקים או בתפזורת קראו לאותו מבנה גאראז' ורחבת הכניסה נקראה על שמו…." מכאן ממשיכים מערבה לתיאור בריכת השחיה, למוסך, לנגריה, לסככת הטרקטורים, ועד לאורווה ומכאן פונים מזרחה למתקן רחיצת הגזר, לשפניה לרפת, לדיר וללולים. תיאור מדוייק ונפלא של פני הקיבוץ שהיה.

חלקו השני של הספר מספר על האנשים המכונים היום דור המייסדים. מי שבא למשמר העמק בשלושים השנים האחרונות כבר לא הכיר אותם פנים וגוף. בצער אני קובע שאין היום התייחסות ראויה אליהם, אל 'ממציאי' הקיבוץ שלנו שחיו ויצרו קיבוץ בדלות ומצוקה ובעבודת ידיים קשה, ביצירת בסיס לחיים יהודיים אחרים, צודקים, טובים, נכונים, לבנות קיבוץ, לחיות קיבוץ!. וכל זאת, תוך התקפות זדוניות מהכפריים הערביים שחיו מסביבם. רוחם לא נפלה. חינכו את ילדיהם (אותנו) להמשיך בדרכם הערכית- החברתית- האידיאולוגית. ותמיד דאגו לתנועה ולעם. לעתיד שיהיה טוב יותר לאנושות. כשפיהם וליבם שווים במעשיהם. דור הנפילים הזה כבר לא קיים וכולו שוכן בבית הקברות היפה והמטופח שלנו. הם וגם בניהם. המבחן הקשה ביותר של הקיבוץ בתולדותיו הייתה המערכה על משמר העמק והוא, בזכות חבריו, (כן, אלה היו המייסדים), עם ראשוני הבנים  וההשלמה, היו מגיניו ועם שותפינו מחי"ש העמק והגדוד הראשון של הפלמ"ח ניצחו במערכה. (וכבר ראיתם את "המערכה") אותם אנשים שיקמו את הקיבוץ מהריסותיו ובנו מחדש את המשק, יצרו את תמ"ה כענף תעשיה חדש בקיבוץ (תעשיית משמר העמק = תמ"ה) והמשיכו בדבקות לשאת בסיסמתם "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". והיה להם המשך לדרך בדור השני ואחר כך השלישי וכך הגענו ליום הולדת הקיבוץ ה- 102. אני מרגיש חובה להזכיר אותם היום, כי החג, הוא קודם כל ניצחונם שלהם, ושלנו עם המסורת שירשנו מהם. 'מפעל חייהם' שהיה גם 'מפעל חיינו', המשכנו בבניית משמר העמק  וגם לנו כבר יש יורשי מסורת. בשבילנו יש משהו אמיתי מאוד באמרה "דור לדור יביע אומר".

לאחר ההפגזה – 1948

והיום

" את לי פינת יקר, בירכתי אפריים"! נשיר ביום חגנו!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.1.24 ג' שבט תשפ"ד

בשבועון "זמן קיבוץ" מ- 4.1.24 נכתב ואני מצטט: "בשנים האחרונות רכש משמר העמק רבע ממניות "ריקור", (עין חרוד איחוד) רבע ממניות "ברמד" (עברון וסער),  רבע ממניות חברת ההדברה הביולוגית "ביו-בי" (שדה אליהו) וכן אחזקות באגודת "בננות חוף" (שדות ים, החותרים, בית אורן ועין כרמל). קיבוץ משמר העמק בחר שלא להגיב על הידיעה. סוף ציטוט. על כך אני מברך! רציתי לשוחח עם מי מהעובדים שלנו במפעלים המשותפים, אבל לא מצאתי מישהו כזה. עבורנו אלה הם מקורות הכנסה בהם אין צורך ב"פרי עמל כפיים", בעבודה ממשית, אלא בהם רק 'כסף עושה כסף'.. הגידו לי,  האם זו המטרה שלנו בחיים? האם רק להעלות עוד ועוד את רמת החיים שלנו? ורק לעסוק בצריכה? זה מדכדך והדכדוך הזה מעורר בי געגועים לקיבוץ  שהתבסס על ענפי חקלאות שבהם "כבשו" את הקרקע ממש ויצרו יש מאין, ולצידו את מושג הבטחון, להגן על עצמנו, ואת החינוך המשותף ואת התרבות הייחודית. זה היה חזון!! הבסיס לכל זה, הייתה העבודה! עבודה עצמית. קיבוץ סוציאליסטי לחלוטין. ומה החזון היום? והתשובה היא לא "זמנים חדשים זמירות חדשות".

בראשית היה זוג, גבר ואשה ונולדו להם 3-4-5 ילדים וכולם חיו ביחד, עם השנים הילדים גדלו ונישאו לבני/ות זוג והביאו 3-4 ילדים וכולם הכירו את בני דודם בדור השלישי. ישבו ביחד בשבתות שיחקו ביחד וגם הם מצאו בני ובנות זוג והביאו לעולם 3-4 ילדים וגם חיו במקומות שונים וכבר לא הכירו את כל 'בני הדודים' רק ידעו שהם קיימים, הלכידות המשפחתית הולכת ומתפוגגת. וכך עוד דור ועוד דור. המשפחה גדלה, מתפרשת לענפים שלא תמיד כבר זוכרים את הגזע ממנו נוצרו. איך התהליך שתיארתי לפניכם מתנהל אצל יעקב (אבינו) עם שנים עשר בניו ובתו בחמולה? יש גם סכסוכים פנימיים בין המשפחות והמשפחה מפורדת ומפוזרת, יש ניכור ואפילו אלימות. כבר לא נפגשים בשבתות וחגים וגם לא בלוויות. כתבתי זאת כדי להסביר שמשבעים בני משפחת יעקב שירדו מצריימה, כעבור 430 שנה 'יצאו' את מצריים שישים ריבוא שכולם ממשפחת יעקב אבינו. אבל מה בכל זאת ליכד אותם? היה זה פרעה שלא הבין שהגורם המלכד את כולם הוא האויב המשותף, שלנוכח קיומו התלכדה כל המשפחה מחדש. פרעה היה הראשון שכינה את המשפחה העצומה הזו: "עם"!.  בניגוד לשיר  של אמיר גלבוע, אדם לא קם פתאום בבוקר ומחליט שהוא עם, עמים מתהווים בתהליך ארוך שמתחיל בתא משפחתי קטן, שגדל למשפחה מורחבת, לחמולה, ומהאוכלוסיה הגדולה הזאת נוצר חיבור היוצר עם אחד. האם תהליך כזה עברנו בשנה האחרונה ששיאה היה במלחמת "חרבות ברזל'? התלכדות של עם שסוע וקרוע נוכח אויב אכזר במיוחד? ימים יגידו!

ואי אפשר לסיים בלי ברכות לרומי ליום הולדתה. במה נברכך שתשיגי את כל מה שאת רוצה להשיג, שתצליחי בבעיטותייך בכדורגל! שתרבי בחברים וחברות, שתלמדי בהצלחה! שתהיי ילדה שמחה, משמחת ומאושרת – במשפחתך הקטנה עם ההורים ואחייך ובמשפחתך הגדולה.

שלכת…

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

6.1.2024   כ"ה טבת תשפ"ד.
פרשת "ויחי" היא הפרשה האחרונה של ספר "בראשית". הספר נפתח בסיפור בריאת העולם ומסתיים עם מות אחרון אבותינו – יעקב-ישראל. בברכתו לבניו הוא אומר: "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים…" יעקב אינו אומר להם מתי תבוא 'אחרית הימים' והם נותרו ללא תשובה. את התשובה מצאתי באגדה: "הרחק הרחק, בסוף העולם, ניצב סלע ענק, גובהו מאה מילין ורוחבו מאה מילין. פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה להשחיז את מקורה על אותו סלע. כאשר יישחק הסלע מהשחזת המקור, יחלוף יום אחד מן הנצח". אז מתי תגיע אחרית הימים הזו? בספר "בראשית" מוצאים את פרשת 'חיי שרה' נפתחת בסיפור פטירתה של שרה וכוללת גם את מות אברהם וישמעאל ופרשת "ויחי" מתארת את מותו של יעקב ואת מותו של יוסף בחיר בניו. אומרים שתיאורים אלה הביאו ליצירת השירים "עם ישראל חי" ו"עוד אבינו חי" המציינים את רצף הדורות וההמשכיות. האם יש קשר לכך שגם היום במלחמה הקשה בה אנו נתונים, השיר המושר ביותר בין החיילים הוא השיר הזה. כשאני מקשיב לו, אני לא מוצא בו שיר צהלה ושמחה אלא שיר קינה על חבריהם. התורה מלמדת אותנו להחליף את הסיפור האישי בסיפור הכללי והשם "ישראל" כבר אינו שם פרטי בלבד, אולי הוא שם המשפחה של כולנו. אחד ממורי אמר לנו: ואני מצטט: "תם ספר 'בראשית', ראשית צמיחת אבותינו. וראשית חוכמה נבקש שתהא השמחה שורה במעוננו, ושהרישעה כעשן תכלה מעלינו. שיבואו דברי התורה האלה כדשן בעצמותינו, דשנים ורעננים מעתה ועד אחרית ימינו" היום ודאי היה מוסיף: "בעזרת השם".

אנחנו מרבים בעת הזו לדבר על המנהרות שבעזה, על עיר מנהרות באורך מאות קילומטרים שהן מעוזי החמאס. בני דורי עוד זוכרים את מנהרות מלחמת וייטנאם שנקראו "מנהרות ההתנגדות העממית" של הוייטקונג, בהן מוגר צבא ארצות הברית בוייטנאם בשנות החמישים של המאה שחלפה. חלק מאתנו יכולים לספר מספרי ההיסטוריה על מלחמת העולם הראשונה בה הגרמנים חפרו מנהרה תחת בסיס בריטי בעומק של 21 מטר והבריטים גמלו להם באותה דרך ופיצצו מוצב גרמני ב- 1915. וגם יודעים לספר על סיפור שבעים וחמש המנהרות המפורסמות בין מקסיקו לארצות הברית במאה שעברה להברחת נשק, סמים ובני אדם. לראשונה מוזכרות מנהרות, אלפיים שנה מוקדם יותר. ב-135 לספירה. 280 מנהרות נחפרו במרד בר כוכבא נגד השלטון הרומאי, בגליל ובשפלת החוף. רובן ככולן שמשו כמנהרות הגנה, מנהרות מחסה ליהודים הנרדפים והמאוימים. הרומאים, משגילו אותן, נקטו בצעד של הבערת מדורות ענק בפתחי המנהרות. מתוך מצוקה של חנק מעשן ומחום, היהודים החלו לצאת מהן החוצה, ונשבו. אלה שנשארו בתוכן נשרפו חיים. בהרודיון נמצאה גם מנהרת התקפה אחת ויחידה, שהייתה רחבה יותר, שממנה יצאו הלוחמים לזנב ברומאים. ואל תשוו אותן משום בחינה לעזה, פרט לרעיון.

עלו בי הרהורים בעקבות המגזין בתצוגת העבודה ב'בניין' שתיאר את יופיו של כביש מרכז קליטה, את חוות הקרווילות ותיאור 'שיכון ראשונים' בעתיד ולא הבנתי מדוע התעלמה הסקירה מהנושא הכי חשוב היום, מיגון "משמר העמק תחתה". על כך לא נאמרה מילה, לפחות מילה!  אולי חושבים בלב.. "אנשים שבעים לא רואים את האנשים הרעבים" אמר פעם משולם. "והשבעים קובעים".

לקראת החורף..

"שבועטוב"!